<h1>פירוש הר"א אב"ד בעל האשכול</h1>
<h2>דף ו:</h2>
וששאלת, השומא אם טעו בה השמאין בין על בעל חוב בין על הלוקח היאך הדין בה. תשובה, השומא בנכסי יתומין שהוא ברשות ב"ד כבר אמרו [כתובות צ"ט ע"ב], שום הדיינין שפיחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל. אבל שומא של בעלי חובות דינו כדין השליח שאמרו, ולא אמרן אלא דלא שוו שליח אבל שוו שליח אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעותי. ומה שאמרו [ב"מ ל"ה ע"א] שומא הדרא לעולם אינו לענין טעות אלא מי שיש עליו חוב ולא קיבל עליו את הדין והורידו אותו בית דין בשומא אם יזדמן לו הממון אחר כך ורצה ליתן למלוה ממונו שיחזור לו את הקרקע ומחזירה לו כל זמן שהיא בידו. וזהו שומא הדרא לעולם, משום שנאמר ועשית הישר והטוב. גרסינן בפרקא קמא דבבא בתרא [ו' ע"ב], הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי. איכא דמוקים לה בלוקחים, דחד לקח עלייה וחד לקח תחתית. ואיכא דמוקים לה בשוכרים, או ששכר התחתון מן העליון. ומסקנא, כי היכי דעיילי איסוריתא דמחוזא והדר. ואיכא דמקשי, כיון דתנן [ב"ב צ"ח ע"ב] רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו, משנה שלימה היא, ומאי טעמא לא מדמינן הא להא. ואיכא למימר דמקבל [לבנות] לחבירו בית חתנות לבנו שהאויר כולו עד לרקיע כולו שלו הוא יעשנו לו כראוי, אבל הכא שהתחתון משועבד לעליון, אין לו לתחתון אלא שיעור דירה כי היכי דעיילא איסוריתא דמחוזא והדר.
<h2>דף ז:</h2>
ההוא שטרא דיתמי דנפק תברא עליה. איכא דמתמה הכא וכי דרכא דמילתא (של) שאדם מוציא שטר חובו על חבירו הלה אומר פרעתיך והילך שוברו. איכא למימר שתבע אבי היתומים בחייו ולא הוציא השובר. אי נמי שכשהוציא זה השובר לא היו היתומים מבקשין עדיין ממנו כלום. והוא הוציא מאיליו השובר בלא תביעת השטר, ולא הוציא בחיי אביהם נראה הדבר דציורי צייר.
<h2>דף יא:</h2>
בית חציו מקורה וחצי אינו מקורה אפילו קרויו כלפי חוץ אמרינן אפשר דעייל לגוואי ומפרק. אם הפתח אינו רחב שיוכל ליכנס בו חמור במשאו, איכא לעיוני מי אמרינן ארווח פתחך ועול. מבואות המפולשות לרשות הרבים ובקשו בני מבואות להעמיד להם דלתות בני רשות הרבים מעכבין עליהן [י"ב ע"א]. [צריך עיון] הני מבואות אם הן מבואות מפולשין משני צדדין או מרוח אחת.
<h2>דף מג:</h2>
גרסינן בפרק חזקת הבתים מכר לו בית מכר לו שדה אין מעיד לו עליה. ואוקימנא בראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ואתא יהודה ומערער, שמביא עדים דשל אבותיו היא וראובן גזלה ממנו, ואית ליה חד סהדא לשמעון דאמר דלאו דיהודה הוא. וראובן נמי מעיד דלאו דיהודה היא. ואי מהימנינן לראובן הוו תרי לגבי תרי, ואוקים ארעא ביד מאן דקיימא. ואנן אמרינן דראובן אינו נאמן, ואע"ג דשלא באחריות מכרה לשמעון ואין נוגע בעדות, דאפילו טרפה יהודה לא פסיד ראובן כלום דהא שלא באחריות לקחה, מפני טעם דרב זביד דאמר אע"פ שאמרו המוכר שדה לחבירו שלא באחריות וכו' שמעון אינו חוזר על ראובן, דהא מוקמינן הא דפרה דשמעון מודה דראובן היא, דהוא מכיר שהיא בת פרתו. בשדה נמי בהא עסקינן דשמעון מודה דראובן היא ויהודה הבל תובע ולכך אין חוזר שמעון על ראובן, אפילו הכי אין מעיד, ויבוא יהודה וטורפה, משום דנוגע בעדות הוא דמעמידה בפני בעל חובו שמוקדם משמעון, דבהא עסקינן דידעי דיש לו חוב מוקדם, אבל אם אין לו בעל חוב מעיד עליה ולא יטרפנה יהודה. ואקשי הרב ר' אברהם ז"ל אפילו לא יהיה חוב על ראובן, היאך מעיד ראובן ויפסיד יהודה דנוגע בעדות הוא, דיבוא יהודה לדין עם ראובן עצמו ויעזוב שמעון ויאמר לו היאך מכרת זה השדה לשמעון דהא שלי הוא ותן לי הדמים דאית לי תרי סהדי דאבהתי היא, והילכך גבי דידיה ראובן עצמו לא מהימן ולית ליה לראובן אלא חד סהדא ויהודה מהימן, והילכך יטרפנה יהודה משמעון ולא ליהני עדות ראובן. ותירץ הרב ר' אברהם דבהא עסקינן דיהודה הביא עדים מתחילה דדאבהתיה הוא, ולשמעון לא היה אלא עד אחד ועדיין אין אנו יודעין בראובן דיודע ומעיד דלאו דיהודה היא והילכך טרפה יהודה, ואחר כך העיד ראובן עדותו, דהשתא ודאי מהימן, דעכשיו אין נוגע בעדות, דיהודה לית ליה דין על ראובן. והילכך אית תרי סהדי לשמעון ומוציאין אנו אותה מיהודה ונותנין אותה לשמעון, דהא אנו יודעין דברשות שמעון הוה קיימא מעיקרא, והילכך אנן אחתיניה ואנן מסקינן ליה. ובזה הענין הוא דאמרינן דאם בא יהודה ומערער על שמעון עכשיו, לא ליזיל ראובן ולסהיד לשמעון דלאו דיהודה הוא דנוגע בעדות הוא, דניחא ליה דליהדר לשמעון מפני שמעמידה בפני בעל חובו. וטעמא דאיכא עליה חוב, הא לאו מהאי טעמא דחוב מהימן דאינו נוגע בעדות, דכיון דאפיקנא יתה מעיקרא מיד יהודה בעדות ראובן ..... לראובן מהימן לעולם, אם לא מפני טעם מעמידה בפני בעל חובו. צריך עיון.
<h2>דף מו.</h2>
אלא לאו דליכא עדים וקתני אומן מהימן. וקשיא לאביי דהא קתני כל זמן שהטלית ביד אומן על ב[על הבית] להביא ראייה אלמ' אומן מהימן דאמרינן ביה מ[יגו. ותרצינן] לעולם דליכא עדים ודלא ראה. ומשום הכי מהימן אב[ל ראה] אע"ג דליכא עדים לא מהימן. מתיב רב נחמן בר יצחק אומ[ן] אין לו חזקה הא אחר יש לו חזקה. כיון דבתורת פקדון בא לידו בעדים וגם אנו רואין אותו עכשיו בידו אמאי יש לו חזקה. והא ודאי לא מצית לאוקומי בדאיכא [עדים ו]ולא ראה, (דהא) [דבהא] אפי' אומן יש לו חזקה, דהא אמרת דאיכא עדים וראה אבל עדים בלא ראה המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים, אלא דליכא עדים וקתני אומן אין לו חזקה כיון דראה. ותיובתא דרב[ה] תיובתא.
תנו רבנן נתחלפו לו כלים בכלים בבית האומן משתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו. מפני שאדם עשוי לאמר לאומן כשהוא [מוסרו] לו לתקנו מכרהו לי, ושמא האי אומן טעה ונתן טליתו של זה תחת הטלית של אותו שצוהו למוכרו, ונתן טלית זו [לו] מדעת עד שיחזיר לו את שלו, דכיון דמדעתו נתנו לו מותר להשתמש בו. אבל בבית האבל או בבית המשתה ליכא למימר הכי. ודוקא שמסרו לו הוא האומן [עצמו] דאיכא למימר מ[דעת ע]שה, אבל אם נתנוהו לו אשתו ובניו לא. דאיכא למימר מיטעא טעו. [ולא שנו אלא] דאמר האומן הילך טלית סתם, דאיכא למימר מדעת (אמר ליה טליתך מדעת) נתנו לו חלופי ט[לית]ו. א[ב]ל אמר [טליתך] ודאי טעותא הוא ולא מדעת נתנו לו. וכתב הגאון [ר'] יצחק ז"ל הילכך אומן בין מסר לו בשהדי בין מסר לו לא בסהדי לית ליה חזקה. אבל אחר אי מסר ליה בסהדי לית ליה חזקה ולא יכיל למימר הדרית וזבנתיה מינך. ואי אפקיד ליה בלא סהדי אית ליה חזקה. וכדאמר זבנתיה ניהלי מהימן ובשבועה. [והני מילי בדב]רים [שאינ]ם עשוים [לה]שאיל ולהשכיר [כד]כתבינן בפרק [המקבל]. והאי דאמרינן דלית ליה חזקה בין אומן בין אחר הני מילי היכא דראה, כדתניא ראה עבדו ביד אומן וטליתו ביד כובס אמר לו מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי אתה נתתו לי במתנה לא אמר כלום. אבל אי לא ראה אע"ג דמסריה ניהליה בסהדי מגו דאי בעי אמר אהדרתיה ניהלך מהימן כי אמר זבינתה ניהלי מהימן. דאמר ליה אביי לרבא תא ואחוי לך רמאי דפומבדיתא אמר ליה הב לי סרבלאי אמר ליה לא היו דברים מעולם והא אית לי סהדי דחזיוה גבך [א"ל] ההוא אחרינא הוה אפקיה דניחזייה אמר ליה השתא לא מפיקנא לך ראה תניא ושפיר קאמר ליה. אמר רב אשי אי פקח הוא משוי ליה ראה. הדין הוא סברא דרבואתא. ואנן קשי לן הא סברא, דהא רבא דאית ליה מגו איתותב וסלקינן ליה בתיובתא. ושמ[יע לן] דהאי דינא דאומן לא אמרינן ביה מגו. הילכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול למימר אומן לא היו דברים מעולם היכא דליכא סהדי אי נמי החזרתיו לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתה ניהלי לא מהימן. והאי דאמרינן ראה תניא ל[או למימרא דאי לא ר]אה ואמ' ליה זבינתיה ניהלי מהימן, אלא דאי אמר לא מפי[קנא] ליה לא אמרינן ליה אפקיה דניחזייה ולהכי תני ראה.
<h2>דף מו:</h2>
באריסי בתי אבות. שרגילין לשמור שדות של המשפחה הם ואבותיהם באריסות ולא היו יכולין להחליפם באריסים אחרים ואותן אריסים נהוגין לאכול הפירות כולן שתים ושלש שנים ואחר כך יאכלו כמו כן הבעלים הילכך אין לו חזקה. אבל שאר אריסין יש להם חזקה. ודאמ' באריס [בתי] אבות, שהוריד אריסין מתחתיו אותן ג' שנים שהיה לו לאכול והוא לא עשה עמהם כלום. יש לו חזקה. דלא עביד בעל הבית דנחתו אריסים נכרים בארעיה בלא רשותו ושתיק שמא יקלקלו שדותיו אלא אם כן עושה האריס עמהם ורואה מה הם עושים כדלקמן. ואריס שחילק לאריסין. לכל אחד מסר לעשות חלקו בשדה וגם הוא עושה עמהם. אין לו חזקה. מאחר שהוא עושה עמהם. ואיכא למימר הרמנא שוייה. רשות נתנו לו להוריד אריסין עמו אם הוא טורח לעשות לבדו.
<h2>דף מז.</h2>
אמר ר' יוחנן אומן אין לו חזקה וכו' לעולם דאתו בטענתא דאבוהון וכגון דקאמרי עדים בפנינו הודה בו. לאביו של האומן או לבני האריס דאיכא למימר קושטא קאמרי. אבל בן גזלן אע"ג דאודי ליה לא, כדרב כהנא. וכן בניו של גזלן דקאתו בטענתא דאבוה שלא היה גזלן איכא למימר נמי קושטא קאמרי. ואי קשיא לך אי אמרי סהדי בפנינו הודה לו אפילו אומן נמי ואמאי אמ' אומן אין לו [חזקה]. תריץ הכי דכי קאמ' אין לו חזקה דליכא עדים, דלצדדין קתני והכי קאמ' אומן אין לו חזקה כדקא תני במתניתי' אבל בן אומן יש לו חזקה היכא דאיכא סהדי. ונקט בן לאשמועינן דאפילו בן גזלן אין לו חזקה. אבל הנשיא ר' משה בן רבנא טודרוס זלה"ה תירץ הכי דלא גרסי' דקאמרי עדים, אלא דקאמרי בפנינו הודה לו, שבן האריס ובן האומן ובן הגזלן טוענין אנו מוחזקין בזה מחמת אבינו היה שלקחו ממנו שבפנינו הודה לו. הנך בן אומן ובן אריס איכא למימר קושטא קאמרי דמגו דיכיל למימר אנא זבנתיה מינך, כי אמ' קמאי דידי הודית לו נאמן, אבל בן גזלן אע"פ שאנו מאמינין זה הבן שהודה זה המערער לאביו, אותה הודאה לא כלום הוא. דאי לאו דאודי ליה הוה ממטי ליה ולחמריה לשחוור. כמו [במדבר ט"ו] לא חמרא דחד מנהון שחרית.
<h2>דף מז:</h2>
אמר רב נחמן אמר לי הונא וכולן שהביאו ראייה וכו'. ורב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן וכו'. בהא מילתא דאמר רב נחמן אמר לי הונא היה מוסיף בה רב ביבי משמיה דרב נחמן. אבל משמיה דרב הונא לא סבירא ליה הא דרב ביבי, כדאמרינן לקמן דרב ביבי מימרא הוא כלומר שמועתא הוא שאמר משמיה דרב נחמן ולרב הונא לא סבירא ליה.
<h2>דף מח:</h2>
אמר רבא הילכתא תלוה וזבין זביניה זביני ולא אמרן אלא בשדה סתם. והוא בירר זו השדה מעצמו ומכרו ואיכא למימר מאחר שהוא בירר אותה גמר דעתו להקנותה. ובשדה זו נמי היכא דארצי זוזי. כלומר שהוא עצמו מנה המעות איכא למימר מי[הו היה] בדעתו להקנותה. ולמסקנא בכולהו תלוה וזבין זביניה זביני בר מקדושי איתתא דהילכתא כרב אשי דהוא עשה שלא כהוגן לפיכך עשו לו שלא כהוגן ואפקעינהו רבנן לקידושי מיניה. אבל מסר מודעה קודם קנין המכירה לא הוו זביניה זביני כי הא דטבי תלייה לפפי אכנרא. אילן ששמו [כנרא]. חתם רבה בר רב [הונא] אמ[ודעא] ואאשקלתא. [על] שטר [המכירה. אמר רב הונא מאן דחתם א]מודעא. כלומר [הרי חתם אמודעא לפני שכת]ב שטר המכירה וקודם הקניין. מאן דחתם אאשקלתא שפיר חתים. כלומר אילולי מודעא שמסר פפי לסהדי ואמר להו דטבי אניס ליה לזבוני ליה הא ארעא בזוזי ואנא לא בעינא לזבוני וידיע לכו דאנא מסר מודעא קמיכו דמחמת אונסי אנא מזבין לי[ה הא ארעא] וכד מסתליק אונסא [תבענא ליה בדי]נא ומהדרינא לה מיניה ואתבריר [להני סהדי אונסיה וקמו ביה] וכתבו ליה מודעא [וחתם רבה ב"ר הונא בשטר המקנה והמודעה, ואמר רב הונא כיון שגילה דעתיה פפי דאגב אונסיה הוא דמזבין ולא גמר ומקנה מכירתו בטלה].
[ואם לאחר המכירה אמר] כי אנוס הייתי במכירה זו כתבו לי שאנוס הייתי אין כותבין לו, כי בשעה שמכרה אגב אונסא גמר ומקני מאחר שלא גלה דעתו ולא מסר מודעה קודם המכירה, ובהכי אמר רב הונא תלוה וזבין זביניה זביני, ובהא אמר רבא נמי לא כתבינן מודעא אזביני. ומקשינן רבה בר רב הונא גופיה [חתם] בשטר האשקלתא ואיך יהיה נאמן לומר מודעא היו דברינו. והא אמר רב נחמן מודעא היו דברינו. שאמרו העדים על פה ל[פנינו] היו יודעין כאשר [כת]בנו זה שטר המכירה מקודם [לכן מסר] מודעא בפנינו קודם שנכתב השטר. אין נאמנין. שכיון שחתמו בשטר המכירה שיעידו זה הוה ליה עדות השטר עדות וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. ותרצינן הני מילי על פה דלא אתי על פה. שמעידין עכשיו שמסר מודעא מקודם לכן דהוה ליה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד דהוו להו למכתב [שטר המודעא] קודם שטר המכירה. א[בל בשט]רא. [כי הך שקודם שחתמו על שט]ר המכירה חתמו בשטר המודעא [אתי] שטרא ומרע שטרא. ומר בר רב אשי אמר אמנה ה[יו דברינו. שסמ]ך הלוה על אמונתו של מלוה שלא [יתבענו]. אין נאמנין. דעולה היא [ולא ניתן ליכתב]. אבל מודעא היו דברינו נאמנין. דניתן ליכתב להציל האנוס מיד האונס ועוד שיתברר לנו היום [או] מחר, כתבינן לה. ורב חננאל ז"ל כתב כיון דהשתא מעידין כי אנסיה במכירה זו ומסר מודעא מקמי שטר המכירה ליכא עולה וניתן ליכתב. אבל שטר אמנה לא עבדי אינשי למכתביה, וודאי עולה הוא ואעולה לא חתימי.
<h2>דף מט.</h2>
אין לאיש חזקה בנכסי אשתו. אוקימנא אע"פ שכתב לה דין ודברים אין לי בנכסיך ולא בפירותיהן בעודה ארוסה שאין מן הדין שהבעל יאכל פירות, אפי' הכי אם שתקה והניחתו לאכול פירותיהן ג' שנים אין לו חזקה דמשום נחת רוח של בעלה שתקה ולא מיחת בו. ובכתובות בפרק הכותב [פ"ג ע"א] מקשינ' אי הכי אפי' נשואה נמי ותרצינן נשואה ידו עדיפא מידה ולא מצי לסלוקי נפשיה. ורבותא אשמעינן דאפילו בדין ודברים אין לי על שדה זו יכול לסלוקי נפשיה בכותב לה ועודה ארוסה דהוה יכיל לשנויי ליה בשקנו מידו כדשנין גבי שותפין מעידין זה על זה [מ"ג ע"א]. ואפי' כשהיא נשואה דיכול לסלוקי נפשיה בקנין, דלא גרע מקרקע שלו שנותן לה דאמרינן [נ"א ע"ב] במתנה קנתה ואין הבעל אוכל פירות. ואיכא מאן דאמר דקנין אינו מועיל באכילת פירות של בעל, דהוה ליה נותן דבר שלא בא לעולם. דהא אין לו בגוף הקרקע כלום וכשנותן לה הפירות הוה ליה מקנה דבר שלא בא לעולם. ואע"ג דאמרינן התם המוכר שדהו לפירות, התם גוף הקרקע הקנה לו שיאכל פירותיו עד זמן פלוני אבל הכא אין לו בקרקע כלום וכי מקנה ליה הפירות הוה ליה דבר שלא בא לעולם. אבל על ידי סילוק סלוקי הוא דמסליק נפשיה ומתנה שלא יירשנה. אבל הגאון ר' יצחק כתב בכתובות בפרק הכותב [פ"ג ע"א] איבעי' להו קנו מידו של בעל ועודה ארוסה מהו רב יוסף אמר מדין ודברים קנו מידו רב נחמן אמר מגופה של קרקע קנו מידו. והלכתא מגופה של קרקע קנו מידו בין בעורר על קניינו בין בעומד. ואין ברור לנו מאי דכתב קנו מידו של בעל ועודה ארוסה. כי אנחנו על הברייתא דהאומר לחברו דין ודברים אין לי על שדה זו הוה מפרשינן לה וקא בעי קנו מידו. אבל אעודה ארוסה לא משמע לן לפרושי מגופה של קרקע דהא לית ליה לבעל גוף הקרקע אלא פירות. אבל למאי דכתב הגאון משמע דקנין מועיל בסלוקי פירות. ותימה הוא, מדקא אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו משמע דבלשון דין ודברים קנו מידו ועודה ארוסה, ואם כן היכי אמר רב יוסף מדין ודברים קנו מידו, השתא בלא קנין אמרינן דיכול לסלוקי נפשיה שלא יירשנה כל שכן בקנין, שהקנין מה מפסיד בדבר והיכי פליג רב יוסף. אבל לדינא דהא בעיא מפרשינא לה אברייתא איפשר דפליג רב יוסף ולימא אע"ג דקנו מידו בלשון דין ודברים לא כלום הוא, ובמלתא דאיתיה ברשותא דאיניש לא מסתלק מיניה בזה הלשון. וצריך עיון. שלש שדות אחד שכתב לה בכתובתה. לק"ק זוז שהיא כתובה מן התורה.
<h2>דף נ.</h2>
ואחד שיחד לה בכתובתה. הוא שום שהכניסה לו שנתן לה אביה שהוא מיוחד לכתובתה שאין יכולת בידו לדחותה ולסלקה בדמים משום שבח בית אביה. ואחד שהכניסה לו שום משלה. כנגד מה שנתן לה אביה. וכל אלו ג' שדות עושה אותן הבעל על עצמו צאן ברזל שאם פחתו פחתו לו ואם הוסיפו הוסיפו לו. ובהני ג' שדות שעיקר שיעבוד כתובתה עליהם יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי. ואקשינן למעוטי מאי אילימא שאר נכסים דידיה דבהנהו לא יכלה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי, דכיון דעיקר שיעבוד כתובתה על ג' שדות הוא ושאר נכסים אינם אלא לאחריות אלו ג' שדות אי אישתדוף דיכולה לחזור על שאר נכסים וכל נכסיו אחראים לכתובתה דהנהו לא יכלה למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. כל שכן דהויא ליה איבה שמאחר שמדקדקת אחריו כל כך יכול הוא לומר עיניך נתת בגרושין ובמיתה. אבל רב חננאל והגאון ר' יצחק זכרונם לברכה כתבו הכי אילימא למעוטי שאר נכסים דאינון נכסי צאן ברזל כל שכן וכו'.
וזה לשון רב חננאל ז"ל, אותן ג' שדות אחד שכתב לה בכתובתה. היא שדה של בעל ויש לאשה בה שיעבוד להפרע כתובתה ממנה. ואחד שייחד לה בכתובתה. כגון אפותיקי לגבות כתובתה ממנה. ואחד שהכניס(ה) לה שום משלו. ואמרינ' הני ג' שדות אילימא למעוטי שאר נכסים דידיה, כל שכן שאם ימכור הוא ותמאן היא לקיים מכירתו דהויא לה איבה יתירה בהדיה דאמ' לה מכדי הני נכסי צאן ברזל נינהו ואחריותם עלי אמאי לא תשבקני למזבן ולא תרווחי בהו, אלא עיניך נתת בגירושין ובמיתה. אלא למעוטי נכסי מלוג. ושמעתא דאמימר אזלא כר' אליעזר. ולית הלכתא כותיה דקיימא לן כרבה בר רב הונא דאוקימנא למתניתין בנכסי מלוג, וקיימא לן דהילכתא כר' יהודה דאמר קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי. ולית הילכתא כר' אליעזר. זה לשון רב חננאל ז"ל. והגאון ר' יצחק ז"ל כתב הכי בהלכותיו כרב חננאל ז"ל.
<h2>דף נ:</h2>
אין מחזיקין בנכסי אשת איש. דמציא אמרה על בעלי סמכתי שהוא ימחה ויערער על מי שיחזיק בנכסיה.
<h2>דף נב.</h2>
אי מהימנא לך דקושטא קא אמרה דברתך הוא עשה כפירושה. ואי לא עשה פירוש לפירושה. ולא תוציא מידך אלא בעדים. איכא דאמרי אי אמידא לך ברתך עשה כפירושא ואי לא אמידא לך. ברתך ודביתהו לא מהימנא עשה פירוש לפירושה ולא תוציא מידך אלא בעדים. אחד מן האחים שהיה נושא ונותן וכו'. עליו להביא ראיה. שיהיה לו סגלה זולתי זה של האמצע, ואינו צריך להביא ראיה שמאותו ממון לקח אלא כיון שיביא ראיה שהיה לו ממון ממקום אחר מסתמא נחזיקנו שמאותו ממון לקח או הלוה כאשר כתוב בשטר על שמו. ואפילו היכא דחלוקים בעיסתם אמרינן אימר מעיסתו קמץ והוה ליה כמאן דאייתי ראיה שהיתה לו סגולה ממקום אחר. ושמואל אמר על האחין להביא ראיה. שמן האמצע היו מפני שנסמוך על השטר שכתוב בשמו. ואם מת על האחין להביא ראיה. ובהא מודה רב לשמואל ולית בה פלוגתא. אבל בלא מת עליו להביא ראיה דהלכתא כרב דתניא כותיה. ואע"ג דאתקיף רב פפא כלום טענינן להו ליתמי מאי דלא מצי טעין אבוהון וכו' ועלה בקשיא, אפי' הכי הלכתא הכי דאם מת על האחין להביא ראיה. דהכי כתב רב האיי ז"ל נקיטינן מרבותינו ז"ל כל היכא דאיתמר בתלמודא תיובתא דפלוני תיובתא בטלו מי שדברי התיובתא עליו לגמרי, אבל היכא דעלתה בקשיא לא בטלו דבריו דאמרינן לא הוה בריר להון דבטלה שמועה לגמרי אלא דלא אישתכח לה פירוקא בההיא שעתא ותליא וקימא בדוכתא ולא חיישינן לאשכוחי בה טעמא לפרוקינהו. כגון הא דאמר שמואל ומודה לי אבא שאם מת על האחין להביא ראיה דאע"ג דעלתה בקשיא עבדינן כותיה. אבל בדברים העשוין להשאיל ולהשכיר עבדינן כרבא דהיכא דידיע בראיה דההיא מידעם דתובע הוא ונהיגי בני אדם להשאיל ולהשכיר כי הני גוני ומי שהוא בידו טוען לקוחין הן בידי אינו נאמן, אלא מפקינן מיניה ויהבינן ליה לתובע. ואפי' אישתכח גבי יתמי קטנים מפקינן מיניהו דלא טענינן להו מאי דאל מצי טעין אבוהון אבל במידי (דלא) דהוה יכל למטען אבוהון טענינן להו אע"ג דלא טעני אינהו דקיימא לן טוענין ליורש ותנן [מ"א ע"א] הבא מחמת ירושה אינו צריך טענה, וסמך רב נחמן דהוא דיינא אהא מתניתא למעבד עובדא דעליו להביא ראיה כרב דתניא אחד מן האחין שהיה נושא ונותן וכו' עד עליו להביא ראיה בעדים שנפל ממון כשיעור הזה בירושה או במתנה. כל זה לשון רב חננאל ז"ל. ומשמע דהא דאמרינן אימר מעיסתו קימץ, צריך שנוכל לומר שמאותו קימוץ יוכל לקמץ זה הממון הכתוב בשטרותיו. וכן פסק הגאון (דיינא) ז"ל והלכתא כרב דאמר עליו להביא ראיה שהיו לו נכסים מבית אבי אמו דתניא כותיה ואם מת על האחין להביא ראיה דהא מודה בה רב לשמואל ולית בה פלוגתא.
<h2>דף נג.</h2>
אמר רב אסי אמר ר' יוחנן שתי שדות ומיצר אחד ביניהן וכו' ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה שני בתים זה לפנים מזה וכו'. כל הני הילכתא דנכסי הגר נינהו דחזקה דממילא, אבל במכר קיימא לן כשמואל שאם מכר עשר שדות בעשר מדינות כיון שהחזיק באחד מהן קנה כולן דכיון דדעת אחרת מקנה אותן סדנא דארעא חדא הוא. הגביהו הוא לרבו קנאו. שהרכיבו על כתיפו או שהעלהו על מטתו. והוא דומיא דמציע מצעות בנכסי הגר דכיון שנסמך ונשען עליו בשכיבתו על הקרקע קנאו.
<h2>דף נד.</h2>
פילא בארעא דגר. לשון יפלח כליותיו. שפולח ובוקע בארץ והן מבוקעות שהיו בשדה. תפשח דיקלא. לשון שבירה. כמו [איכה ג'] ויפשחני. כגון זמירה שזומרין את האילן. זכי זכיא. מכבד ומטהר ומנקה את השדה מקיסמין ועשבים. דתקיל תיקלא. המשוה את פני השדה כדכתיב [ישעי' כ"ד] הלא אם שוה פניה, וכדי שלא תתעכב המחרישה. מוליא. תל כדאמרינן בעירובין [נ"ו ע"א] הני מוליאתא דבי בורי ודנרש אזקינן. והוא לשון מעלה. נצא. גומא. מוליא במוליא. הרחיב התל במקומו והשפילו ונתן מגובהו סביבותיו לצדדין שלא יהא זקוף כל כך. וכן נצא בנצא, שפתי הגומא השפיל וגדר לאמצעיתה ונעשת הגומא חלקה. הרי הגומות לבד והתלמים לבד, והמקומות חלוקים ואינן ראויין לחרישה. הצר צורה בנכסי הגר. חיה או עוף.
<h2>דף נד:</h2>
תיירא דתורא והדר. כשיחרוש צמד בקר שורה מקצה גבול השדה עד קצהו ובחזירתו יעשה עוד שורה אחרת דהיינו שתי שורות על פני כל השדה. וכאילו חרש כולו דמי שהרי החזיק בו מראשו עד סופו. זה לשון הרב ר' שמואל נט' רח'. ומשמע מכלל דבריו שצריך שיחרוש שורה אחת על פני ארכה ושורה אחת על פני רחבה. ואנן לא משמע הכי, אלא הכי קאמר, ואם אינה מסויימת במצרניה עד כמה קני היכא דהיכיש בה מכוש אחד, כי היכי דאזיל תיירא דתורי והדר. כלומר כשיעור הזה שיחרוש בצמד הבקר ועושה תלם אחד ואחר כך חוזר, שאינו מאריך בתלם שלו יותר, עד כאן יש לו דין שדה אחת ונקנה אפילו במכוש אחד. ישראל שלקח שדה מן הגוי וכו'. גוי מכי מטי זוזי לידיה מסתלק. דכל קניינו של גוי בכסף הוא. ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה. כדאמרי' בקידושין דאפילו בשטר מכר לא קנה עד שיכתוב לו את השטר במקום שכותבין את השטר. וכל שכן הקונה מגוי, דסתם גוי אנס הוא ואין בדעתו לקנות עד שיכתוב לו את השטר. הילכך הרי הן כנכסי הגר שמת ואין לו יורשין. וכתב הרב ר' שמואל נט' רח' יש מפרשין דמעות מיהא יחזיר ללוקח ראשון. ולי אין נראה כלל, דאם כן מאי הרי הן כמדבר, אלא זכה בהן לגמרי, ואם יוכל לוקח ראשון לדון עם הגוי להוציא ממנו מעותיו יעשה, ואם לאו יפסיד. ומיהו נראה בעיני דהאי שני רשע מיקרי, דכיון דיהיב לוקח ראשון זוזי לא גרע מעני המהפך בחררה ובא אחר ונטלה דמיקרי רשע. זה דעת הרב ר' שמואל נט' רח'. אבל רב האיי גאון ז"ל כתב בספר מקח וממכר [שער י"ד] דמהדר האי שיני ללוקח ראשון הדמים שנתן בה. ורב חננאל ז"ל כתב הכי, והא דשלח רב הונא בר אבין ישראל שלקח שדה מגוי ובא ישראל והחזיק בה אין מוציאין אותה מידו, בארעא דערקו בעליה ונחת בה ההוא גוי ופרע טסקא למלכא ואכל ארעא והשתא זבנה לישראל, וכיון דאתא ישראל אחר והחזיק בה ואמר אנא פרענא טסקא ואכלנא ארעא הדין עמו, אבל בארעא דהוא ירושה או קנויה מיד בעליה ביד גוי איך יוכל ישראל לירד ולהחזיק בה הלא כשישוב ישראל הקונה אל הגוי המוכר יוציאנה מידו שיוכל לומר לו מי הורידך בארצי. לפיכך אי איפשר אלא כמו שאמרנו באתרא דמלכותא לא קפדא ומאן דאחזיק בההוא אתרא דהוא כמדבר וההוא דזבין ישראל מיניה בחזקה קנייה. אבל אתרא דלית מאן דנחית לארעא ומחזיק עד דנקיט אגרתא דמלכא או ממאן דמניה מלכא לעיוני במידי דמלכותא לא קני אלא בכספא ואג[ר]תא. והא ב[רור]ה היא כדאמר רב יהודה אמר שמואל נכסי (הגר) [הגוי] הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן. מאי טעמא גוי מכי מטי זוזי לידיה איסתליק ליה ישראל לא קני עד דמטי שטרא לידיה. הילכך הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן. ומתמה אביי ואמר מי אמר שמואל הכי והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא ומלכא אמר לא ליקני ארעא אלא בשטרא אמר ליה רב יוסף אנא לא ידענא עובדא הוה בי דורא דרעותא וכו'. ואמר ליה אביי דורא דרעותא מריה דב[גא] הוו מטמרי ולא [פר]עי ט[סק]א למלכא ודינא דמ[לכות]א מאן דפרע טסקא ליכול ארעא וכיון דאמר האי דרפק ב[הד]א ארעא אנא פרענא טסקא למלכא אישתכח [דמלכא] מסריה ליה. אבל היכא דלית ביה טסקא למלכא ודינא דמלכותא דלא קני חד מחבריה ארעא אלא בשטרא כל מאן דמחזיק בארעא דישראל דזבנה ישראל מגוי [ועדיין] לא אחזיק בה ולא מטא נמי שטרא לידא דישראל ואתא ישראל ודר בההיא ארעא והחזיק בה לא הויא חזקה, דקיימא לן כדאביי דהוא בתרא ומוקים לה ל[שמעת]א [דשמואל] דאמר דינא דמלכותא דינא. וכן הלכה וכך קבלנו [מר]בותינו. אלו דברי רב חננאל ז"ל. והגאון ר' יצחק ז"ל כתב הכי אמר רב יהודה אמר שמואל נכסי הגוי הרי הן כמדבר וכל המחזיק בהן זכה בהן וכו'. והני מילי באתרא דלית בה הרמנא דמלכא אבל באתרא דאית בה הרמנא דמלכא ומלכא אמר לא ליכול ארעא אלא באגרתא לא קני דאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. אלו דברי הגאון ר' יצחק ז"ל. ו... שכל [אל]ו דברי הגאונים ז"ל. ובעו עיונא כי דין זה של תמה הוא כמו שכתב רב חננאל ז"ל.
<h2>דף נה.</h2>
הני תלתא מילי. דאינון מדינא דמלכותא. דינא דמלכותא דינא. וגם זה דמלכותא שאין פרסיים קונין קרקע בחזקה בלא שטר עד מ' שנה שהחזקה שלהם מ' שנה. וכל ישראל דזבין ארעא מן פרסאה דאכיל לה בלא שטרא בידיה דזבנה ממריה דארעא, וקמי דשלימו לה מ' שנה שני חזקה [שלהן], אתא מריה דארעא ואפיק לה מהאי דזבן לה [מפרסאה]. זיהרורי, פ[רדס]א, [והכי] פירשנוה בהמוכר את הבית. ונקראין הממונים מן המלכות לקבל טסקא לפר[דסא זי]הרורי. ואי ערק מריה דפרדיסא ולא פרע טסקא לזהרורי לא משכחי ליה, דינא דמלכותא למזבן ההוא פרדיסא לאפרועי ומאן דזבין מהני זהרורי קנה. זה לשון רב חננאל ז"ל. ובספרים שלנו כתוב, ואריסי דפרסאי עד ארבעין שנין, כלומר אריסים של פרסיים כן היה בדין שלה[ם] שלא היו יכולין לסלוקי מא[ריסות] עד מ' שנה. פרדכת. אדם בטל ואינו [פורע] מנת המלך. אם בני המקום הצילוהו מיד השלטון, מס[יע] ל[הם], כלומר נותן מקצת ממה (שהוא) [שיש עליו].
<h2>דף עו.</h2>
ספינה נקנית במשיכה ואותיות במסירה. כדאמרינן בקידושין [כ"ה ע"ב] ובהאי פירקין. וחכמים אומרים זו וזו ניקנית במשיכה. ואותיות ניקנות במסירה לחודה לגביית החוב, ולא מצי אמר לצור על פי צלוחית מכרתי לך. ש"מ אותיות [בשטר]. שמוכר שטר חוב או נותן שטר חוב בעינן כתיבה ומסירה, דיכתוב לו שטר מתנה או מכר וימסרנו השטר. כדאמרינן לקמן צריך למיכתב ליה קני לך כל שיעבודא דאית ביה. אבל במסירה בלא שטר לא קני אלא לצור על פי צלוחיתו, אבל לא קני החוב. בכתיבה בלא מסירה לא קני, דאין דבר נקנה בשטר כי אם עבדים וקרקעות. ספינה במשיכה היינו תנא קמא. אלא דרב ושמואל איכא בינייהו. וכי היכי דמחמיר ר' נתן באותיות, דתנא קמא לא בעי אלא מסירה האי בעי מסירה ושטר, הם הכי נמי במשיכה דספינה בעי משיכת כולה. במאי אוקימתא. לתנא קמא דר' נתן דסבירא ליה אותיות ניקנות במסירה לחודה. כרבי, אי הכי אמאי אמר ספינה במשיכה ולא במסירה, דמשיכה גדולה ממסירה. דלא הזיזה מ[מקומה]. תיקני נמי במסירה. דהא תניא ספינה נקנית במסירה. והוה ליה למיתני ספינה ואותיות נקנות במסירה דספינה היינו שאוחז בחבל שקשורה בו, ולא הזיזה ממקומה. ואותיות נקנות במסירה, אבל משיכה לא שייך אלא בדבר שגופו ממון, דמכי משך זכה ליה. והכא נמי בשטר לגבי לצור על פי צלוחיתו מהניא משיכה כשאר מטלטלין. אבל לגבות החוב צריך שימסרנו מלוה מידו ליד לוקח.
<h2>דף עו:</h2>
ומשני... דספינה נקנית במשיכה ובמסירה ולא קשיא [דהא דקאמר] במסירה ולא במשיכה דהיא ברשות הרבים וכו'. דמקומותיהן חלוקין. כאן ברשות הרבים. הא דאמר רבי במסירה ולא במשיכה, ברשות הרבים, דמסירה קונה בה ולא משיכה. ומסירה דספינה היינו שאחז בחבל שקשורה בו ולא הזיזה ממקומה. והא דאמר ר' ספינה במשיכה ולא במסירה, בסימטא שהיא כמו מ[קצת] רשות הרבים שיוכל אדם לשבת שם, והיא כחצר השותפין שאין בני רשות הרבים נכנסין. [לפיכך] משיכה קונה בה ולא מסירה. דמסירה אינה קונה אלא ברשות הרבים שניקנית ספינה במסירה, ובסימטא שניקנית במשיכה ..... ברשות הרבים או בסימטא והספינה עומדת. במאי אוקימתא [להא ברייתא] במסירה ברשות הרבים, דלא אפשר במשיכה, ונקנית במסירה ..... משיכה ברשות הרבים מי קניא, [וכי] ברשות בעלים היא. לימא אביי ורבא דאמרי כרבי. כר' היא דסבירא ליה ספינה נקנית במסירה ברשות הרבים. [ורבנן ס"ל] לעולם אינה נקנית במסירה אלא עד שימשכנה מרשות הרבים [לסימטא] ולית להו מסירה דקניא, דאפילו ספינה דאין דרכה במשיכה אמרי רבנן דבמשיכה נקנית ולא במסירה. כל שכן כל דברים דדרכן במשיכה דבמשיכה נקנין ולא במסירה, ואפילו בהמה גסה כיון דדרכה במשיכה במשיכה נקנית ולא במסירה. פירוש ואביי ורבא היכי שבקי רבנן ואמרי כרבי. אי א"ל לך חזק וקני הכי נמי. דקניא מסירה בספינה ברשות הרבים לדברי הכל.0... הכא בדאמר ליה לך משוך וקני. וקסברי רבנן קפידא הוי. והילכך ספינה ניקנית במשיכה [אי קיימא] בסימטא או בחצר שהיא של שניהם. ואי קיימא ברשות הרבים ואמר ליה לך חזק וקני מיקניא [אם מסר לו] החבל שקשורה בו. ואי אמר ליה לך משוך וקני לא קנה עד שימשכנה מרשות הרבים [לסימטא, דהילכתא כרבנן דסברי] קפידא הוי, דרבים נינהו. ועוד דכולהו תנאי לא סבירא להו מראה מקום הוא לו ..... כמבואר בגט פשוט [קס"ה ע"א]. אבל איכא לעיוני בבהמה גסה, ובבהמה אמאי ..... פסיקא כרבנן דאמרי זו וזו במשיכה. ובסימטא דקניא ביה משיכה. אי קיימא ברשות הרבים מסירה קונה בה [אם] אמר לו לך חזק וקני אי מיקניא במסירה או לא. דהא [לא] איפסיקא הילכתא כמאן דאמר בהמה גסה ניקנית במסירה. הא מיהא מסירה לא קניא אלא בבהמה דקה. והשתא דאיפסיקא הילכתא במשיכה, משמע למעוטי מסירה ברשות הרבים דלא קניא. וצריך עיון. [ונראה כיון דאפילו] ספינה שאין דרכה במשיכה אמור דבמשיכה ניקנית ולא במסירה. כל שכן כל דברים דדרכן במשיכה דבמשיכה ניקנין ולא במסירה. ואפילו בהמה גסה, כיון דדרכה במשיכה, במשיכה ניקנית ולא במסירה.
<h2>דף עז.</h2>
[אמר אמימר] הילכתא אין אותיות נקנות במסירה. אלא בעי כתיבה ומסירה. בכתיבה נמי צריך למכתב ליה כרב פפא קני לך שיעבודא דאית ביה [שמכר] לו הקנאת השיעבוד. ואי לא כתב ליה הכי אמר לצור על פי צלוחיתו אקני ליה. ואע"פ דלא מיקניא במסירה, אגב קרקע מיקניין. דהא מטבע דלא מיקני בחליפין ואגב קרקע נקנה. אמר רבה בר רב יצחק אמר רב שני שטרות הן וכו'. רב חננאל ז"ל פסק נמי כשמואל דבעי משיכת כולה, דהילכתא כשמואל. ועוד דדייקינן מדקתני עד שימשכנה, ולא קתני עד שימשוך, ש"מ דמשיכת כולה בעינן. וכתב נמי רב חננאל דהילכתא אותיות בעי כתיבה ומסירה. דהלכה כחכמים דפליגי עליה דר' ואמרי בין כתב ולא מסר בין מסר ולא כתב [לא] קנה, עד שיכתוב וימסור. דהכי פסק אמימר, דהוא בתרא דאין אותיות ניקנות במסירה. וכך קיבלנו מרבותינו. ועיינינן בה טובא, ולא אפשר לנא הכי יאות. דאשכחינן טובא שמעתתא דסלקו אותיות נקנות במסירה. ולולי הקבלה, לפום עיונא הכי הוינא פסקין, שכך דעתינו נוטה. מיהו לא סמכינן אלא אקבלה דבידנא. ואע"ג דנקיטינן דאותיות לא מיקני אלא במסירה ובשטר אם כתב לו שטר הקנה לו אותיות אגב קרקע מיקניא [אע"פ שלא מסר לו אותיות]. מידי דהוי אמטבע, דלא נקני בחליפין, ואגב קרקע נקנה כמעשה דרב פפא וכו'.
תוך. שם מקום. במסכת נדה [ל"ג ע"ב] בפרק בנות כותים אמרינן רב פפא איקלע לתווך. ואותיות במתנת שכיב מרע. לא בעי כתיבה ומסירה, דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, ומתנתו הוי כתיבה ומסירה. דגרסינן בפרק מי שמת [קנ"א ע"א] אימיה דרב עמרם חסידא הוה לה מלוגא דשטרי וכו'. וכתב הגאון רבי יצחק ז"ל בפרק גט פשוט [קע"ב ע"ב] ואע"ג דאמרינן הכא דבעי מסירה בין תנא דמתניתין בין תנא דברייתא אותיות נקנות במסירה ואביי ורבא תרוייהו אית להו [אותיות נקנות במסירה], לא סמכינן אהא, דהא אמימר דהוא בתרא ורב אשי נמי [דבתראי] אינון פסקי הלכה בפרק המוכר את הספינה אין אותיות נקנות במסירה. והאי דאמרינן הכא דכולי עלמא נקנות במסירה, אוקימתא בעלמא היא, [ולאו] דסמכא הוא. הכי פסקו רבנן קשישי, כדכתבינן.
<h2>דף עז:</h2>
אנתיקי עיסקא. לשון יון הוא ..... להוציא בהן האנתיקי ולהכניס. היכי דמי. דמיפלגי רבי יהודה ורבנן. אילימא דקרו. בההוא אתרא. לצימדא. העול קורין אותו צמד ולא השוורים. צמדא זבין ליה ולא בקר. אע"ג דגדול דמי [הצמד מדמי הבקר לא] אמרינן הדמים מודיעין, דהא ..... ואפילו באדוקין בו דהא ..... בקרון ובפרדות. ולקמן [ע"ח ע"ב] נמי אמרינן דמילי מילי קתני מתניתין. ה"ג אלא דקרו לבקר צמד כולה זבין ליה. [כיון] דדמים מרובין נתן לו. דקרו לבקר צמד, ולא פירש לו מוכר מידי, דמי הכל מכר לו. ה"ג צריכא מידי באתרא דקרו לצמד צמד ולבקר בקר ואיכא דקרו ליה נמי לבקר צמד. ומסתפקא בהאי גברא מהי מינייהו הוא. ר' יהודה סבר דדמים ראיה, וודאי מהני דקרו לבקר צמד היה. ורבנן סברי אין הדמים ראיה, כלומר נהי דדמים לא הוו ראיה ויד לוקח על התחתונה, דאוקים ממונא בחזקת מריה. ואי אין הדמים ראיה. כלומר נהי דדמים לא הוו ראיה ויד לוקח על התחתונה, דאוקים ממונא בחזקת מריה. ואי אין הדמים ראיה. כלומר נהי דדמים לא הוו ראיה ולא מכר הבקר, אבל משמע מדקתני לא מכר הבקר שהצמד מכור. ואמאי ליהוי ביטול מקח. ויחזיר דמיו, כיון דהויא האונאה יותר משתות פירוש צרפתי. דאין להם משום אונאה דיותר משתות הוי ביטול מקח ויחזיר לו דמיו, כמו מוכר שטרותיו לבסם דיש לו אונאה. ה"ג וכי תימא בכי האי גונא קסברי רבנן לא קא הוי אונאה. שהוא דבר שאדם רוצה לקנותה יותר משאר דברים אין בהם אונאה וביטול מקח, [והתנן ר' יהודה אומר] המוכר ספר תורה בהמה ומרגלית אין להן אונאה. אמרו לו לא אמרו דאין להן אונאה אלא את אלו הנאמרים במשנתינו עבדים ושטרות וקרקעות והקדשות. אבל בבהמה [יש אונאה]. רב חננאל ז"ל כתב הכי בפירוש, וכי תימא אונאה או ביטול מקח בבהמה לית להו. והר"ש ז"ל כתב בענין אחר, ואינו נכון. ה"ג אי בעית אימא כי אמור רבנן אונאה וביטול מקח [בכדי] שהדעת טועה. דאיכא למיטעה בדעת ולא מחלי. וכאן בצמד בכדי שאין הדעת טועה, דמי הוא שלא ידע שצמד אין דמיו אלא מנה ולא מאתים זוז. הילכך ודאי מחיל, והרי הוא כמי שמודיע לחבירו ואומר לו חפץ זה שאני מוכר לך במאתים יודע אני בו שאינו שוה אלא מנה דאין לו עליו אונאה, דידע ומחיל. גם זה כמו כן.
<h2>דף עח.</h2>
ת"ק סבר סתם חמור לרכיבה עומד. ומסתמא כי מוכרו לרכיבה מוכרו ואינו מוכר אלא כלים הראויים לרכיבה. והני לא חזו לרכיבה. קילקלי. צינגלש. חבק. פייטרל. וצריכין לרכיבה. אבל לא מכר שק דיסקיא וכומני. אע"ג דאמר כליו, הני לא מיקרו כליו, דסתם חמור לרכיבה עומד ולא מיקרו כליו. אוכף ומרדעת. צריכין בין לרכיבה [ובין למשא, אבל שק] ודיסקיא אין צריכין כי אם למשאוי. וכומני, שהוא מרכבתא דנשי, גם הוא צרכי משאו וצריכה לרכיבה [לאשה]. דסתם חמור לרכיבת אדם עומד ולא למשאוי ולא לרכוב עליו אשה. איבעיא להו בעודן עליו מחלוקת ת"ש ובזמן שאמר לו הוא וכל מה שעליו וכו'. הכא ודאי עודן עליו הוא, מדאמר וכל מה שעליו, טעמא דאמר ליה הוא וכל מה שעליו. הא לאו הכי לא. [ואי] אמרת בעודן עליו דברי הכל מכורין. הא מני, לא נחום המדי ולא רבנן. ופרקינן [אימא הוא וכל מה] שראוי להיות עליו אבל אינן עודן עליו. ת"ש ר' יהודה אומר פעמים מכור וכו'. והא דר' יהודה בעודן עליו הוא, דהא קתני היה חמור לפניו וכליו עליו. מאי לאו ר' יהודה אמאי דקאמר תנא קמא קאמר. אישתכח דבעודן עליו מחלוקת. ופרקינן לא ר' יהודה אמאי דקאמר תנא קמא קאי, דשמעיה לתנא קמא דאמר דבעודן עליו דברי הכל מכורין. ואתא ר' יהודה לאיפלוגי אפילו בעודן עליו למר לא מכר ולמר מכר. ואתא ר' יהודה [והכריע]. מילתא אחריתי קאמר. דאינהו איירו באין עודן עליו. אבל בעודן עליו דברי הכל מכורין. ור' יהודה קאי אדוקיא [דאפי' בעודן עליו פעמים שאינן מכורין]. והאי בעיא לא איפשיטא. הילכך בין בזו ובין בזו אינן מכורין, שכל המוציא מחבירו עליו הראיה. וכן פסק הגאון ר' יצחק ז"ל. ודברי נחום נדחו, דשיטה נינהו.
<h2>דף עח:</h2>
בדאמר חמורך זה. ודאי יודע הוא שחמור זה שלו הוא, דלא משמע לשון זה. אלא הכי הוה ליה למימר מכור לי חמורך. דהא ליכא קמיה שני חמורים שיאמר את זה מכור לי, הילכך האי דקאמר ליה זה מכור לי משום כליו. כלומר חמור זה כמות שהוא. אמר ליה חמורך הוא, משמע לשון שאלה אמור לי אם חמורך הוא ותמכרנו לי, הילכך לא מכר את כליו. דסבירא ליה לר' יהודה המוכר את החמור לא מכר את כליו אפילו בעודן עליו. שמהלך אחר שיחה נאה. פירש הרב ר' שמואל נטריה רחמנא, בנחת וברמיזה הולך למקום שאדם חפץ. אבל זקן צריך מרדע. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי דכתיב על כן יאמרו המושלים וכו'. לגררא דשיחה נאה איירי בה דרשה. פירש הרב ר' שמואל נטריה רחמנא פשטיה דקרא מיירי כשנלחם סיחון במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו, מיד נתנבא בלעם וחביריו עליו שינצח סיחון למואב. ומיהו פרשה יתירה היא. דמה צורך ליכתב זה. אם להשמיענו דעמון ומואב טהרו בסיחון, הא כבר נאמר והוא נלחם במלך מואב הראשון. ואין צריך יותר. והילכך לדרשא כתביה משה רבינו. המושלים ביצרן. כדכתיב [משלי ט"ז] ומושל ברוחו מלוכד עיר. וכתיב [שמו' ב' כ"ג] וצדיק מושל יראת אלהים. כעייר זה. והיינו עיר סיחון, שמהלך אחר שיחה נאה להתפתות ביצרו ובדברי המינין, ואינו מושל ברוחו ביצרו הרע. הצדיקים הנקראין סיחין. אילנות, כמו [תהלים צ"ב] צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון יסגא, וכתיב [זכריה א'] והוא עומד בין ההדסים אשר במצולה א"ר יוחנן [סנהדרין צ"ג ע"א] אין הדסים אלא צדיקים. כדכתיב [אסתר ב'] ויהי אומן את הדסה. וכתיב [שה"ש ז'] אמרתי אעלה בתמר. אני אמרתי אעלה בתמר ולא עלתה בידי אלא סנסן אחד ומנו חנניה מישאל ועזריה. סיחים לשון אילנות, תחת אחד הסיחים [בראשית כ"א] מתרגמינן חד מן אילניא, וכל שיח השדה [בראשית ב'] וכל אילני חקלה. כך פירשו רב חננאל ז"ל והרב ר' שמואל נטריה רחמנא. אבל בקצת ספרים שלנו כתוב, הצדיקים שנקראו סיחון כדכתיב [שופטים ה'] הולכי על דרך סיחו אלו תלמידי חכמים שכל שיחתן דברי תורה. כדדרשינן ליה במסכת עירובין [נ"ד ע"א] בפרק כיצד מעברין. אבד חשבונו של עולם. לית דין ולית דיין. עד מידבא עד דעביד מאי דעביד. כלומר עד דעביד קודשא בריך הוא ברשעים מאי דבעי לעשות להם ליום הדין. אבל בעולם הזה דרכן צלחה כדי לטורדן מן העולם הבא.
<h2>דף עט.</h2>
תנן התם. במסכת מעילה פרק שלישי [י"ג ע"א]. כל הראוי למזבח ולא לבדק הבית. כגון שור כבש ועז תמימין, דהמתפיס תמימין לבדק הבית עובר בעשה. וכן תורים ובני יונה סולת ולבונה יין ושמן, כל הנך גופן ראוי למזבח ואינו ראוי לכבשן בבנין. לבדק הבית ולא למזבח. כגון זהב וכסף ואבנים יקרות וכיוצא בהן. לא לזה ולא לזה. כגון חלב וגבינה ומורייס אשפה עשבים וכיוצא בהן. וכל הני דקא חשיב, ראשון ראשון חשוב הוא, קדשי מזבח [חשיבי מקדשי בדק הבית, וקדשי] בדק הבית חשיבי מקדשי דמים שאין ראויין גופן לא למזבח ולא לבדק הבית אלא לימכר וליקח בדמיהן או קדשי מזבח או קדשי בדק הבית, הכל כמו שפירש בשעה שהקדיש. הילכך לא זו אף זו קתני, דלא מיבעי קמאי דחמירי דמועלין במה שבתוכן אלא אפילו בתראי נמי מועלין במה שבתוכן. בור מלא מים. ראויין לבדק הבית, לעשות מהן טיט. ולא למזבח, לעשות [נכסים,] דמים מכונסין פסולין לגבי מזבח לניסוך המים, וגם אין מדיחין בשר הקרבנות אלא מאמת המים שבעזרה. אשפה מלאה זבל. לא למזבח ולא לבדק הבית. שובך מלא יונים. ראוי למזבח ולא לבדק הבית, דלא חזו לשקען בבנין. ושובך עצמו לא הוקדש אלא לדמיו, שאם יעקרוהו ממקומו ונותנו בבנין הרי זה הפסד הקדש, שהשובך נמכר במקומו ביותר. אילן מלא פירות. לא למזבח ולא לבדק הבית. ושדה מלאה עשבים. לא למזבח ולא לבדק הבית. מועלין בהן. אם נהנה מהן שוה פרוטה, כגון הצניע חפציו בבור או תלה חפציו באילן או נתן תרנגולין בשובך או הניח זבל על האשפה. ואין מועלין במה שבתוכן. דסבירא ליה לר' יהודה דאין מעילה בגידולין שלא היו בשעת ההקדש אלא אחר כך באו הגידולין. ואע"פ שהקרקע גורם לו ליגדל, אין לנו לעשותו הקדש, דמכל מקום אין ממשות הקדש מעורב בהן. אבל בבור ושובך מודה ליה דלא אלים הקדש לקנות רשותו כדין הדיוט. דאילו בהדיוט איתרבי רשות מאם המצא תמצא בידו, אבל הקדש לא. ולא סבירא ליה לר' יהודה כר' אלעזר ב"ר שמעון דאמר לקמן בריקנין הוא ואחר כך נתמלאו דמועלין במה שבתוכן, דאדם מקדיש דבר שלא בא לעולם.
<h2>דף עט:</h2>
אימר דשמעת ליה לר' מאיר כגון פירות דקל דעבידי דאתו. המוכר פירות דקל לחברו אע"ג דלא באו לעולם. [דודאי] עבידי דאתו, ודמו לעל מנת שאתגייר דדעתיה לאיגירוי, ועל מנת שאשתחרר ועל מנת שתשתחררי שהבטיחו רבו לשחררו. ומיהו ר' מאיר לא איירי בפירות דקל, אלא רב הונא דקאי כוותיה במסכת יבמות [צ"ג ע"א] דרב הונא כרב ורב כר' ינאי וכולהו כר' מאיר ס"ל. ה"ג אלא אמר רבא מחלוקת בבור ושובך. כלומר דחזר בו רבא ממאי דאמר מעיקרא מחלוקת בשדה ואילן, ממה שהקשה לו אביי. ולא גרסינן אלא אי איתמר הכי איתמר. מי יימר דאתו. אם לא יביא מים וישפוך לתוך הבור או יביא יונים לשובך. מים הבאים דרך חצירו. שהבור עשוי במקום מדרון, דממילא אתו לבור. דרך שובכו. הסמוך לזה, דודאי עבידי דאתו יונים הנולדים לזה השובך ריקן. ודוקא שובכו, אבל שובך של אחרים כולן יכולין לעכב שלא יבוא לכאן. ולא דמי לפירות דקל משום רבינו זקיני מ"כ. סבר לה כאבוה דין גבוה כדין הדיוט דמי. כדתנן ר' שמעון אומר המקדיש את השדה לא הקדיש אלא חרוב המורכה וסדן השקמה, וכדאמרינן ר' שמעון לדבריהם קאמר להו וכו'. ומיהו היכא דעדיין אין בו מים בשעת הקדש קדשי מים הבאים לאחר מכן, דאדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ודעתו היה להקדישן, דכיון שלא זכה בהן עדיין ליכא למימר עין רעה. אבל בשהבור מלא מים והבור והמים שלו איכא למימר (כשהוקדש) [כשהקדיש] הבור שייר המים [לעצמו]. ורבנן דפליגי עליה ס"ל דבעין יפה מקדיש. ולדעתי הכותב כיון דקיימא לן בעלמא [מעילה י"ח ע"א] דאין מעילה [במחובר לקרקע, הא] דאמר בשדה ואילן דמועלין בהן, היכא דלקח צרור או אבן מן השדה שהוא תלוש, או מן הענף שהוא תלוש, כדאמרינן במעילה [י"ג ע"א] גבי האי אבקא מעלי להו לקלעילין. וכן למי שתלש מן האילן וכן בדבר העומד ליתלש, דקיימא לן כל העומד לגדור כגדור דמי וכתלוש דמי.
<h2>דף פ.</h2>
הלוקח פירות שובך. כגון שאמר לו בניסן מכור לי פירות שנה זו בכל חודש. אבל האמהות לא קנה. ודרך היונים לעשות בכל חודש שני ולדות זכר ונקבה, חוץ מחדש אדר שאין יולדין. והנהו ולדות גם הן לסוף שני חדשים עושין שני ולדות בכל חדש. וכל שני ולדות קרויין בריכה. מפריח. הלוקח בריכה ראשונה מניח לפרוח עם האם, שאותן לא מכר לו ללוקח, שכן דרך המוכרין פירות שובך לעכב בריכה ראשונה להיות צוות לאימהות להתקיים השובך, פן יברחו האימהות. והוא שובכו לא מכר. הילכך מסתמא גם בריכה של שנה זו עיכב. ובגמרא מפרש דגם פירות הראשונים דההיא בריכה ראשונה שייר המוכר להיות צוות לאם בריכה ראשונה פן תברח. דהא אאמה לא מצטוותא. ומכיון שתברח בריכה ראשונה תברח גם האם, ונמצא מפסיד שובכו. כן דעתי לפר' בגמ'. פירות כוורת. של שנה אחת. הדבורים הנולדים מן הכוורת. נוטל שלשה נחילים. שלש חבורות הנולדות ראשונה, בשלשה [זמנים מט' ימים או י'] ימים זה אחר זה, שכן דרך כוורת, בתחילת ימי הקייץ יוצא מן הכוורת נחיל של דבורים ילדות שילדו האימהות ויושבין על ענף האילן, ומביא כוורת חדשה ומכניסו לתוכו. וכן לסוף ט' או י' ימים יוצא נחיל של דבורים אחר ומביא כוורת אחרת ריקנית ומכניסן לתוכו. וכן השלישי. והוא הדין דאיצטריך למיתני [מסר]ס בחרדל. אלא הכא נוטל לו שלשה [נחילי]ם והשאר למוכר [אלא] ה"ק. כלומר מכאן ואילך יכול המוכר [ליטול] את הדבש שלא דבש. שקורין טירצול. ויש שעושין עד ז' וח' פעמים במלכות יון. ובמלכות זו עושין שלש פעמים, והשלישי גרוע מכולן, כי האחרון אחרון גרוע הילכך די בשלשה נחילים ראשונים שהן חשובים. ומסרס. ומכאן ואילך יגרום להם המוכר שיסתרסו מאיליהן ולא יעשו פירות עוד, כדי שיהיו טרודין ועסוקין לעשות דבש הרבה, והדבש של מוכר הוא, שכן דרך הכוורת לאחר שיצאו הנחילין עושה דבש. [ויש] שהורגין אותן ולוקחין הדבש, ויש שמריקין אותן לכוורת ריקנית. ומסרס. מפרש בגמרא. חלות דבש. הכוורת לאחר שיצאו הנחילים לוקחין את הדבש, והוא עשוי חלות חלות, ויש בו עשר חלות או עשרים חלות זו בצד זו משעוה ודבש מעורב יחד. והמוכר חלות כוורתו ולא מכר הכוורת, רוצה הוא להכניסה בימות החמה ולהצניעה לשנה אחרת לעשות פירות. והילכך מסתמא שייר שתי חלות להתפרנס מהם הדבורים בימות הגשמים. גרופיות. ענפים.
והתניא. מפריח בריכה ראשונה ושניה. ראשונה של ניסן ושניה של אייר. וקשיא למתניתין דאמרה דלא משייר אלא בריכה ראשונה של אימהות לבדה, אבל כל מה שילדו האימהות עוד הכל מכור. הכי גרסינן בפירוש רב חננאל ז"ל לא קשיא הא לה הא לאמה. האי שניה אבריכה ראשונה קאי, שיפריח גם בריכה ראשונה שתלד ההיא בריכה לסוף שני חדשים, כדי שיהיו צוות לבריכה ראשונה, כדי שתתקיים היא. והא לאמה, הא בריכה ראשונה דקתני במתניתין ובברייתא לאמה קאמר, שמשיירין לה לאם בריכה ראשונה ממנה להיות לה צוות. ובאתה הברייתא לאשמועינן דמההיא בריכה ראשונה של אם משיירין גם ממנה בריכה ראשונה. ומאי דלא פירש במתניתין פירש בברייתא. והאי דקרי לפירות בריכה ראשונה שניה, משום דשניים הם לאימהות של אמם, בני בנים [שניים הם] לזקנים. ובין מתניתין בין ברייתא במוכר פירות שובכו סתם מיירי. והמשנה והברייתא במכירה אחת מיירי ובשובך אחת מיירי, כמו שפירשתי, אלא שהברייתא פירשה יותר מן המשנה דמתניתין לא איירי בבני בריכה ראשונה אם יפריח גם מהם אם לאו. כן נראה בעיני. וכן עיקר. ויש לשונות הרבה דמוקמי לה בשני שובכין או בשתי מכירות. ואין בהן ממש ושיטת השמועה אינה מתיישבת בהן כלל. ופריך תלמודא לאמה מאי טעמא דיה בבריכה ראשונה כדקתני מפריח בריכה ראשונה, ולא קתני שתי בריכות פשיטא. משום דמיצטוותא אברתה כלומר אבריכה ראשונה. ואזוה. הוא הזכר בן זוגה. כך פירש רב חננאל ז"ל. ולא היה צריך התלמוד להזכיר דבר זה אלא משום דלא תקשי מה לנו לצוות אברתא, הלא יש לה בן זוג דהיא מצטותא בהדיה. הילכך פירש לך דלכל היותר שני מיני צוות בעי מתניתין בן זוגה ובניה. איהי נמי. בריכה ראשונה. תצטווה אאמה ואזווה דשבקינן לה. שהרי יש לה שני מיני צוות. ולמה אנו צריכין להניח לה בריכה ראשונה. ומשני אמה אברתא מצטוותא, שרחמי האם על הבת. אבל ברתא, דהיא בריכה ראשונה. לא מצטותא אאמה לבד ואבן זוגה, אלא אם כן יש לה בנים. הילכך מניח גם לבריכה ראשונה בנים. והשתא איכא חבורות טובא, אמה בן זוגה ובריכה ראשונה ובריכה של בריכה ראשונה. וכיון דאיכא שלשה חבורות אפילו בני בריכה ראשונה לא מיעקרי, דמצטוותי אאמם ואאם אמם ואין צריכין להם בנים לאיצטוותי בהדייהו. והשתא האם מצטוותא אברתא בריכה ראשונה. ובריכה ראשונה נמי מצטוותא נמי על ברתא על בריכה שניה לאם שהיא ראשונה לה. וההיא מצטוותא נמי אאמה ואאם אמה, דהוו להו חבורות טובא. כן נראה בעיני שיטת שמועה זו. ויש לשונות מרבותינו, ואי אפשר ליישבן. אלו דברי רבינו חננאל ז"ל [והם] דברי רבינו שמואל, שסמך עליו. ואנו רגילין לפרש, הא בה הא באמה, כי דרך השובך להיות בו אימהות שעושות, ויש בו אחרות בנות האמהות, ולכך מתניתין דקתני שאינו מפריח אלא מבריכה ראשונה במוכר לו פירות בנות האמהות. שהרי הצטוות זו האם הזקינה עם הבת שיש לה ועל זה הזוג שהיא בריכה ראשונה שנניח לה, וקרי ליה הזיו כי כן דרכן להוליד זכר ונקיבה. אבל כשמוכר פירות של הבנות, בזה אמרה הברייתא שצריך להניח לה בריכה ראשונה ושניה, שהן לה שני מיני צוות. דלא תאמר דתצטוות זו הבת אזווא חדא דהיא בריכה ראשונה, ואאמה, והן שני מיני צוות. דברתא אאמה לא מצטוותא, אלא צריכה שני מיני צוות מולדותיה שהן בניה ובני בניה. כמו שהיתה צריכה אמה שני מיני צוות מבתה שהיה לה קודם לכן ומן הבריכה שניה לה. והגאון ר' יצחק ז"ל כתב הכי, אמר רב כהנא לא קשיא הא דקתני מפריח בריכה ראשונה ושניה, בה. והאי דקתני בריכה ראשונה, באמה. משום דמצטוותא אברתה וזווה דשבקינן לה. זה הלשון קרוב למה שאנו רגילין לפרש.
במה מסרסן. לשון סירוס זכרות שלא יולידו משמע. בחרדל. להאכילן חרדל. חד. מר. ואוכלות דובשן. שמתוך שטרודות לאכול דבש, שביעתן מבטלתן מפריה ורביה, וחוזרות ועושות דבש הרבה. ורב חננאל ז"ל פירש שאוכלות דבש שבנקבי החלות וחוזרות ומגדלות דבורים בנקבים. ואיכא למימר דלשנה הבאה יולדות אותן הדבורים ויהיו של מוכר. ורבי יוחנן. סבר לאו בסירוס של זכרות מיירי כלל, אלא האי סירוס לשון דילוג. כמו קראה סירוסין סירוגין דמגילה ירושלמי [פ"ב ה"ב] קרי חדא פרא חדא. ומתניתין הכי קאמר, נוטל שלשה נחילין על ידי דילוג, ראשון ושלישי וחמישי. והמוכר יטול השאר, כדי שיהיה לשניהם מן הטובים ומן הכחושין. שכן דרך סתם מוכרי פירות כוורת. במתניתא תנא נוטל שלשה נחילים בבת אחת ומכאן ואילך נוטל אחד ומניח [אחד]. ופסקו רב חננאל ז"ל והגאון ר' יצחק דהילכתא כמתניתא.
חלות דבש מניח שתי חלות. שמניח שתי חלות לימות הגשמים לפרנסת הדבורים. ופירש רב חננאל ז"ל דהכי מפורש בתוספתא [פ"ד ה"ה] שהן שתי חלות החיצונות. אינו יוצא מידי מאכל לעולם. אפילו בכוורתו. דלא בעי מחשבה, דמסתמא למאכל אדם קיימי, ואע"פ שיש עת שהדבורים אוכלות אותו, אינו יוצא מידי מאכל עד שיקצהו בפיו למאכל דבורים. אי נמי דווקא בכוורתו הוי אוכל אבל אם זב מכוורתו הוי משקה מסתמא עד שחישב עליו לאכילה. לא אוכל. לטמא אחרים [בכביצה]. ולא משקה. לטמא ברביעית, עד שיחשב עליו. ומיהו לעצמו מקבל אוכל טומאה בכל שהו, כדתניא בתורת כהנים [פ' שמיני] מכל האוכל אשר יאכל. אבל האי דבש בכוורתו אין לו תורת אוכל כלל אפילו לקבל טומאה. לאותן שתי חלות. דקיימי למאכל דבורים. רבא אמר ר' אליעזר היא. משום דסתם דבש לא משמע ליה שתי חלות, אלא כל דבש של כוורת, הילכך ניחא ליה לרבא טפי לאוקומה כיחידאה. ואפילו מחשבה לא מהני לר' אליעזר, דכמחובר דמי. פי' אבל לעולם לרבנן הם הכי נמי דלא צריך מחשבה.
<h2>דף פ:</h2>
דבש הזב מכוורתו אינו אוכל ולא משקה (ולא) בשלמא לאביי אע"ג דזב מוקצה הוא. שהרי באותן שתי חלות הם, דמסתמא מקצה אותן מאכילת [אדם] ומקצה אותן לפרנסת דבורים בימות הגשמים. אלא לרבא. דלא בעי לאוקומי בשתי חלות. קשיא. דאיהו אמר הא מני ר' אליעזר היא דאמר [הרי הוא כקרקע, הא] רבי אליעזר לא אמר הרי הוא כקרקע אלא בזמן שהוא בכוורתו, אבל בזמן שזב מכוורתו תלוש הוא, אמאי אינו לא אוכל ולא משקה אם איתה דלא בעי מחשבה, וקשיא לרב כהנא דאמר לא בעי מחשבה. כגון דזב על גבי כלי מאוס. ולכך אינו חשוב לא אוכל ולא משקה. כגון שזב על גבי קשקשין. אבל לרבנן דחשבי ליה אוכל בתוך הכוורת לא בטיל מתורת אוכל אפילו זב על גבי קשקשין [עד] דיפסל מלאכול הכלב. חישב עליו לאכילה וכו' אלא לרבא. היכי מהניא מחשבה למחובר לשוויי כתלוש. והא לא מהניא מחשבה לפירות מחוברין בקרקע דניקבל טומאה במחשבה.
בתולת שקמה. שלא נקצצה מעולם. סדן השקמה. שכבר נקצץ פעם אחרת וגדל. מכאן ואילך. [מן הקרקע עד] ג' טפחים. לא מקשי קשי. כל כך ולא עלויי מעלי ומספקא לן משום דזימנין קשי וזימנין מעלי. גבי שביעית. עבדינן מידי דודאי קשי ליה, דאיסורא ולחומרא עבדינן. אבל גבי מקח וממכר לזמן כדי מחיית האילן עבדינן ואילן שביח. ארזא. ארז קיישנא בלעז. תורניתא. פין בלעז. [אפרסמא]. שפכל שממנו עושין הזפת. אי נמי אפרסמון. ברתא. בוייש בלעז. שאגא. אית דמפרשי שף. שורבינא. לא איתפרש. וכל שמות הללו הם היו בקיאין בהם. אלונים בוטמי. תחת האלה [בראשית ל"ה] [מתרגמינן] תחות בוטמא. תדהר שאגא. מילים. תאשור שורבינא דוברי.
<h2>דף פא.</h2>
מחייב היה ר' מאיר אף בלוקח פירות. פירש הרב ר' שמואל ש"צ שלוקח פירות שבאילן ואותה שביכרה תחילה קושר בה גמי לידע שמבכרת היא. והכי משמע דלא גרסינן בלוקח פירות מן השוק. דאי בלוקח פירות ממש מן השוק ולא באילן היכי מיקרי ביכורים. כי דרך ביכורים הוא אדם יורד לשדה ורואה תאינה שביכרה או ענבה שביכרה וקושר בה גמי. והא דקתני הלוקח שני אילנות דפליג ר' מאיר ואמר דיש לו קרקע, דר' מאיר [לא מבעיא] בשנים דקנה קרקע, אלא אפילו באילן [אחד] דמודה דאין לו [קרקע] קורא. והאי דנקט [שני] אילנות משום [רבנן] נקט, והכי קאמר אפילו לדבריכם דב' דיש לו קרקע קורא [ואם] אין לו קרקע אינו קורא, אודו לי מיהת בקונה שני אילנות דמביא וקורא. ורבנן סברי שאין לו קרקע.
<h2>דף פא:</h2>
מספקא להו. אי קנה קרקע מן הדין או לא. ומשום הכי מביא דשמא קנה קרקע, אבל לעולם דייקי מארצך, הלכך אינו קורא. והאי דאמרי לא קנה קרקע היינו משום דיד מוכר על העליונה, ומספיקא לא מפקינן מיניה. ודלמא לאו ביכורים נינהו. דמשום ספיקא [הוא], דאי פשיטא לן דלא קנה קרקע לא היה מביא, אם כן מספיקא דשמא קנה קרקע אמרינן [דמביא] ודילמא לא קנה קרקע ומעייל חולין לעזרה, ואמרינן [קדושין נ"ז ע"ב] כי ירחק ממך המקום בריחוק מקום אתה זובח ולא בקירוב מקום. כל הראוי לבילה. במנחות [בפרק המנחות תנן (ק"ג ע"א)] האומר הרי עלי מנחה של ששים עשרון מביא בכלי אחד, ואם אמר הרי עלי ששים ואחד מביא ששים בכלי אחד ואחד בכלי אחר ולא בכלי אחד. ומפרש בגמרא משום דששים נבללין יפה בלוג אחד שמן ולא ששים ואחד. ומקשינן וכי לא בלל מאי הוי, והתנן לא בלל כשר. ומשני ר' זירא כל הראוי לבילה, כגון ששים עשרון, אם לא בלל אין בילה מעכבת בו, דבקרא בילה כתיבה למצוה. דשמעינן מינה דצוה המקום [להביא מנחה שיכול לקיים בהם מצות בלילה].
דעביד להו כר' יוסי ב"ר חנינא וכו'. וכי היכי דאילו צוה לשלוחו לבוצרן ולהביאן, ומת השליח בדרך, פטורין מן הקריאה, הם הכי נמי אילו אמר לשליח אחר שיקחם מיד השליח הראשון ויוליכם פטור, דהא בעינן לקיחה והבאה באחד. וכן כתב רב חננאל ז"ל. ומדקאמר ר' יוסי ב"ר חנינא ומת השליח, משמע דאילו לא מת היה קורא. ושליח הא לאו בר קריאה, כדתנן בפרק קמא דביכורים [מ"ה], האפטרופוס והעבד והשליח והאשה וטומטום ואנדרוגינוס מביאין ולא קורין, שאין יכולין לומר אשר נתת לי י"י. ומשמע דהאי דאמר ר' יוסי ב"ר חנינא שאילו לא מת היה קורא. לא שיקרא השליח, אלא הוא עצמו בעל הקרקע, דלא בעינן לקיחה והבאה וקריאה באחד אלא לקיחה והבאה. בצרן. בעל הבית. ושגרן ביד שליח ומת שליח בדרך. ובחצי הדרך כשמת השליח לקחן בעל הבית עצמו והביאן לבית הבחירה אעפ"כ אינו קורא, מאחר שקצת ההבאה היתה על ידי שליח. וכל שכן אם לא הביאן הבעל הבית אלא הביאם השליח לבית הבחירה. דהא תנן [שם] דשליח אינו קורא, שאינו יכול לומר מן האדמה אשר נתת לי. והוא הדין אם לא מת השליח ולקחן הבעל הבית והביאן, שאינו קורא, מאחר שקצת ההבאה היתה על ידי השליח, ואנן בעינן הלקיחה וכל ההבאה על ידי הבעל הבית עצמו. והאי דאמר ר' יוסי ב"ר חנינא ומת שליח בדרך, אורחא דמילתא קאמר דמאחר ששלחם בידו למה יקחם מידו בחצי הדרך, אבל הוא הדין אם לא מת שליח בדרך ולקחם מידו בחצי הדרך שאינו קורא. והא דקאמר דעביד להו כר' יוסי ב"ר חנינא, הכי קאמר יבצרם הוא וישגרם ביד שליח ובחצי הדרך יקחם מידו ויהיה פטור מקריאה. ואי תימא לישני ליה דמשגרן ביד שליח, דהא תנן [בכורים פ"א מ"ה] שליח מביא ואינו קורא. רבותא אתא לאשמועינן, דאפילו יביאם הוא בעצמו לבית הבחירה, כיון דקצת ההבאה היתה על ידי שליח אינו קורא. ואית דבעי מימר בצרן ושיגרן ביד שליח, שהבצירה וההולכה הכל היה ביד השליח, אלא שמת שליח בדרך ולא נגמרה ההבאה בידו. אבל אם נגמרה הבצירה וההבאה בידו, ולקחן בעל הבית מידו בעזרה, מביא וקורא. דלא בעינן לקיחה והבאה וקריאה באחד. ולהכי קאמר ומת שליח בדרך, דאי לא מת וגמר כל ההבאה ובעזרה לקחם הבעל הבית קורא. ורב חננאל ז"ל דכתב ששיגרם ביד שליח והשליח מסרם לשליח אחר, משמע דהכי סבירא ליה שאם נגמרה הבצירה וכל ההבאה ביד השליח ולקחם הבעל הבית בעזרה שמביא וקורא. אבל כשתעיין במסכת ביכורים לא סלקא הא סברא, דהתם תנן [בכורים פ"ג מ"ו] עודהו הסל על כתיפו קורא מהגדתי היום לי"י אלהי עד שגומר כל הפרשה ר' יהודה אומר עד ארמי אובד אבי הגיע לארמי אובד אבי מוריד את הסל מעל כתיפו ואוחזו בשפתותיו וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו וקורא מארמי אובד אבי עד שהוא גומר כל הפרשה ומניח בצד המזבח והשתחוה ויצא. וממשנתינו זאת משמע דלא אפשר ההבאה חוץ מן הקריאה.
<h2>דף פב.</h2>
אמר רב נחמן דקל אין לו גזע. פירש רב חננאל ז"ל, אין לו גזע דאין ללוקח היוצא מן הגזע בלבד אלא אפילו היוצא מן השרשין הכל ללוקח, דכיון דלחפור ולשרש קיימי, כדתניא [פ' ע"ב] בדקלים ובארזים חופר למטה ומשרש, לפי שאין גזעו מחליף, אסוחי אסח דעתיה המוכר מיניה. מתקיף לה רב פפא והא הקונה וכו' וקתני דיש לו גזע. כלומר שאין ללוקח אלא העולה מן הגזע, אבל העולה מן השרשין של מוכר. ונדחו דברי רב זביד, ופירש רב פפא אין לו גזע לבעל דקל, ללוקח שקונה אותו. שהדקל מוציא סנסנים בראשו למעלה, אבל אמירים למטה בגזע אינו מפריח, ואם תראה שמוציא למטה, מן השרשין הוא, ולמוכר הן. ואקשינן לרב זביד וכו'.
<h2>דף פב:</h2>
וכמה יהא ביניהן. שיהא הקרקע נמכר עמהן. רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל מארבע אמות ועד שמונה רב נחמן אמר שמואל משמונה אמות עד שש עשרה. וקיימא לן עד ולא עד בכלל. לרב יהודה שמונה מפוזרין ולרב נחמן שש עשרה מפוזרין. [הנוטע את כרמו]. שאם נטע כרמו שורות שורות, ובין השורות פנוי שש עשרה אמה אין זה כרם. והזורע באלו שש עשרה אמה אינו כלאים, כדתנן במסכת כלאים בפרק רביעי בסופו, הנוטע כרמו י"ו אמה על י"ו אמה וכו'.
<h2>דף פג.</h2>
זיל הב ליה. כדי שיעבור בקר וכליו. זיל הב ליה קרקע שביניהם. אם הוא כדי שיעבור בקר וכליו, שהוא ארבע אמות נקנה קרקע עמהם. אבל פחות מארבע אמות הוו רצופין. אמר רבא הלכתא מארבע אמות עד שש עשרה. דארבע אמות גופייהו ועד ט"ו אינן לא רצופין ולא מפוזרין. ונקנה הקרקע שביניהם. ופחות מארבע אמות רצופים. ומי"ו ואילך וי"ו אמה בכלל הן מפוזרין. ומשמע דלהכי קבע רבא הילכתא דמעשה רב וגבי מפוזרין אשכחינן דרבי יהודה אמר מעשה בצלמון וכו'. וגבי רצופין עבד רב יהודא עובדא כדי שיעבור בקר וכליו. אי נמי דלא סבירא ליה לרבא מדרבי שמעון פלגא לרבנן פלגא. דהא חזינן נמי דחכמים אמרי וחכמים אומרים כרם רואין את האמצעיים כאילו אינן. אלא כיון דרואין ולא היו בינייהו יותר מארבע אמות אע"ג דלא הוו שמונה אמות לא מיקרו רצופין. (אמר רבא הילכתא מארבע אמות עד שש עשרה) ולא מישתמיט תנא דתני פחות משמונה דלא הוי כרם. ונימא הא מני רבנן היא. תניא כוותיה דרבא כמה יהו מקורבין ארבע אמות. כלומר יכולין להתקרב שלא יקראו רצופין, ארבע אמות, אבל פחות מארבע אמות רצופין. כמה יהו מרוחקין. כמה יכולין להתרחק שלא יהו מפוזרין עד י"ו אמה ועד ולא עד בכלל. שמי"ו וי"ו אמה בכלל הוו מפוזרין.
בעי ר' ירמיה כשהוא מודד. אלו ארבע אמות או שש עשרה אמה. ממקום קצר הוא וכו'. פירוש הזמורות וכל האילנות עיקרן עבה, ומדיקין ועולין. והמודד מעיקרו של זה האילן לעיקרו של זה האילן שהוא כנגדו שש עשרה אמה נמצאת [מדתו] למעלה [בין ב' האילנות יותר מ]שלש עשרה אמה. שבעיקרן מתקצרת המדידה ומלמעלה היא מתרחבת. ופשטינן ליה מהא דתנן הרכובה שבגפן כשהוא מודד אינו מודד אלא מעיקר שני שבה, והוא מקום הפקק כדתניא בקנים ובגפנים מן הפקק ולמעלה. ש"מ שאין מודדין מן העיקר, שנמצא פוחת. ולא מן הראש, שנמצא מוסיף. אלא מעיקר השני, שאינו לא עבה ולא דק אלא בינוני. ואסיקנא דצריכין האילנות הללו, ששנינו [שקנה] הקרקע עמהן, להיות ביניהם מארבע עד שש עשרה אמה. ואם אין ביניהם זה השיעור אלא פחות מארבע או יותר משש עשרה לא קנה מן הקרקע כלום אלא האילנות בלבד שפירש בשעת המכר. וגם צריך לקנותם שלשתן בבת אחת. שאם קנאם בזה אחר זה לא קנה קרקע. וגם צריכין אלו האילנות להיות עומדין כחצובה, שהיא דברי הכל, אבל כשעומדין בשורה חלקו בה, רב אמר קנה קרקע ור' יוחנן אמר לא קנה קרקע. וקיימא לן [ביצה ד' ע"ב] כל היכא דפליגי רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן. דתנן מבריך אדם שלשה גפנים ועיקריהן נראין. פירוש מבריך אדם שלשה גפנים בארץ כדי שיהיה כרם, דאין כרם פחות מחמש, כדאמרינן שתים כנגד שתים ואחד יוצא זנב. ואע"פ שאינו צריך להבריך אלא שנים והשלישי לא ירכיב אלא עומד נטוע בלא הרכבה, לא דקדק ואמר שלשה. ופירוש ועיקריהן נראין, כלומר ניכר לאדם שהעיקרין נשרשין מאד בארץ. פירוש כשורה, כמו זו אחר זו. ופירוש חצובה, קבלה היא בידינו שהן משולשין, שנים מהן זה כנגד זה והשלישי יוצא [זנב], ונראין כך מכל צד, ודומה למה שמפרש במשנתינו [כלאים פ"ד מ"ו] שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב. כחצובה מאי טעמא. יש לו קרקע, משום דלא מזדרע בינייהו אלא מעתה זבין ליה תלת היגי רומייתא. ועומדים כחצובה. דלא מזדרע בינ(ת)יהם הכי נמי דיש לו וכו'. בעיא דר' ירמיה איפשיטא דשלשה בדי אילן כדין אילנות, דהא גפנים דקים הם ואעפ"כ יש להן קרקע. אבל בעיא דרב פפא ודרב אשי סלקא בתיקו וקיימא לן דכל תיקו דממונא לקולא. כל זה לשון רב חננאל ז"ל. ובזה אני מגמגם, דבתחילה כתב בפלוגתא דרב יהודה ורב נחמן, וקיימא לן עד ולא עד בכלל. והכי משמע בסוגיית ההלכה דשמונה אמות לדעתיה דרב יהודה ושש עשרה לרב נחמן מפוזרין נינהו ממעשה דצלמון ומהא דתנן הנוטע כרמו שמונה על שמונה מותר להביא זרע לשם וכו'. אבל כד קבע רבא הילכתא מארבע אמות עד שש עשרה אמה, ותניא כותיה כמה יהיו מקורבין ד' אמות וכמה יהיו מרוחקין י"ו, איסתברא ליה די"ו יכולין להתרחק ולא יהיו מפוזרין. דהכי משמע לשון הברייתא כמה יהיו מקורבין וכמה יהיו מרוחקין. ולדידי הכותב סבירא [לי] עד י"ו, כלומר שאין שש עשרה בכלל. אבל עיקר כל קביעות ההלכה הגאון ר' יצחק ורב חננאל ז"ל שוין.
<h2>דף פג:</h2>
המוכר את הראש וכו'. תנינא בתוספתא [פ"א ה"ו] בד"א במקום שלא נהגו אבל במקום שנהגו הכל כמנהג המדינה. ארבע מדות במוכרין. ומפרש ואזיל להו דהיכא דנתאונה לוקח לוקח יכול לחזור בו, אבל אם לוקח רוצה לקבל אין חוזר מוכר. והיכא דנתאונה בו מוכר מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח, כיון דאינו שינוי חפץ. ויפות ונמצאו יפות הוי מקח וקיים. ופשיטא הוא, ולאשלומי ד' מדות נקט לה. ושחמתית ונמצאת לבנה. דהוי שינוי חפץ, שניהם יכולין לחזור בהן, אפילו זה שלא נתאונה, ואע"ג שזה שנתאונה רוצה לקבל האונאה מצי אידך לחזור בו. פירוש ואע"ג דליכא אונאה בדמים נמי יכולין לחזור שניהם. וכן נמי בחומץ ונמצא יין.
<h2>דף פד.</h2>
אמר רב חסדא מכר לו וכו' ותנא תונא יפות ונמצאו רעות. ועכשיו שוות הרעות יותר ממה שהיו שוות היפות בשעת המכירה, לוקח יכול לחזור בו. כיוצא בו מכר שוה שש בחמש וכו'. ונדחו דברי רב חסדא ואסיקנא ממאי הא דרב חסדא דילמא תרוייהו מצו הדרי בהו, דהא אין המכירה גמורה אלא עד שיחזיר את האונאה, וכיון שהוקר המקח עד שלא נגמרה המכירה נעשה ביטול מקח. וכשם שבטל המקח מאצל זה כך בטל מאצל זה. מתניתין היינו טעמא דרע רע יאמר הקונה. כלומר דרך המוכר להשביח מקחו ודרך הקונה להפחית המקח. הייתי אומר זה שאמר לו יפות, לא יפות ממש אמר, אלא כיון שאמר לו הקונה רעות השיבו המוכר יפות. ואינן יפות ממש, קמ"ל דממש [יפות] הן, ואם נמצאו רעות יד לוקח על העליונה. רעות ונמצאו יפות יד המוכר על העליונה. וראינו למקצת הגאונים ז"ל שהכריעו כרב חסדא. ואנן לא אתברר לן יאות, דהא בשמעתין נדחית הדוקיא שלו. ובתלמוד ארץ ישראל על כגון זה אמר ר' יוחנן תרווייהו מצו הדרי, דגרסינן בירושלמי בפרק הזהב [ב"מ פ"ד ה"ג], מכר לו שוה חמש בשש ולא הספיק לישא וליתן עד שהחליד המטבע, ר' יעקב ור' אבהו בשם ר' יוחנן, כשם המקח בטל מאצל זה כך בטל מאצל זה, תמן תנינן ארבע מדות במוכרין מכר לו חטים יפות ונמצאו רעות וכו', אמר ר' אבין יתירה בהן תני, הנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע. מהא דר' יוחנן שמעינן דליתה להא דרב חסדא. ואית דאמרי כיון דרב חסדא (דהוא) בתרא כוותיה עבדינן. אלו דברי רב חננאל ז"ל. והגאון ר' יצחק ז"ל כתב הכי, וחזינן לגאון דמוקים להא דרב חסדא לענין לקבולו מי שפרע. וכד מעיינת בהא שמעתא לא סלקא בהא סברא כל עיקר. ומסתברא לן דלא קיימא הא דרב חסדא אלא אליבא דמאן דאמר מי שהוטל עליו ידו על העליונה. והא דרב חסדא ליתה, אבל בביטול מקח איתה, כגון שמכר לו שוה ארבע בחמש ולא הספיק בכדי שיראה לתגר או לקרוב עד שהוקרו ועמדו בשבע, לוקח יכול לחזור בו ולא מוכר. מאי טעמא דאמר ליה לוקח למוכר אי לאו דאוניתן וכו'. וכן מוכר שמכר חמש בארבע והוזלו ועמדו על שלש מוכר יכול לחזור בו ולא לוקח וכו' דאמר ליה אי לא אוניתן וכו'. ואע"ג דדחינן ואמרינן ממאי דילמא בהא דרב חסדא תרוייהו מצו הדרי בהו וכו', לא בטילא הא דרב חסדא, דלא דחינן מימרא בדילמא. וטעמא דרב חסדא טעמא דמסתבר הוא.
<h2>דף פד:</h2>
המוכר פירות לחבירו ומשך ולא מדד קנה. דמדידה לא מעכב המכירה, וגילוי מילתא בעלמא [הוא, וקנה לאחר שמשך] מידו. ואם הוקר אין מוכר יכול לחזור בו. ואם הוזל נמי אין לוקח יכול לחזור בו. ואם נפסדו, לצורך לוקח נפסדו. ודוקא כשפסק בשער הידוע כל איפה ואיפה בכך וכך ומשך בסימטא. דברשות הרבים לא קניא משיכה. ובחצר של שניהם, דסמכא דעתיה, כדבעינן למימר קמן. אבל משך בלא פסיקת דמים לא קנה, דלא פסק שמא המוכר לא ירצה למוכרם אלא בתוספת הרבה. וכן הלוקח ירצה לפחות דמיהם. הילכך משיכה בלא פסיקת דמים לא כלום הוא.
מדד ולא משך לא קנה. וכגון שמדד בכלי של מוכר והניח בסימטא, אבל מדד ונתן לכליו של לוקח קנה, כדמפרש בגמרא. אם היה פקח. הלוקח. שוכר את מקומן. אם הוא ברשות בעלים, ובשליפי רברבי דאין דרכן בהגבהה מוקים לה בגמרא, לכך קני להו משיכה. דלא שייכא משיכה אלא במידי דלא בר הגבהה. אבל לוקח פשתן. דהיינו בשליפי זוטרי לא קני במשיכה עד שיגביהם או עד שיטלטלם ממקום למקום. ולאו דוקא ממקום למקום, אלא אורחא דמילתא נקט, דאין דרך להגביה מקחו אלא כדי ליטלו ולילך. ואם היה מחובר וכו'. מפרש בגמרא.
אביי ורבא דאמרי תרוייהו מסירה קונה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם משיכה קונה בסימטא ובחצר שהיא של שניהם והגבהה בכל מקום. והא דאביי ורבא אוקימנא לעיל [ע"ו ע"ב] אליבא דדברי הכל. דמסירה קונה בספינה ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם היכא דאמר ליה לך חזק וקני. כי פליגי רבנן עליה דר' דאמרי עד שימשכנה מרשות הרבים לסימטא, היכא דאמר ליה לך משוך וקני, וקסברי דקפידא הוא. והילכתא כותייהו. ומשיכת ספינה כשמואל דאמר עד שימשוך את כולה. אבל במשיכת בהמה הילכתא כתנא קמא דר' אחא דסבירא ליה כיון שעקר יד ורגל קנאה, דכיון דבעלי חיים היא ועקרה יד ורגל אידך למיעקר קיימא. ומסירה בבהמה לא משכחת לה, דהא קיימא לן כרבנן דאמרי אחד בהמה גסה ואחד בהמה דקה במשיכה. והא דאביי ורבא דמסירה קונה ברשות הרבים, לא משכחת לה אליבא דהילכתא, אלא בספינה בדאמר ליה לך חזק וקני. אני הכותב טרחתי בזו ההלכה ונשענתי ונסמכתי על שלשה עמודי עולם רב חננאל ז"ל והגאון ר' יצחק ז"ל והרב ר' שמואל ש"צ.
סימטא. שביל של יחידים. אי נמי כגון מבואות קטנים הסמוכין לרשות הרבים, שאינה רשות היחיד. אבל רשות הרבים ממש, מאחר שאין לו רשות להניח לא. ברשות הרבים ממאן אגר. אלא בודאי בסימטא או בחצר השותפין מיירי, דמצי אגר מבני מבוי. הכי קאמר ואם ברשות בעלים הוא אם היה פיקח. מילתא באפי נפשה קאמר, לאשומעינן דיש מקום שאם יהיה פיקח ישכור רשות בעלים כדי לקנות מקחו. ומשפט קנייה בא להשמיענו דמשיכה קונה [וברשות] מוכר קונה שכירות מקום והגבהה גבי פשתן בשליפי זוטרי.
<h2>דף פה.</h2>
והא דתניא ארבע מדות במוכרין עד שלא נתמלאת המדה למוכר. כלומר אם נשפך היין או השמן למוכר נשפך. או אם ירצה המוכר או הלוקח לחזור יחזור. משנתמלאת המדה ללוקח, ואם נשפך נשפך ללוקח ואינו יכול המוכר לחזור בו, וכן נמי לוקח. בד"א במדה שאינה של שניהם. ומדת סרסור. ואם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה. בעל המדה, אם מדה של מוכר הוא, אע"ג דנתמלאת המדה ברשות המוכר הוא. ואם היא של לוקח ראשון ראשון קנה, ואע"פ שלא נתמלאת המדה. ומוקימנא לה בשהיו שנתות במדה. וכבר פסק עמו דמי כל מדה ומדה. וכבר פסק עמו דמי כל מדה ומדה. ובשנתות נמי ידוע דמיהן לפי שפסק עמו. אבל רישא שאין המדה של שניהם לא קנה לוקח בשנתות, שהיא מדה שהשאילה להם אחר. וכל זמן שלא נתמלאה המדה הרי הוא כליו של מוכר, וכשנתמלאת המדה נעשית כליו של לוקח, דלדעת [כן נשאלה] לזה למדידה, ולזה להצניע את שלו. וכל זמן שעסוק במדידה למלאות המדה הרי הוא ברשותו דמודד דהיינו המוכר, ואין הלוקח יכול לקנות בתוך כליו של מוכר כל זמן שלא משך או שלא הגביה. משנתמלאת המדה ללוקח. שעכשיו נעשית כליו של לוקח, דלדעת כן נשאלה. כך פירש רבינו שמואל שמרהו צורו. ברשות הרבים ובחצר שאינה של שניהם. ומפרשינן דהאי רשות הרבים סימטא הוא, וחצר שאינה של שניהם, לא דהאי כוליה ולא דהאי כוליה אלא דתרוייהו, שהיא כמו סימטא. אבל כליו של אדם ברשות הרבים דאין לו רשות להניחו לא קני ליה. וברשות לוקח כיון שקיבל מוכר. ופסק עמו דמי כל מדה ומדה אע"פ שאין כאן מלוי מדה ולא שנתות קנה לוקח ואין המוכר יכול לחזור בו. ודוקא בכליו דקונה דליתנהו ככליו דמוכר, דבי לוקח מנא דלוקח שכיחי. וברשות דמוכר. ובמנא דמוכר, דבי מוכר [מאניה דמוכר שכיחי]. לא קנה עד שיגביהנה [או] עד שיוציאנה. במשיכה מרשותו של מוכר לסימטא, אי נמי לרשות הרבים, וכגון שצירף ידו למטה מג'. וברשות הלה המופקדים אצלו לא קנה עד שיגביהנה או עד שיוציאנה. מרשותו של מוכר לסימטא, דברשות [מוכר] לא קניא משיכה, אי נמי ברשות הרבים וכגון שצירף ידו למטה מג' כדאמרינן בכתובות [ל"א ע"א]. ואית דגרסי ברשות הלה המופקדין אצלו לא קנה עד שיקבל או עד שישכור את מקומו. שיקבל הנפקד לזכות בפקדון, דהוא הקנה מקומו (ללוקח) למוכר, ולא קנה עד שיקבל עליו נפקד במצות מפקיד לייחד לו רשותו ללוקח לקנות הפירות שהם שם. והוא הדין דקבלה ושכירות קני בבית מוכר, והגבהה והוצאה ברשות נפקד. אלא אורחא דמילתא נקט, דלמוכר שייך למימר יגביהנה ויוציאנה דאינו רוצה להחזיקו אצלו, וברשות הלה המופקדין אצלו שייך למימר קבלה ושכירות מקום שיקבל הנפקד לזכות במקומו ללוקח ולמוכר, כלומר שיקבל עליו הנפקד להשאיל כל המקום או להשכיר כמו שהיה עושה למוכר. ארבע מדות במוכרין. [לאו] ארבע רשויות רשות [הרבים] ורשות לוקח ורשות הלה המופקדין אצלו. דרשות מוכר ורשות [נפקד] חדא הוא. וליכא ד' מדות, דהנהו קנו הגבהה [או] שכירות מקום [דתני] למתניתין גבי בית בעלים אם היה פקח שוכר את מקומן. והיינו ארבע מדות במוכרין, מלוי מדה במדה שאינה של שניהם ..... עד שלא נתמלאת המדה ואם נתמלאת המדה. ברשות הרבים וברשות שאינה של שניהם. א' ראשון ראשון קנה במדה של אחד מהם. ב' וברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר. ג' וברשות מוכר. ד' וברשות הלה המופקדין אצלו הרי אחת. הרי ארבע מדות.
<h2>דף פו.</h2>
כליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה. והני מילי בדלא אמר ליה קני בהכי אבל אמר ליה קני בהכי קני, דאמרי' רב ושמואל דאמרי תרוייהו כליו של אדם קונה לו בכל מקום חוץ מרשות הרבים כל מקום לאיתויי מאי [לאו] לאיתויי רשות מוכר. [דאי] לאיתויי סימטא, לימא קונה לו בסימטא, אמאי אמר כל מקום, לאיתויי רשות מוכר ..... לקנות בסימטא. ומפרקינן התם דאמר ליה זיל קני. בהכי שהמוכר עצמו [הקנה לו] מקום הכלי. והא דתניא משך חמריו ופועליו דקתני פירקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהן יכולין לחזור בהן, אוקמה רב פפא במתכלי דתומי, דלית אינון בכליו דמוכר. [אבל כליו] של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח. איכא דבעי הכא, הא אשכחן דקא פריך [דאי] כליו דמוכר ברשות לוקח קנה לוקח, דלא אזלינן אחר הכלי אלא אחר הרשות, כליו דלוקח ברשות מוכר לא יקנה לוקח, דאין הכלי עיקר אלא הרשות. וכיון דאית לן האי דעתא נימא נמי דכליו דמוכר ברשות לוקח הרשות עיקר, וליקני לוקח. ואמאי מוקמינן אליבא דהילכתא וקא בעינן במתכלי דתומי, אפילו בכליו דמוכר נמי ליקני לוקח. ויש להשיב לזה הדקדוק, דלקניית לוקח תרויהו בעין להו, רשותו של לוקח ושלא יהיו בכליו דמוכר. אבל זה היה לו לדקדק, שכיון דמוכר ברשות לוקח אין הכלי מעכבו מלקנות, חזינן דכלי אינו חשוב לכלום, גם כליו של לוקח ברשות מוכר הכלי אינו חשוב לכלום ולא קנה לוקח. אבל דברים דדרכן להגביה, בהגבהה אין במשיכה לא. ואקשינן מדתניא הגונב כיס וכו'. ה"ג אמר ליה במיתנא אנא נמי במיתנא קא אמינא אמר ליה דחזי למיתנא קא אמינא לך. זו היא גירסא דרב חננאל ז"ל. והכי פירוש[ה], רב אדא בר מתנא איתיביה לאביי ושני ליה אביי במיתנא בכיס שהוא נמשך ונגרר. ולא הבין רב אדא בר מתנא מאי שני ליה ואמר ליה רב אדא אנא נמי מיתנא קאמינא, גם אני [שונה] זה שהכיס נגרר במיתנא, ועדיין מה תריץ. ואמר ליה אביי מידי דבעי מיתנא קא אמינא, כלומר כיס גדול שאינו יכול להגביהו אלא אם כן [יגררנו] במיתנא.
<h2>דף פו:</h2>
שאני פשתן דמשמט. דאפילו בשליפי רברבי אין דרכו למשכו, שהרי מתנתק כשמושכין אותו. לפיכך תני בטילטול ממקום למקום. והרב ר' שמואל ש"צ פירש הכי ת"ש המוכר פירות לחבירו משך ולא מדד קנה והא פירות דבני הגבהה נינהו וקני להו במשיכה, דקס"ד דשלופי זוטרי נינהו, ולכך מפליג בסיפא גבי פשתן דהכי קתני המוכר פירות משך ולא מדד קנה, דמשיכת כל שהו מהניא בפירות, שהרי דבר מועט הוא ובמשיכת כל שהו עוקרו כולו כדאמר שמואל [ע"ה ע"א] לגבי ספינה עד שימשוך את כולה. אבל המוכר פשתן שהוא ארוך אע"ג דהוי שליפי זוטרי לא קנה במשיכת פורתא, דעדיין לא נעקר כולו ממקומו עד שיטלטלנו ממקום זה למקום אחר, כלומר שימשכנו או יגביהנו למקום אחר שיהא נעקר כולו ממקום שהיה שם, דאיכא למימר דאפילו רב דפליג בספינה הכא מודה, דהתם מים יש תחתיו, ומניידא פורתא מניידא כולה אבל על גבי קרקע איכא למימר דמודה. הכא במאי עסקינן בשליפי רברבי. והכי קא מפליג בין פירי לפשתן, המוכר פירות פעמים שאם משך קנה, כגון בשליפי רברבי, דהתם ודאי מהניא משיכה וכל שכן הגבהה, אבל המוכר פשתן דאי אפשר בשליפי רברבי כדמפרש לקמן, אלא שליפי זוטרי נינהו, לא קנה עד שיטלטלנו ממקום למקום, כלומר שיגביהנו, ולא במשיכה כדלעיל. ודרך המגביהין מקחן אין מגביהין על מנת שיחזירו למקום שהגביהו, אלא מגביהו והולך לו ונוטלו לרשותו, הילכך קתני ממקום למקום. והיינו דקא פריך אי הכי אימא סיפא וכו'. דבשלמא לדידי דמוקמינא לה אפילו בשליפי זוטרי איכא לאפלוגי בין רישא לסיפא במשיכת כל שהו כדפרישית, אלא לדידך דמוקמת לה לרישא נמי בשליפי רברבי ארוכים כמו פשתן, ליכא לאפלוגי בין רישא לסיפא, אלא דברישא מהניא משיכה דרגילין להיות שליפי רברבי. ובפשתן לא מהניא משיכה אלא הגבהה משום דלא הוי רברבי אלא שליפי זוטרי. ואטו פשתן בשליפי רברבי מי לא עבדי. כפירות, בתמיה, ותהני בהו נמי משיכה. כך נראה בעיני שיטה זו ועיקר. עד כאן פירש הרב. תא שמע בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה דברי רבי מאיר ור' אלעזר [וחכמים אומרים בהמה דקה במשיכה] שאני בהמה דסרכא. נועצת רגליה [ואי אפשר] להגביהה. כתב רב חננאל ז"ל דלית הילכתא כהנהו [פירוקי] דדחייתא נינהו. [אבל] הגאון ר' יצחק ז"ל פסק הילכתא כרבה.
רב ושמואל [דאמרי תרוייהו] כור בשלשים אני מוכר לך. משכחת לה בסימטא ואיתנהו בכליו דלוקח. אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתניהו בכליו דמוכר, דאי ברשות הרבים הא קיימא לן כליו של לוקח אינו קונה ברה"ר. ואי ברשות מוכר הא קיי"ל נמי דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח. ואי בכליו של מוכר הא קיימא לן ברשות לוקח כיון שקיבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"פ שלא מדד. הלכך לא משכחת לה אלא כדאמרינן. זה כתב הרב אלפסי ז"ל. ומיהו [נראה] דאין דבריו נכונים. אבל הרב ר' שמואל מרומרוג ז"ל מפרש יפה, דלא דמיא הא מילתא למאי דאמרינן שברשות לוקח כיון שקיבל מוכר קנה לוקח. ומדידה גילוי מילתא בעלמא הוא, דהתם מכר ולא מסר דהיא ברשות לוקח. אבל הכא דהזכיר לו כור, הרי תלה מכירה בכור שלם. (ומיירי) ונראין דבריו ע"כ בספר המאור מפרש זה הדבר. והא דמותבינן אם היתה מדה של אחד מהם ראשון ראשון קנה אע"ג דלא נתמלאה המדה, אוקימנא לה בשנתות. שהם כמו [שינים קבועין] בו וידוע מדתו כמה. מה שכתוב בספרים "כדאמר רב כהנא שנתות היו בהין", שיבוש הוא, דרב כהנא לא אמר שנתות היו בהין. דהא מתניתין היא במנחות [פ"ז ע"ב] דתנן רבי אליעזר בר' צדוק אומר שנתות היו בהין. ומה שדבר רב כהנא במסכת שבת הוא בפרק המוציא [ע"ח ע"ב] גבי כדי לסוד כלכול, דאמר רב כהנא שנתות היו בהין הכא נמי שנתות היו בהין, ומשמע דהכי היא הגירסא "אמר רב כהנא שנתות היו בהין", אגררא דההיא גררא דמסכת שבת נקטה.
<h2>דף פז.</h2>
לך יפה לי קרקע כל שהו וקני כל מה שעליה. כך פירש הגאון ר' יצחק ז"ל בתשובותיו [סימן קפ"ז], האי פשתן לתלישה זבניה וכתלוש דמי ומטלטלי היא, דהא קיימא לן [כתובות נ"א ע"א] כל העומד לגדור כגדור דמי. ולא דמי לענבים העומדות ליבצר דקיימא לן [שבועות מ"ב ע"ב] גבי שבועה דלא כבצורות דמיין, דהתם לאו אדעתא למיתלש מסרינהו ליה אלא לשמירה. אבל האי פשתן כיון דליתלש קאי כתלוש דמי ומטלטלי הוא, ומטלטלי לא מיקנו בדמים אלא או אגב קרקע או בשוכר את מקומו. ולהכי באמר ליה לך ויפה לי קרקע כל שהו וקנה אותו בחזקה ואגב אותו קרקע קנה כל הפשתן שעליו שהוא מטלטלי. ובספרים ישנים כתוב "לך יפה לך קרקע כל שהו" או "ויפה לי קרקע כל שהו ובההוא אגרא מוגרנא לך מקום הפשתן", דהוי שוכר את מקומו.
<h2>דף פז:</h2>
הרכינה ומיצית. הטה את החבית, המוכר לאחר שמדד ונתן לצלוחיתו של לוקח הטה על צדה כדי שתתמצה, הרי היא של מוכר. דמשום יאוש בעלים, והא תנן הרכינה ומיצית. גבי מודד תרומה. הרי היא של תרומה. אלמא בסתמא הפי' המיצוי נתן לו. והכא נמי איבעי ליה דמהוי ללוקח. ומשני שהלוקח אינו מקפיד על אותו מיצוי ומוחלו למוכר, והרי הוא של מוכר. וקס"ד שהטעם דלא מכר מסתמא האי אבל מן הדין של לוקח הוא, דהכל מכר לו המוכר. ולפיכך הרי שלו אותו מיצוי. אבל גבי מודד תרומה דדכהן היא כיון דדינה היא שתהא של תרומה שהרי אותו המיצוי ממותרי תרומה היא. דאי הריק התרומה ..... דבאיכא ייאוש קני הא. הכא לא נתן דמים דליקני, ומה שנתן לו קנה ומה שנשתייר חייב ליתן לכהן.
[השולח בנו]. כך פירש צרפתי השולח את בנו קטן אצל חנוני ופונדיון בידו שהוא שני איסרין להביא לו שמן באיסר ואיסר יתן לו חנוני וכן עשה מדד לו באיסר שמן ונתן לו חנוני לתינוק [איסר]. ומי שמפרש ונתן לו התינוק את האיסר לחנוני וגם מפרש ואבד את האיסר הוא השמן הלקוח באיסר טעות הוא ואינו לשון משנה. ושיבר התינוק הצלוחית. ונשפך [ה]שמן. ואיבד את האיסר. שנתן לו החנוני עם השמן בדמי הפונדיון. החנוני חייב. לשלם השמן והצלוחית והאיסר, דפשיעה עשה. ובגמרא מפרש טעמא. שעל מנת כן שלחו. האב לבן שימסרנו בידו ולא פשע החנוני מידי. ומודים חכמים וכו', ומדד חנוני לתוכה שהחנוני פטור. מן הצלוחית, אבל שמן ואיסר חייב. ה"ג בשלמא באיסר ושמן בהא פליגי. האיסר שנתן לו [החנוני] והשמן. אלא [צלוחית] אבידה מדעת היא. כשמסרה ביד תינוק והפקר הוא ואינו חושש שיחזירנה לו. אבל שמן ואיסר אע"ג דפונדיון שנתן [לתינוק] היא אבידה מדעת, כיון שהחנוני שולח משלו שמן ואיסר ולאודועי שדריה חייב. מוכר צלוחית. ושלחה לו שיקנה אם ירצה, ואם לאו שלא יקנה אותה, יתן בה שמן ..... שדריה. ונטלה לבקרה. אם שלימה היא, על מנת לקנותה. חייב. באחריותה, והחזרה לתינוק לאו חזרה היא, ופשיעה היא. ולא דמי למאי דאמרינן בבא מציעא [פ' ע"א] דפטור, דהתם אונס הוא. בחנוני מוכר צלוחיות. דליכא אבידה מדעת, לא בצלוחית ולא בשמן, ולאודועי שדריה וחייב בצלוחית שהביא התינוק ואבידה היא.
<h2>דף פח.</h2>
הכישה נתחייב בה. באונסיה. פירוש זקן ואינה לפי כבודו דיכול להתעלם, אם הכישה חייב להחזירה ואם נאבדה חייב לשלם. והכא נמי אע"ג דבאבידה מדעת אין אדם חייב בהשבתה, הני מילי אם לא הגביה, אבל נטלה חייב דומיא דזקן ואינה לפי כבודו דפטור ואם הכישה חייב. ואתיא סיפא שפיר, דמודים חכמים דהיכא דלא נטלה חנוני כלל אלא מדד כשהיא ביד התינוק דפטור. למוד לאחרים. שואל הוי, ושואל שלא מדעת אין צריך דעת בעלים ומחזיר למקום שהשאילו, אבל שואל מדעת צריך דעת בעלים, דהכל צריכין [דעת בעלים].
[הנוטל כלי מן] האומן לבקרו וכו'. אוקמוה בנדרים [ל"א ע"א] בזבינא חריפא, דהנאת לוקח ולא הנאת מוכר הויא אבל בזבינא דרמי אאפיה לא. כגון רב ספרא. רב ספרא היה קורא קריאת שמע אתא חד גברא ואמר ליה הב לי עסקך בכך וכך מעות ושתיק רב ספרא וסבר ההוא גברא דמשום שהדמים מועטים היה שותק, והעלה לו דמים מרובים, ולאחר תפלתו לא רצה לקבל ממנו אלא הדמים המועטים דמעיקרא, משום דגמר בלבו להקנות בכך.
הסיטון. לשון יון, ומשפיע למכור חטים ויין ושמן לחנוונים. ועל ידי שהוא מוכר הרבה ותדיר מקבץ בו השמן בכלי וצריך לקנח אחד לשלשים יום. אבל בעל הבית, שאינו מוכר כל כך, אחד לשנים עשר חודש. רבן שמעון ב"ג אומר חילוף הדברים. סיטון, מתוך שהוא מוכר תדיר, אינו נדבק בדופן הכלי ואינו מתייבש, ואינו צריך לקנח אחד לשנים עשר חודש. ובעל הבית, שאינו מוכר תדיר, מתייבש ומתקבץ וממעט המדה, וצריך לקנח אחד לשלשים יום.
<h2>דף פח:</h2>
גירומין. הכרעות. וכמו כן הגרמה דשחיטה לשון הכרעה והטייה שמטה הסכין חוץ למקום השחיטה. מקום שנהגו למדוד בדקה. בקב. לא ימדוד בגסה. דהוי הפסידא דלוקח, דאין לו מששה קבין כי אם הכרעה אחת, ואיבד חמש הכרעות. ואפילו במקום שמוחקין נמי אי אפשר למוחקו כל כך בצימצום. לא ימדוד בדקה. דמפסיד מוכר. למחוק. את המדה. לא יגדוש. אע"פ שמגדיש לו שליש בשביל גודשה תלתא כדמפרש בגמרא טעמא. לגדוש לא ימחוק, אע"פ שפוחת מן הדמים. וצדק. קרא יתירא הוא. דליכתוב שלימה. וצדק למה לי, ש"מ צדק משלך. דמשלימה לא משמע אלא שלא יהא חסרה. כתב רחמנא צדק, לצדק משלו וליתן גירומיו. פירש צרפתי וצדק לטפויי אתא ומשלימה נפקא שלא יחסר. אחד מעשרה בלח לעשרה דלח. דהוא אחד ממאה. ואחד מעשרים דיבש לעשרים דיבש. דהוא אחד מארבע מאות. או דילמא אחד מעשרה דלח לעשרים דיבש. דהוא אחד ממאתים. וכתב הרב ר' שמואל נטריה רחמנא מפני שמן הלח משתייר בכלי ומן היבש אינו משתייר בכלי, לכך בעי בלח טפי הכרע מן היבש. למעוטי מדות מכרת. סד"א נילף התועבות לגזירה שוה דנהוי ביה כרת (דמי) כעריות. קמ"ל דלא דבעריות איכא כרת, ולא במדות. הנך. עונש דמדות, לא אפשר בתשובה, כי תשובה של גזל תלויה בהשבת הגזל, ובמדות אינו יודע למי גזל. ואע"פ שאמרו יעשה בהן צרכי רבים אינה תשובה מעלייתא.
<h2>דף פט.</h2>
לא גרסינן נפק ליה קרנא בעיניה, דלא הוה הכי. מאי קא משמע לן. הא ודאי ..... שירצה לקנות לו מה שירצה. נראה בעיני ה"ג הא קמ"ל דמתקני מתקלי עד הכא. ב"ד הקדמונים התקינו מדות עד כאן, ובפחות מכן שוקלין במטבעות, דאם בא אדם לתקן בפחות אין שומעין לו פן יבא לרמות ויאמר זהו רביע ליטרא. ואע"ג דבמדת כלים קטנים אמרינן לקמן דלא אתי למיטעי, שזה חללו מרובה [מזה], ואיכא היכירא טובא. איכא למימר דבמשקלות אתי למטעא. אי נמי דמתקני מיתקלי עד הכי, בענין זה, מליטרא לחצי ליטרא, שיפחות חציו, ולא שליש ליטרא ולא חמישית ליטרא, מפני שמטעין בהן ויטעה וישקול בו חצי ליטרא. כך פירש רב חננאל ז"ל. נפש מאזנים. הוא הברזל החלול שהלשון זקוף בתוכו. תלויה באויר שלשה טפחים. במאזנים גדולים מיירי ששוקלים בהן נחושת וברזל כדלקמן, ותולין אותו ביתד או בעמוד, והן קבועין ותלויים לשם, וצריך שתהא המיתנא שהיא תלויה בהן ארוכה שלשה טפחים. דהוה ליה תלוי באויר שלשה טפחים. אבל כשהחבל קצר יכול להטות המאזנים אילך ואילך. אי נמי לכך תלוי באויר ג' טפחים, שלא יגע בגג שלמעלה. וגבוהה מן הארץ. כפות המאזנים, פן יגעו בקרקע. הכל לפי שהמאזנים גדולות זו מזו צריך הרחקה יתירה, שהרי מכריעים למעלה ולמטה הרבה מתוך שמיתנא של הכף ארוכה. וקנה. הוא שיש לה שני מיתנות, ששתי כפות המאזנים תלויות בהן, והלשון קבוע מלמעלה באמצעיתן. מיתנא. שהכף תלוי בה. שנים עשר. טפח. אבל אי הוי פחות אין מכריעין המאזנים, משום דהוי דבר מועט מתוך שהמשקל מרובה. צמרים. מוכרי צמרים. זגגין. עושי כלי זכוכית, ואין שוקלין הרבה ביחד כל כך. טורטני. הצורף קרוי כך, שאומנותו לשקול כסף וזהב. [פ"ט ע"ב] חוט המאזנים. הוא חוט שתלויין בו המאזנים, כדקתני לעיל. של חנוני ושל בעל הבית. תלוי באויר [טפח]. כל זה לשון הרב ר' שמואל נטריה רחמנא.
<h2>דף פט:</h2>
גרומני. מוכרי נחושת וברזל ששוקלין בהן חתיכות גדולות והן [מאה] ליטרא ביחד. כדרך שאמרו. הני שיעורין דמאזנים. לענין איסורן. שאסור לשקול בהן. כך אמרו לענין טומאתן. דאינן מקבלין טומאה אלא אם כן עשויין בענין זה. דכיון דאסורין לשקול בהן אינן כלי, וכשבורין דמיאן. תנינא חוט המאזנים וכו'. לענין טומאה נשנית במסכת כלים [פכ"ט מ"ה]. אבץ. הוא בדיל שקורין אשתיון. אבר. עופרת, ופירשתיו בעירובין. גיסטרון. מיני מתכת מעורבין. ולא זו אף זו קתני, מפני שגיסטרון אינו מתמעט כל כך כמו העופרת. לאחד בימות החמה. שהחבל יבש, וקצר יותר מבימות הגשמים שהוא לח וארוך. הילכך באותו חבל עצמו שמדד לאחד מן השותפין בימות החמה לא ימדוד לשני בימות הגשמים. רב חננאל ז"ל פירש בימות הגשמים הקרקע כווץ ובימות החמה מתבקע בתפיחא ומוסיף במדתו. טומן משקלותיו במלח. שמכבידין ושוהא למדוד. שלא ירתיח. שלא ישפוך המוכר את היין בחזקה ומגובה לתוך המשורה, מפני שעולה קצף היין ונראה כמלא.
ה"ג בספרים שלנו אבל עושה הוא סאה תרקב וחצי תרקב וקב וחצי קב ורובע קב וחצי רובע. דהיינו שמינית של קב. ותומן. שמינית של סאה, דהיינו קב פחות רובע, והן של שלשת לוגין. ועוכלא. אחד משמונה של ששה לוגין, דהיינו לוג פחות רובע. ולהכי מקשה תומן ועוכלא לא לעביד, דתומן דהוא שלשה לוגין אתי לאיחלופא בקב שהוא ד' לוגין דהוא ריבעא. ועוכלא שהוא לוג פחות רובע אתי לאיחלופי בלוג שהוא ריבעא. ואינו רוצה להקשות תומן ועוכלא לא לעביד דליתי לאיחלופי תומן בעוכלא, שרחוקין זה מזה במדתן. אבל הרב ר' שמואל נטריה רחמנא פירש בשם רב חננאל ז"ל דהכי היא הגירסא "וקב וחצי קב ורובע קב". ולא גרסי "וחצי ורובע", אלא "ותומן וחצי תומן" ועוכלא אחד מחמשה ברבע הקב. אשתכח דתומן קב הוא חצי לוג שלשה ביצים. וחצי תומן ביצה ומחצה. ועוכלא אחד מחמשה ברובע הקב, שהוא לוג, שהוא ששה ביצים. אחד מחמשה שלהן הוא ביצה וחומש ביצה, שהן ששה חומשין וארבע חצאי חומשין. וחצי תומן הוא ביצה ומחצה, שהן ז' חומשין וחצי, שהן חמשה חומשין וחמשה חצאי חומש. ועוכלא הוא ביצה וחומש ביצה דהיינו ו' חומשין שהן ד' חומשין וד' חצאי חומש. נמצא חצי תומן יתר על עוכלא חומש וחצי חומש ביצה. אשתכח דלא עדיף חצי תומן מעוכלא אלא חומשא ואתי לאיחלופי חצי תומן (תומן) [ועוכלא] בהדי הדדי. להכי פריך חצי תומן ועוכלא לא לעביד, דהא אתי לאיחלופי דאי טעה איניש ריבעא כל שכן חומשא. והכי תניא בתוספתא [פ"ה ה"ד], כדכתב רב חננאל ז"ל.
<h2>דף צ.</h2>
ואין מוסיפין על המדות יותר משתות והמשתכר וכו'. כגון חנוני שקונה יין ופירות מן הסיטון הרבה ביחד כדי למכור מעט מעט, אל ישתכר יותר משתות. וכגון שלא הוקר השער ותקנת חכמים היא זו שלא ישתכר יותר משום אפקועי תרעא, שמביאין תבואה לכאן ומפני שיראו שיוסיפו על המדות יוקירו. ומשיכנס היוקר מייקרין יותר מכדי התוספת. אי הכי שתות נמי לא לעביד. משום האי טעמא גופיה. אלא משום הכי אין מוסיפין יותר משתות, משום דאותו מכר דהוי אונאה עכשיו, ואין שניהם יכולים לחזור בהן בשאין מוסיפין אלא שתות. ליהוי ביטול מקח. אם נוסיף יותר משתות. ולא נכון לעשות תקנה שיתבטלו המכירות על ידה. והיכי דמי, כגון החמרים שרגילין להביא תבואה לכאן ליתן קב בה' דינרין, וכשהוסיפו על המדות שתות והם לא ידעו יתנו כמו כן מן החמשה קבין בחמשה דינרין, ונמצא דנתאנה שתות, דששת קבין יש בהני חמשה, ויחזיר לו האונאה, ויהיה המקח קיים. אבל אם הוסיפו עליו יותר משתות הוי מקח בטל. והאמר רבא כל דבר שבמדה וכו'. דלא הוי פסידא לתגרא. שיבא מעיר אחרת שאמרו שמשתכר שתות, וכשלא הוסיפו כי אם שתות שהיה לו להרויח לא הפסיד מקרן שלו כלום, אבל אם יוסיפו יותר משתות אית ליה פסידא מן הקרן שלו. פסידא הוא דלא ליהוי וכו' אמר שמואל קרא אשכח ודרש. דלא פירש קרא ארווחא דתגרא של עשרים שקלים אלא עשרים וחמשה שקלים, חמשה עשר שקל, שלשת חשבונות הללו ביחד המנה יהיה לכם. דיש מנה של ט"ו סלעים ויש מנה שהוא כ' סלעים ויש שהוא כ"ה סלעים, ולכך נאמר שלשת המנים המנה של קודש יהיה לכם.
<h2>דף צ:</h2>
כיילא חדתא. תקיננא, שאין בעיר הזאת מדה אחרת דליהוי תוספת ולא יבא לידי הפסד תגר וגם לא לטעות בריבעא. רוז פפא. לשון מדה היא באותה מלכות. ואית דגרסי רז פפא, כלומר עצת ר' פפא. מותר לאצר פירות שלש שנים. פן ימותו ברעב.
<h2>דף צא.</h2>
מהפרכיא להפרכיא. מהפרכיא אחרונה של ארץ ישראל להפרכיא ראשונה של סוריא, דכיון דסמוכין כל כך מותר לא יאכל עד שיהא.0... אין משתכרין. לקנות יין ושמן וסלתות מבעל הבית למכור בשוק. אלא בעל הבית עצמו ימכרם לצריכים כמו שמוכר לחנוני. ומיהו לקנות חטים לעשות פת מותר, דכיון דאיכא טירחא [שרי]. אבל למכור הרבה בעין כמו שקונה אותה מבעל הבית אסור, דהא בעל הבית גופיה מצי לזבוני בלא טירחא. על חד תרי. מה שלקח בדינר לא ימכור בשני דינרים, אבל בפחות מב' דינרים ימכור אע"ג דמשתכר יותר משתות. נראה לי משום דביצים אין בהם חיי נפש כל כך, וגם טורח מרובה וריוח מועט הוא לעני המחזיר בעיירות לקנות בצים. לכך התירו לו להשתכר יותר משתות. תגר לתגרא. אלא תגר ראשון ימכרם לצריכים. מתה אשתו של בועז. שהקדים הקב"ה רפואה למכה. מנו ביתא. הממונה על ביתו. אבצן זה בועז מאי קמ"ל. מה חידוש בדבר. ואשמעינן שאע"פ שהיו לו בנים הרבה לא רצה לעמוד בלא אשה ונשא אשה רות המואביה. כי היה ירא פן ימותו בניו, כדכתיב [קהלת י"א] בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידיך. ואי לא אשמעינן אבצן זה בועז הייתי אומר אבצן לא נשא אחרת וגם בועז לא היו לו אשה ובנים עד שנשא רות. מאה ועשרים משתאות. לששים בנים ובנות, לכל אחד שתי סעודות סעודת אירוסין שהיא מצוה כדאמרינן בפסחים [מ"ט ע"א]. וסעודת נישואין. כל שבעת ימי המשתה קרי סעודה אחת. איכפל דאוליד חד. שנשא אשה אחרת, ויצא ממנה דוד, דמשיתין זריז. אימיה דאברהם וכו'. לפי שהזכיר אמותיהן של יצחק ויעקב הוצרכו לידע אמו של אברהם, ואגררא דאברהם נקט המן, שאמותיהן שוות בשמותיהן. אימיה דדוד. לפי שכל אמותיהם של מלכים כתובים בנביאים הוצרך לפרש גם את דוד. ואימיה דשמשון. דאיירי בה קרא טובא הוצרך לפרש שמה. ואחתיה נשיק. אגררא דאימיה נסבה לאחתיה. ונפקא מינה לתשובת המינין. ששואלין המינין מה טעם אין אנו יודעין שמותיהן, ואנו משיבין להם שמסרו [לנו] את שמותיהן אלו הנביאים בעל פה. זה כתב הרב ר' שמואל נטריה רחמנא. אבל אני הכותב ראיתי בסיפרי המרכבה דאית בהו קבלה, וכך מצאתי, לחן לפני שלטון, אמור י"ז פעמים אמתלאי בת כרנבו. לכבוש את השונא, אמור י"ז פעמים אמו של המן אמתלי בת עורבתי. לנצח במלחמה, אימיה דשמשון צללפונית ואחתיה נשיק. אם תרצה שישמע המקום תפלתך. אמו של דוד [נצבת] בת עדאל, עשה למען שמך עשה למען ימינך עשה למען מקדשך עשה למען משיח צדקך עשה למענך לא למעני, י"ז פעמים. לא היו מתגרין פועלין למדנח קרתא מריח פיתא. שהיה ריחו טוב, ומתים מחמת (כי) תאות הריח שהיה טוב הרבה הרבה. ריציניתא. תולעת המרקבת את התבואה. שדכה. מתחממת התבואה, ואין יכולה להתיישן. אבל הגרעין שלם, אבל טעמם אינו יפה. והיו ישראל אומרים היאך נוציא זה מפני זה. כי הישן טוב לאכילה יותר מן החדש. אבל מפני שהחדש טוב להתיישן מן הישן מפנין הישן מפני החדש. ה"ג ואכלתם ישן מלמד שכל המיושן וכו'. ומשמע הישן יאכלו ויניחו החדש להתיישן. דרכן לישנן. כגון חיטים ויין. אין דרכן ליישנן. כגון מיני פירות שמתקלקלין. ת"ל ישן נושן מכל מקום. שנה הכתוב להודיע שבח של ארץ ישראל שאפילו אלה שאין דרכן ליישנן יתישנו ויתקיימו.
<h2>דף צב.</h2>
המוכר פירות לחבירו. ת"ר המוכר זרעוני גנה לחבירו זרעים שאין נאכלין זרען ולא צמחו חייב באחריותן. זרעים הנאכלין זרען ולא צמחו אינו חייב באחריותן. ואם התנה עמו מתחלה לזרע חייב באחריותן. מהו נותן לו דמי זרע. וי"א אף ההוצאה. והילכתא כתנא קמא. והני מילי דלא צמחו מחמת עצמן, אבל מחמת דבר אחר, כגון שלקו בברד או כיוצא בו אינו חייב באחריותן.
איתמר המוכר שור לחבירו ונמצא נגחן וכו'. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל מדמקשינא אליבא דרב אי דליכא לאישתלומי מיניה לישקול תורא בזוזיה ופרקינן דאיכא לאישתלומי מיניה שמעינן דהיכא דאית ליה לאיניש זוזי גבי חבריה ואמר ליה שקיל מינאי מטלטלי או מידי אחרינא בזוזך ואיכא זוזי גביה לאו כל כמיניה דיהיב ליה מטלטלי בזוזיה אלא יהיב ליה זוזי כדאית ליה גביה. גרסינן באלו טריפות [חולין נ' ע"ב] תנו רבנן מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשרה משני צדדין טרפה, נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא (שלשה ימים) קודם שחיטה, לא נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לאחר שחיטה, הוגלד פי המכה בידוע שהיא שלשה ימים קודם שחיטה, לא הוגלד פי המכה המוציא מחבירו עליו הראיה. למאי נפקא מינה למקח וממכר, להודיע כי מקח טעות הוא. ושנינו בפרק כל פסולי המוקדשין בבכורות [ל"ז ע"א] השוחט את הבכור ומכרו ונודע שלא הראהו, מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים ומה שלא אכלו יקבל ויחזיר את הדמים. השוחט את הפרה ומכרה ונודע שהיא טרפה מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ומה שלא אכלו יחזירו את הבשר ויחזיר להם את הדמים. מכרוהו לגוים או הטילוהו לכלבים ישלמו לו דמי בשר טרפה. ת"ר המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור פירות ונמצאו טבלים יין ונמצא יין נסך מה שאכלו אכלו ויחזיר להן את הדמים וכו' תניא המוכר עבד לחבירו ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו. זהו לשון הגאון ר' יצחק ז"ל. ורב חננאל ז"ל פירש בזו ההלכה בזה הלשון, מדאקשינן ולחזי דמי היכי הוא, אי דבישרא אי דרידיא, ופרקינן כגון דאוקר בשרא וקם בדמי רידיא, ולא פרקינן אין הדמים ראייה. ש"מ שהדמים ראיה לבטל את המקח בכדי שאין הדעת טועה. ותוב אקשינן לדעת רב, אי דליכא לאישתלומי מיניה לינקוט לתורא בזוזיה. פירוש אם אין לו מעות למוכר להפרע ממנו יטול השור במעותיו. ופרקינן דאיכא לאישתלומי מיניה, כלומר יש בידו של מוכר להפרע ממנו הלוקח. שמעינן דהיכא דאית ליה מעות ללוה לא יכול לדחותו למלוה להפרע משאר נכסים דבעו שומא, אלא זוזי הוא דפרע ליה. ולא דמי למאן דלית ליה זוזי דשיימי ליה בי דינא מנכסיה. ויש מי שאומר היכא דאיתנהו לזוזי, דמי זה השור בעינייהו וצריך עיון. זה לשון רב חננאל ז"ל. ובבבא קמא בפרק ראשון [ט' ע"א] רב הונא אמר או כסף או מיטב שדהו, ואותיב רב נחמן עליה ישיב לרבות שוה כסף ככסף. ופריק ליה בדלית ליה. אי לית ליה פשיטא דאמרי אינשי ממרי רשותא פארי יפרע. ואמר ליה רב הונא איצטריך מהו דתימא אמרינן ליה זיל טרח וזבין קמ"ל. מהא שמעינן דלא [מסלקינן] לבעל חוב בשומא, אלא היכא דקים לן דלית ללוה מעות למיפרעיה. אבל אי אית ליה מעות [מחייבינן ליה] למיפרעיה או לזבוני הוא ולאתויי ליה מעותיו. והא דגרסינן בכתובות בפרק [הכותב לאשתו] [פ"ו ע"א] אמר ליה רב פפא לרב חמא ודאי דאמריתו משמיה דרבא האי מאן דמסיק ביה זוזי בחבריה ואמר ליה שקול מארעתי [א"ל] זיל זבין ואייתי לי. אמר ליה ההוא תולה מעותיו וכו'. התם נמי בדקים לן ביה דלית ליה זוזי. [וכבר פירשנוה] פירוש מבואר בתחלת פרק המוכר פירות לחבירו. כל זה לשון רב חננאל ז"ל. [הא דכתב] דשמעינן דדמים ראיה לבטל המקח בכדי שהדעת טועה, לא אדע פירוש הדבר. והרב ר' שמואל נטריה רחמנא כתב בזה הלשון [ל"ז ע"א], ולחזי אי דמי רידיא לרידיא אי דמי נכסתא לנכסתא, כיון דהאי גברא עביד דזבין להכי ולהכי היה לנו לילך אחר הדמים, ונימא הדמים ראיה, דלרדיא קונין בכ' דינרין ואי דמי רידיא יהב ליה דהיינו כ' דינרין הדמים מודיעים דלרידיא זבין, והרי הוא מקח טעות כמו יין וחומץ, ואמאי אמר שמואל יכול לומר לשחיטה מכרתיו לך, הא ודאי לרידיא זבין, דהא אפילו האי גברא לשחיטה נמי זבין, כיון דדמי רידיא קביל מינה מוכחא מילתא דודאי לרידיא זבניה, ונתאנה יותר משתות ומקחו מקח טעות, ולימא הדמים מודיעים. דהא אפילו רבנן דאמרי בפרק המוכר [ל"ז ע"א] אין הדמים ראיה, הני מילי גבי מכר את הצמד לא מכר את הבקר. וכדאוקימנא התם בדוכתא דקרו לצמדא צמדא ולבקר בקר ואיכא נמי דקרי לבקר צמד, דכיון דלאו כולי עלמא קרו לבקר צמד איכא למימר דהאי לוקח הוי מהנהו דקרו לבקר בקר, הילכך אמר ליה מוכר צמד מכרתי לך ולא בקר, המוציא מחבירו עליו הראיה. הילכך על הלוקח להביא ראיה שהוא מאותן הרגילין לקרות לבקר צמד, ומדלא מייתי ראיה מפסיד. אבל הכא דהאי גברא זבין לרידיא ולשחיטה מודו רבנן דהדמים ראיה, דכיון דידעינן בודאי שדרכו לקנות לרידיא אמרינן הדמים מודיעים. דכי האי גוונא נמי אמרינן התם, היכי דמי אי דקרו לצמד צמד וכו' אלא דקרו נמי לבקר צמד כולה זבין ליה. אלמא היכא דכל בני העיר קורין לבקר צמד אע"פ שפעמים קורין לו בקר אמרינן דכולה זבין ליה, דכיון דידעינן בהאי לוקח שרגיל לקרות לבקר צמד כשאר בני העיר, וגם הדמים מודיעים דבקר עם צמד זבין ליה, הילכך אמרי רבנן דהדמים ראיה. הכא נמי כיון דהאי גברא זבין לרידיא ולשחיטה והדמים מודיעין דלרידיא זבין, ודאי כיון דאיכא מילתא דמוכחא הדמים ראיה. כך נראה בעיני. עכ"ל הרב ר' שמואל נטריה רחמנא. ועדיין אינו מספיק זה הפירוש ואינו מיושב.
<h2>דף צב:</h2>
ונמצא גנב או קוביוסטוס הגיעו ליסטים מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך. מאי טעמא הגיעו. כיון דגנב הוא אין מום גדול מזה. לאו משום דרובא הכי איתנהו. ועל מנת כן קנאו נמי שקיבל על עצמו וש"מ דהולכין בממון אחר הרוב וקשיא לשמואל. איכא דשאיל הכא אמאי מקשי מהא לשמואל, הא טעמא דשמואל משום דהמוציא מחבירו עליו הראיה, וכיון דיהיב ליה דמי לוקח למוכר וזוזי ביד המוכר, אין יכול הלוקח להוציאם מידו דיכיל למימר לשחיטה מכרתיו, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. אבל הכא ליכא לאקשויי מינה לשמואל, דהא זוזי ביד המוכר הן, והלוקח הוא המוציא מחבירו ועליו הראיה, ולכך הגיעו. ואיכא לתרוצי הכי, דהא לא יהיב לוקח זוזי, והיינו דקתני הגיעו שעל כרחו יתן המעות הלוקח משום דרובא איתנהו הכי. ובסיפא נמי קתני ליסטים מזוין או מוכתב למלכות אומר לו הרי שלך לפניך, כלומר שאומר הלוקח להמוכר הרי שלך לפניך. קראו "שלך" ואינו אומר לו "החזר לי את מעותי", שהלוקח לא נתן לו כלום אלא אומר לו "הרי שלך לפניך", כי אני לא אתן את המעות. וכל לשון המשנה שבמסכת ערכין [כ"ז ע"א] דקתני הגעתיך משמע שכן הלשון שאומר על כרחך ת[קחנו ו]תתן מה שהוצאת מפיך. איכא למימר מקמה אתא ומביעתותא הפילה. וגרמא בעלמא הואי ופטור. ואיכא למימר מאחורה אתא ומנגח נגחה והפילה. [פירוש] איכא למימר, אפילו תימא דמחמת השור הפילה דאזלת אחר רובא ורובא ולד מעליא ילדן, ומדהפילה מחמת [שור] הפילה. אכתי איכא לספוקי דדילמא מקמה אתא ומחמת ביעתותא הפילה ופטור, ואיכא למימר מאחורה אתא, והוי ממון המוטל בספק חולקין. להכי אוקמינן מתני' [הכי], כדי להעמידה אליבא דסומכוס. גמל האוחר. כדאמרינן בבכורות [ח' ע"א] תשמישו של גמל אחור כנגד אחור. ובהמה בשעת תשמיש משתגע והורג. ורבותא קתני, גמל שאינו מועד לנגוח, וכל שכן שור. הרב ר' שמואל בשם זקינו.
<h2>דף צג:</h2>
תרוייהו בתר רובא אזלי, דמר אזיל בתר רובא דאינשי. שרוב הלוקחין אותו לוקחין אותו למאכל ולרפואה. ומיהו אותן הלוקחין אותו למאכל ולרפואה אין לוקחין ממנו הרבה אלא מעט. ומר אזיל בתר רובא דזריעה. שיחיד הקונה לזריעה קונה ממנו יותר ממאה שקונין אותו למאכל ולרפואה. אבל תרוייהו בין רבי יוסי בין אמרו לו בתר רובא אזלי.
<h2>דף צד.</h2>
מנפה את כולו. ול"א דרובע יקבל והשאר יחזיר דמים או פירות אלא מנפה הכל. אמרי לה דינא. וגמרי מינה לדינא אחרינא. ואמרי לה קנסא. ולא גמרינן מינה לדינא אחרינא. יותר מרובע טורח הלוקח לנפותו. וכיון שהתחיל לטרוח טרח בכוליה רובע שלו, ואע"פ שאין יפות כל כך דעתיה דלוקח עלייהו, שיודע שדרך התבואה להיות בה טינופת. כל סאה שיש בה רובע הקב ממין אחר ימעט. דלא ליהוי רובע, ואחר כך יזרענו. אבל אי הוי פחות מרובע אין צריך למעט. וכן פירש רב חננאל. אי נמי נזרע עד שלא נשרשו עדיין ימעט, אבל אם נשרשו אין לו תקנה, שכבר נאסרו בהשרשה. ובספרי [פ' תצא] נמי תניא לה בהדיא התבואה משתשרש. רובע דכלאים כיותר מרובע דהכא דמי. דמשום חומרא דכלאים דאיסורא דאורייתא חשיב ולא בטיל, וקתני ימעט מרובע. וכיוון דאימעט הוי כפחות מרובע דאין צריך למעט. ולא אמרינן ינפה את כולו, אלא כיון דאימעוט מעט הוי כפחות מרובע שאין צריך למעט אלא הוי בטיל, וקשיא לרב הונא דאמר מנפה את כולו. דהא אפילו בכלאים דהוא איסור דאורייתא אין מנפה את כולו, כל שכן מקח וממכר. רובע דכלאים כרובע דהכא. במיעוט. דמשום חומרא דכלאים הוא דצריך למעט. אבל מן הדין אפילו מיעוט ל"צ. אבל אי הוי יותר מרובע בכלאים, ודאי ינפה כולו. אי הכי אימא סיפא ר' יוסי אומר יבול הכל. ואי אמרת דרובע דכלאים כרובע דהכא דמי (דאע"ג) דמן הדין אפילו מיעוט אין צריך, אמאי מחמיר ר' יוסי ואמר יבור הכל לגמרי, אלא ש"מ דרובע דכלאים כיותר רובע דהכא דמי ופליגי בבא לנפות אם מנפה את כולו או לא, וקשיא לרב הונא מתנא קמא. דמיחזי כמקיים כלאים. כיון דמקצת מבורר ומקצת משויר נראה כמקיים כלאים.
<h2>דף צה.</h2>
הכי השתא התם הן חסר הן יתר אמר ליה (להכי השתא) התם בית כור עפר אמר ליה. ואין דרך בית כור להיות יותר מבית כור, ובדין אפילו רובע הוה ליה להחזיר. יתיר מרובע חשיב. אבל (יותר מרובע אבל) הכא בפירות ודאי אי אפשר בלא טינופת. וכן נמי התם שוה בשוה אמר ליה, ובכך נתרצה, ואם אינו שוה לא יתרצה. אבל גבי פירות אורחא דמילתא שיש בהן טינופת ואיכא למימר דמחיל. מקבל עליו. בעל השדה. עשר בוריות למאה. אם יש אילנות בוריות שאין עושין פירות לא יצטרך המקבל ליטע אחרים תחתיהן, דאורחייהו דאילנות להיות בהן כל כך. כבא ליטע מתחילה דמי. הרי הוא כאילו לא עשה מעיקרא כלום מן קבלנותו. וכתב רב חננאל ז"ל דלא איפשיטא לן הא דרב הונא אי דינא אי קנסא, ולא דיינינן האידנא בכי האי גוונא אלא כמנהג המקום. והגאון ר' יצחק ז"ל כתב הכי, דהני שיעורי דאיתמרן הכא במתניתין, כולהו באתרא דליכא מנהגא. אבל באתרא דאיכא מנהגא כמנהגא עבדינן, דקיימא לן בכל כי האי גוונא הכל כמנהג המדינה. אי דאמר ליה מרתף סתם. שאמר ליה מרתף של יין אני מוכר, ולא אמר לו זה. אי דאמר ליה מרתף זה של יין אינו סתם, שהרי אמר ליה זה. אי דאמר ליה מרתף זה. שלא הזכיר לו שום יין אלא מרתף זה ובכולהו קשיא למתניתין.
<h2>דף צה:</h2>
ומסקנא הילכך מרתף של יין ואמר ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה. מרתף זה של יין ואמר ליה למקפה נותן לו יין שכולו יפה ומקבל עליו עשר קוססות למאה. מרתף זה של יין ולא א"ל למקפה נותן לו יין הנמכר בחנות. מרתף של יין ולא אמר ליה למקפה איפליגו בה רב אחא ורבינא חד אמר מקבל וחד אמר לא מקבל. וקיימא לן דכל היכא דפליגי רב אחא ורבינא הלכה כדברי המיקל, וקיימא לן ממונא חומרא לתובע וקולא לנתבע. הילכך מקבל. ומוקמינן לה למתניתין כדברי המיקל על המוכר שהוא הנתבע. ולא צריכא לאוקומי למתניתין בדאמר ליה "זה", ולא מפקינן לה מפשטה. ואי אמר ליה מרתף זה, ולא אמר "של יין", אפילו כולו חומץ הגיעו. כך פסק הגאון ר' יצחק ז"ל. ופירש דאמר ליה למקפה, יין שהוא צריך לציקי קדרה, והוא יין חשוב למתק ולבשל את התבשיל, והוא מסתפק ממנו מעט מעט. פרצופא. שנשתנה פרצופו מתוך שהוא רע הרבה, ואינו נמכר אלא בקרנות העיר, בפרשת העיר, שיהיו שם לוקחין הרבה, רב חננאל ז"ל.
<h2>דף צו.</h2>
חלא סופתקא. חומץ חזק דאי לאו דעקר תלתא יומי מעיקרא בריחא אפי' בטעמא לא הוה מייתבא חלא סופתקא. כמאן פשט ליה פליגי בה רב מרי ורב זביד חד אמר כרבי יוחנן וחד אמר כר' יהושע בן לוי. ואכתי אנן הוה מספקא לן, אלא פסקו רבואתא כר' יוחנן דאמר ריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, דריחא לאו מילתא היא, דהא איפליגו בה אביי ורבא בעבודה זרה, וסבירא ליה לרבא דריחיה חלא וטעמיה חמרא חמרא, דריחא לאו מילתא הוא, וקיי"ל [קדושין נ"ב ע"א] אביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם. והחמיצה. בבית לוקח באותה חבית דמוכר. כל שלשה ימים ברשות מוכר. דאע"ג דריחיה חלא וטעמיה חמרא לגבי ברכה, מכל מקום כבר התחיל להתקלקל ברשות מוכר והוא התנה לתת לו יין.
<h2>דף צו:</h2>
שמרי יין. שנותנין מים על גבי שמרים ומתמדין אותן ושותין אותן. [שהכל נהיה בדברו. אבל לא בורא פרי העץ] בשכר תמרים, ולא בורא פרי האדמה בשכר שעורים, ולא בורא פרי הגפן בשמרי יין. אחרים אומרים. אשמרי יין קאי. רמא תלתא ואייתי תלתא. ולא [יותר], אע"ג דיש בו טעם יין לא מברך בורא פרי הגפן אלא [כלומר] אפילו אחרים מודו, אע"ג דאשכחן פלוגתא [דתניא] המתמד ונתן מים במדה [ומצא כדי מדתו ר' יהודה מחייב] במס' חולין [כ"ה ע"ב], התם גבי מעשר משום חומרא דמעשר, דאפילו ר' יהודה [מודה דאין מפרישין ממנו על יין גמור. אבל לגבי ברכת היין לא יברך אלא שהכל], שהרי [על כולם אם אמר שהכל] יצא. הילכך הכא לכתחילה שפיר דמי. ולכך לא מקשי לקמן בכדי מדתו לא פליגי. וביתר מכדי מדתו לא פליגי. אפילו פורתא. ומי פליגי והתניא המתמד ונתן וכו' פטור. ממעשר, דמיא הוא. הא יותר ממדתו אפילו פורתא מחייבי רבנן. [וה"ה לברכת יין, דהא רבנן חומרא לית להו] גבי מעשר בכדי מדתו, וכי מחייבי יותר מכדי מדתו. [הוא, משום] דיין גמור הוא לכל דבר. להודיעך כחו דר' יהודה. דמחייב בכדי מדתו. ולא איצטריך להודיע כח דהיתירא דרבנן, דפשיטא הוא דפורתא דחמרא בטיל בהרבה מים.
<h2>דף צז.</h2>
קדושת הגוף. יין שהוקדש לנסכים. קדושת דמים. יין שהוקדש לבדק הבית.
<h2>דף צז:</h2>
בורק. הוא לבן ורע, כמו ברק ברקאי. יין הליסטון. הוא מתוק וחלש. וכן מפורש במנחות [פ"ו ע"א]. למעוטי מזוג. שאין מנסכין ממנו על המזבח אלא חי מנסכין, כדאיתא בסיפרי [פ' פנחס] שכר חי ולא מזוג. המוכר יין לחבירו והחמיץ אינו חייב באחריותו ואם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות.
<h2>דף צח.</h2>
א"ר יוסי בר חנינא לא שנו אלא בקנקנים דלוקח אבל בקנקנים של מוכר אמר ליה הא חמרך הא קנקנך. אם יודע שיינו מחמיץ [אפילו בקנקנים] דלוקח חייב באחריותן. וכי קנקנים דמוכר מאי הוי נימא ליה לא איבעי לך לשהויי לא צריכא דאמר ליה למקפה. והוא יין מבושם למתק את התבשיל ומסתפק ממנו מעט מעט. וממאי. דמתניתין בדאמר ליה למקפה. מדקתני אם ידוע שיינו מחמיץ הרי זה מקח טעות ואמאי נימא ליה לא איבעי לך לשהויי אלא ש"מ מתניתין (בדלא) [בד]אמר ליה למקפה ופליגא דר' חייא בר יוסף דאמר חמרא מזלא דמריה גרים דכתיב אף כי היין בוגד גבר יהיר לא ינוה. כלומר שהיין רע, מפני שהגבר יהיר. והילכתא כר' יוסי בר חנינא, מדאמרי' לקמן איכא דאמרי חלא נמי מקבל כמאן כר' יוסי בר חנינא. והאי דאמר [צ"ו ע"ב] עבד רב יוסף עובדא בשיכרא כוותיה דרב בחמרא כוותיה דשמואל דאמר חמרא אכתפא דגברי שוור אלמא הילכתא כשמואל מוקמינן לה בקנקנים דמוכר דלא אמר ליה למקפה או בקנקנים דלוקח אע"ג דאמר ליה למקפה כי היכי דלא תיקשי מדר' יוסי בר חנינא דתרוייהו הילכתא נינהו ולא קשיאן אהדדי. ה"ג אדעתא דממטי ליה אפרוותא דבלשפט. שמוכרין לשם יין ביוקר. אדמטי התם זל דינא הוא דמקבל ליה מיניה מוכר. היכא דהוי [בקנקנים דמוכר] דאמר ליה הרי חמרך והרי קנקנך. והכא לא מצי למימר לא איבעי לשהויי דהא אדעתא דבלשפט זבניה. פירוש הוי כאמר ליה למקפה, אבל לגבי אונסא דגניבה ואבידה ברשות לוקח קאי. פי'. ואפילו חלא נמי מקבל כר' יוסי בר חנינא. והכי פסק הגאון ר' יצחק ז"ל. מיושן צריך שיהא של שלש שנים. ותנא ומיישן והולך עד החג. שאם החמיץ קודם הרי הוא באחריותו של מוכר.
<h2>דף צח:</h2>
המוכר מקום לחבירו. לבנות בית. פירוש בית חתנות כדמפרש ואזיל, ולכך [שיעורו] ארבע על שש, אבל שאר בית תני שש על שמנה. בית חתנות לבנו. שלקח אשה, ודרך אביו לעשות יציע קטן לבנו סמוך לביתו, שאין דרך החתן לדור אצל חמיו משום חשד חמותו, כדפרשינן בגמרא. אבל אינו רגיל לעשות בית ארמלות לבנו, שהרי עד עתה לא היה דר אצל חמיו אלא אצל אביו משום חמותו. בית ארמלות לבתו. שמת בעלה וחוזרת אצל אביה כנעוריה, שעד עכשיו כשהיתה נשואה לא היתה דרה אצל האב משום בעלה חתנו, שהחתן אינו דר אצל חמיו. והילכך נקט בית אלמנות לבתו, ולא בית חתנות לבתו. טרקלין. עשוי למושב שרים, ולא לתשמיש. הילכך מרובע בעינן. דלאו דרכא דחתנא למידר בי חמוה. כדאמרינן הזהר באשתך מפני חתנה הראשון אמרי לה משום חשד ואמרי לה משום ממון ואיתה להא ואיתה להא. מיהו הוא הדין לכל החתנים, אלא שמן הראשון צריך להזהר יותר. תרבץ אפדני. חצר שעושין שרים בצד אפדני שלהם. ועל שם שמרביצין אותן במים להשכיב העפר קרוי תרבץ. ראיה לדבר מאן קתני לה. דאי הוה תני במתניתין רבן שמעון בן גמליאל אומר ראיה לדבר כבנין היכל הוה פשיטא לן דרבן גמליאל קתני לה. אבל השתא דמיתני מקמי מילתיה דרבן שמעון [הלכך מספקא לן אי רשב"ג קאמר לה] הואיל ומסיים מילתא [או] תנא קמא קאמר לה דראיה לדבר תנא קמא תני לה ... ראיה לדבר מיהא רבן שמעון לא פליג.0... בית השלחין. אמה בית הסילון. להשקות בהמות ורחיצת בגדים וכלים היא אבל אין גדולה כל כך. משפת כרובים ולמעלה. קא חשיב. שהכרובים של שלמה שנים היו עומדין על הקרקע, אחד מימין הארון ואחד משמאלו. ורומן עשר, כדכתיב בהדיא במלכים [א' ו'] וכנפיהם פרושות מקיר לקיר. כנף האחד נוגע בקיר צפוני וכנף חבירו נוגע בקיר דרומי. נמצא מראשי הכרובים ולמעלה עשרים אמה עד הגג. ואותן של משה על כפורת היו.
וששאלת, השומא אם טעו בה השמאין בין על בעל חוב בין על הלוקח היאך הדין בה. תשובה, השומא בנכסי יתומין שהוא ברשות ב"ד כבר אמרו [כתובות צ"ט ע"ב], שום הדיינין שפיחת שתות או הותיר שתות מכרן בטל. אבל שומא של בעלי חובות דינו כדין השליח שאמרו, ולא אמרן אלא דלא שוו שליח אבל שוו שליח אפילו פחות מכדי אונאה חוזר דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעותי. ומה שאמרו [ב"מ ל"ה ע"א] שומא הדרא לעולם אינו לענין טעות אלא מי שיש עליו חוב ולא קיבל עליו את הדין והורידו אותו בית דין בשומא אם יזדמן לו הממון אחר כך ורצה ליתן למלוה ממונו שיחזור לו את הקרקע ומחזירה לו כל זמן שהיא בידו. וזהו שומא הדרא לעולם, משום שנאמר ועשית הישר והטוב. גרסינן בפרקא קמא דבבא בתרא [ו' ע"ב], הנהו בי תרי דהוו דיירי חד עילאי וחד תתאי. איכא דמוקים לה בלוקחים, דחד לקח עלייה וחד לקח תחתית. ואיכא דמוקים לה בשוכרים, או ששכר התחתון מן העליון. ומסקנא, כי היכי דעיילי איסוריתא דמחוזא והדר. ואיכא דמקשי, כיון דתנן [ב"ב צ"ח ע"ב] רומו כחצי ארכו וכחצי רחבו, משנה שלימה היא, ומאי טעמא לא מדמינן הא להא. ואיכא למימר דמקבל [לבנות] לחבירו בית חתנות לבנו שהאויר כולו עד לרקיע כולו שלו הוא יעשנו לו כראוי, אבל הכא שהתחתון משועבד לעליון, אין לו לתחתון אלא שיעור דירה כי היכי דעיילא איסוריתא דמחוזא והדר.
<h2>דף צט.</h2>
למטה כלמעלה וכול'. והכי משמע קרא, ועשרים אמה קומתו, כלומר כל השלשים אמה קומה אינן חשובין אלא כעשרים אמה דמשפת כרובים ולמעלה, שהם פנויים מכלום העשרה כמו העשרים. כרובים. גופן דשלמה בנס היו עומדין. זה שלא כנגד זה הוו קיימי. ונמצא כנף נוגע אחרי כנף חבירו. מכיף הוו כייפי ידיהם. הכנפים עצמן כפופין כאדם שכופף ידו מעט. שלחופי הוו משלחפי. כאדם שחובק את ידיו כדכתיב [בראשית מ"ח] שיכל את ידיו ומתרגמינן בתרגום ארץ ישראל שלחופינון לידוהי. כך פירש רב חננאל ז"ל. ופניהם איש אל אחיו. זה כנגד זה. בשל משה כתיב. ופניהם לבית. בשל שלמה כתיב בדברי הימים, דכתיב והן עומדין על רגליהן ופניהם לבית, להיכל. של משה על הכפורת היו. ואילו על הקרקע ושל עץ שמן היו ומצופין בזהב, כדכתיב במלכים. ומאן דאמר פניהם איש אל אחיו הכתיב ופניהם לבית. דכל הכרובים, לא שנא של משה ולא שנא של שלמה היו ראויין להיות בענין אחד. בזמן שישראל עושין רצונו של מקום. הופכין פניהם זה לזה, דוגמת זכר ונקיבה האוהבים זה לזה. וכן הקב"ה אוהב את ישראל ומדבר עמהן פנים אל פנים. ומתחלה כך נעשו לדוגמת זה פנים אל פנים, כדי שתשרה שכינה עליהם וישראל יעשו רצונו של מקום. וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום הופכין פניהן לבית על ידי נס. ומאן דאמר ופניהם לבית הא כתיב ופניהם איש אל אחיו. דמצדדי אצדודי. זה לזה, כאדם שמדבר עם חבירו. והכא ליכא לשנויי כדלעיל כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום וכו', דכיון דעיקר עשיית הכרובים פניהם לבית לא היה להן לעשותן לסימן שאין ישראל עושין רצונו של מקום. צעצועים. פסוק הוא בדברי הימים [ב' ג'] שמדבר בכרובים. לשון צאצאים [ישעי' כ"ב] שהן תינוקות כדאמרינן [סוכה ה' ע"ב] מאי כרוב כרביא, כתינוקות הנפטרין מרבותם, כדאמרינן מצדדי אצדודי. ה"ג פותחת להיכא [א"ר יוחנן] שניהם לבור.
<h2>דף צט:</h2>
ולא יכנס מתוכה לשדה אחרת. לקצר דרכו, כיון דאינו צריך לאותה גינה, ודמי למכניס תגרין, דזה לא נתן לו אלא לתקן גינתו אבל לא שיעבד לו ליכנס לשדה אחרת. החיצון זורע את הדרך. דכיון דבאמצע השדה הוא אנן סהדי דלא מחל לו את הדרך מכל וכל, שלא יוכל לזרוע, אבל מן הצד אינו נפסד כל כך. וכיון דמדעת שניהם הוא אנן סהדי דמחל את הדרך לגמרי להיות מיוחד להליכה ולא לזריעה, לא לזה ולא לזה. שש עשרה אמה. נפקא לן מעגלות במס' שבת [צ"ט ע"א]. דרך המלך אין לה שיעור. שהמלך פורץ בתים וגדר מלפניו לעשות לו דרך, ולא יטה ימין ושמאל. ובסיפרי פרשת המלך נפקא לן מקראי. ונראה בעיני דמדכתיב לבלתי רום לבבו מאחיו קא דריש ליה, גדליהו משל אחיו, כדדרשינן [הוריות ט' ע"א] הכהן הגדול מאחיו. דרך הקבר. כשנושאין את המת לקוברו. אין לה שיעור. מתקנת חכמים הוא, משום יקרא דשכבי, כדאמרינן כתובות [י"ז ע"א] דצריך להלוותו בהרבה בני אדם, שיחזיקו מלא כל הדרך, מאבולא ועד סיכרא. ונראה בעיני דלא חמיר כדרך המלך לפרוץ בנינים להפסיד ממון אחרים, אלא להלך על גבי תבואה ולא יטו ימין ושמאל. אי נמי במוכר דרך קבר לחבירו ללכת דרך שדהו מיירי, דמסתמא אין לו שיעור אלא כל מלוי המת יעברו שם, ועיקר.
<h2>דף ק.</h2>
ולימא להו שקלו דידכו והבו לי דידי. ש"מ לא עביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דאיכא פסידא. מה שבררו בררו. ואע"פ שלא נטלו רשות מבעל השדה, כדמוקימנא לקמן. ומתמהינן אטו רבים גזלנין נינהו. ותרצינן בשאבדה להם דרך באותה שדה. דמכל מקום אורחא אית להו גביה, ויפה כח הרבים מכח יחיד שיחיד שאבדה לו דרך בשדה חבירו לא יברור לעצמו אלא ברשות בית דין או ברשותו של בעל השדה, אבל רבים כב"ד דמו דמאן מינייהו מזמין ליה להאי לבי דינא. וכל שכן מתניתין דהוא עצמו נתן להם. אי הכי. דכשאבדה לו דרך שדהו מיירי רבי אליעזר. אמאי אמר רבה בר רב הונא אין הלכה כר"א. והלא הדין עמו, דאפילו רבנן דפליגי עליה דאדמון [כתובות ק"ט ע"ב] דאומרים יקח לו דרך במאה מנה או יפרח באויר, הא אוקימנא בחד דאתי מכח ארבעה, אבל באותה שדה דברי הכל חייב לתת לו דרך שיכנס בה לשדהו. וגם רבים דין הוא שאם בררו לעצמן יפה בררו. ה"ג וטעמא מאי. כלומר ולרבה בר רב הונא מתניתין טעמא מאי. דכיון דאמר אין הלכה לא סבירא ליה לאוקומי למתני' כר' אליעזר. שהחזיקו בו רבים. שהשווהו ותיקנוהו להילוך, והבעלים ידעו ושתקו. אסור לקלקלו. דודאי לרבים מחל. וכל שכן מתניתין שנתן להם בידים. והילכך מה שנתן נתן כיון שהחזיקו. ולרבי אליעזר. אליבא דרבה בר רב הונא דאמר אין הלכה כר' אליעזר, ומוקים לה בשלא אבדה להם דרך, ואפי' הכי אמר ר' אליעזר מה שביררו ביררו בבירור בעלמא בלא חזקה. במאי קני לה. ומשני בהילוכה. דהאי שביררו הוא ההילוך, שהשוו הקרקע. דבענין זה ביררו אותה וקנו. דכיון דחזא דהלכו בה ושתק ש"מ שמחל להם. זה לשון הרב ר' שמואל נטריה רחמנא, ואינו מיושב, ויותר האריך בפירושו ולא העתקתי כולו כי לא היה מיושב בעיני.
<h2>דף ק:</h2>
בעל כרחו. של לוקח. תקנת חכמים היא. משום פגם משפחה. גנאי הוא לקרובים שאין להם מקום לקבורה, הילכך אמור רבנן לישקול דמי וליהדר. שבעה מעמדות ומושבות. בחזירתן מן הקבר הולכין מעט ויושבין לנחם את האבל, או להראות את הצער על המת שמת ולהרבות בבכי, ולתת איש אל לבו לשוב בתשובה כי חיי האדם הבל. ועומדין והולכין מעט ויושבין. כך עושין עד שבעה פעמים כדי לתת על לבם שחיי האדם הבל. וזהו שמפרש לקמן כנגד הבל הבלים שכתובין בראש ספר קוהלת. כן נראה הטעם בעיני. וראיתי כתוב מפני השדים המתלוין עמהן כשחוזרין מבית הקברות, לכך תיקנו מעמדות ומושבות כדי שבתוך כך יסתלקו השדים מעליהן. ולא נהיר, דאם כן מאי כנגד הבל הבלים. עמדו יקרים. לאחר שישבו מעט היה הממונה אומר להן עמדו ולכו אל מקום אחר. אמרו לו חכמים אם כן אף בשבת מותר לעשות כן. היכא דקברו את המת סמוך לחשיכה יהא מותר לעשות כן מאחר שלא היו עושין כי אם עמידה וישיבה. בעיר הסמוכה לבית הקברות. וכגון שנקבר המת סמוך לחשיכה בערב שבת ובחזירתן יכולין לעשות מעמד ומושב בשבת. ואפילו למאן דאמר אין עושין אלא ביום ראשון, יום ראשון קרינא ביה. דהא לענין אנינות אמרינן [פסחים צ"ב ע"א] אנינות לילה דרבנן, שהלילה הולך אחר היום. עושה תוכה של מערה ארבע אמות על שש ופותח לתוכה שמונה כוכין שלש מכאן ושנים מכנגדן. באורכה שהיא שש אמות פותח ג' כוכין. מרחיק חצי אמה מן הזוית, ועושה כוך אמה, ומניח כותל אמה ועושה כוך שני אמה, ומניח כותל אמה, ועושה כוך שלישי אמה, ומניח חצי אמה בזוית של צד הפתח, הרי שש אמות. וג' כוכין יש בהן מימין הפתח וכן משמאל הפתח. ובכותל האמצעי שמכוון כנגדו לכניסת הפתח שרחבו ארבע אמות, עושה שני כוכין. מניח חצי אמה בזוית ועושה כוך אחד אמה, ומניח [כותל] אמה ועושה כוך שני אמה ומניח חצי אמה בזוית. הרי ארבע אמות. ונמצא שכל כוך וכוך אמה לתוכה. וחצי חצי אמה [משני] צדדין, ובין כוך לכוך אמה. ואפי' באותן של זוית כשתצרף החצאין הוו אמה אצל כותל של הפתח, אין יכול לפתוח בו שום כוך, שכשתתן לרוחב הפתח שתי אמות לא נותרו כי אם אמה מימין הפתח ואמה משמאלו. ורוחב הכוך כמו רוחב המת ואורך הכוך ד' אמות. דאע"ג דאדם אין לו כי אם ג' אמות גובה, אם ידיו הן מופשטות הן ארבע אמות [ערובין מ"ח ע"א]. ולא נהיר. והכוכין רומן שבעה, מפני הזרועות שבולטין על הגוף. אבל לרבי שמעון עושה תוכה של מערה שש על שמונה ופותח לתוכה שלשה עשר כוכין. כיצד, בארכה שהיא שמונה יפתח ד'. מניח חצי אמה בזוית ועושה כוך אמה וכותל אמה, וכוך אמה וכותל אמה, וכוך אמה וכותל אמה, וכוך אמה ומניח חצי אמה בזוית של צד הפתח מימין. וכן בכותל שמשמאל הפתח עושה כוכין ד' בזה הענין. ושלשה כוכין בכותל האמצעי שכנגד הפתח שרחבו ששה. ויוכל לעשות בו ג' כוכין בענין שפירשנו. ובכותל שבו הפתח מניח ב' אמות לרוחב הפתח באמצע הכותל. ונותרו שתי אמות מימין ושתי אמות משמאלו. ויכול לעשות כוך אחד בימינו וכוך אחד בשמאלו.
<h2>דף קא.</h2>
ועושה חצר על פי המערה שש על שש כמלא המטה וקובריה. שהמטה ארכה ארבע אמות, כמו אורך המת ושני אנשים מצד אחד ... ולרבנן פותח לתוכה שתי מערות ולר' שמעון ארבע. ורבן שמעון [בן גמליאל] אומר הכל לפי הסלע. ואכוכין קאי, שאם הקרקע חזק אין צריך הפרש אמה בין כוך לכוך, ויכול לעשות בה יותר משלש עשרה כוכין. ואם סלע הבא בידים הוא ירחיק יותר מאמה בין זה לזה וימעט בכוכין. לר' שמעון נושאי המטה עוברין על גבי המערות.
ה"ג בפירוש רבינו חננאל ז"ל הני תרי לר' שמעון להיכא שדי להו אי לאבראי קא משתדשי. שנידשין בדריסת רגלי נושאי המטה וקובריה שמושיבין שם המטה עם המת ומשתהין, וזילזול מתים הוא כשנידושין. ולא דמי לדריסת הרגל שעוברין על המערות לדעתיה דר' שמעון דאיכא ד' מערות. דהתם הילוך בעלמא הוא ואין משתהין עליהן, אבל בחצר פעמים שמשתהין שם ואיכא זילזול בדריסת רגלי נושאי המטה. ותו. אפילו תימא דלדוושא לא חיישינן. הא תנן חצר הקבר העומד בתוכה טהור. אם נכנס בה אדם בשידה תיבה ומגדל ולא ניטמא בהליכתו על המערות לר' שמעון, ויעמוד בחצר הקבר בלא שידה טהור. ואי הני תרי כוכין היו יוצאין לחצר היכי הוי טהור, טומאה בוקעת ועולה. כמין נגר. מנעול של פתח זקוף, שיורד מלמעלה למטה. וכן יעשה שני כוכין משני צידי הפתח זקופים, כמין בורות עמוקים ד' אמות ורוחבן שבעה על ששה. ויתן המתים זקופים. ובסמוך לכותל החצר עושה אותן.
<h2>דף קא:</h2>
קבורת חמור הואי. שמשליכין אותן בבורות. דעביד להו בקרן זוית. דלר' שמעון ד' כוכין יוצאין מכותל מזרחית של מערה זו וד' יוצאין מכותל דרומית של מערה אחרת. ומכותל מזרחית משתייר חצי אמה. ולסוף הכותל שאצל כותל הפתח מכותל דרומי משתייר חצי אמה כמו כן לסוף הכותל שאצל כותל הפתח. דנמצא ג' כוכין נוגעין מתים שלהן זה לזה. במעמיק. כמו תחתית ועילית. כי חרתא. כמו חריות של דקל שנפרדין זה מזה והולכין באלכסון. בנפלי. שאין ארכן אלא חצי אמה. וכשיעשה אותן בקרן זוית יכול לדוחקן שלא יגעו בכוכין הגדולים. ואשמעינן ר' שמעון כי כן דרך עושי מערות שיעשו כוכין אלו קטנים לצורך נפלים. תנן התם. בסוף מסכת נזיר [ס"ד ע"ב]. המוצא מת מושכב כדרכו. המוציא מת בתחילה, שלא נודע עד עכשיו שהיה מת כאן. אבל אם נודע שיש כאן מת ואחר כך מצא שנים אחרים תחילה שלא היו ידועין, לא הוי שכונת קברות לקנות מקומן. אלא נוטלן ואת תפוסתן, עד שיהיו ג' ידועין או שלשה תחילה. כדתניא במסכת נזיר, (כמה שיעור תפיסה), והכי גמירי לה. מת מושכב כדרכו נוטלו ואת תפיסתו. (כדמפרש במס' נזיר כמה שיעור תפיסה) אם רוצה לעשות שם טהרות, מפנהו למת משם דלא קנה מקומו, כל זמן דלא הוו שלשה, דאיכא למימר לא היה המקום הזה מקום קבורה אלא על ידי הדחק, שלא היה להם פנאי להוליכו לבית הקברות קברוהו שם, ובדעתם היה לפנותו משם, ולא מיקרי בית הקברות ליאסר בהנאה. ומיהו כיון דמת הוא ומושכב כדרכו, נוטלו ואת תפיסתו, כדמפרש במסכת נזיר [ס"ה ע"א] כמה שיעור תפיסה פירש ר' אלעזר בר' צדוק נוטל עפר תיחוח וחופר שלש אצבעות בקרקע בתולה ונוטל הכל, דחשיב כרקב המת. ונפקא ליה מדכתיב ונשאתני ממצרים, ממצרים טול עמי, כלומר מקרקע מצרים. אבל אי הוי הרוג שמצאוהו מגוייד, לא קנה מקומו כלל אפילו לתפיסה, דאיכא למימר שם נהרג ושם נפל. וכן אם אינו מושכב כדרכו איכא לספוקי בגוי ואין לו תפיסה. וגם אם יהיו ג' אין להם דין שכונת קברות אלא נוטלן כולן משם. כדדייקינן התם להך משנה המוצא פרט למצוי, כלומר פרט לידוע, שאם היה ידוע האחד והשנים תחילה לא מיתניא בסיפא גבי מצא שלשה הרי זו שכונת קברות. מת, פרט להרוג, שאם נמצאו מגויידין אפילו ג' אין להם שכונת קברות, דאיכא למימר כאן נהרגו ולא ניתנו לקבורה. מושכב פרט ליושב. כדרכו פרט לראשו מונח לו בין יריכותיו, דאיכא למימר גוי הוא כיון שאינו מושכב כדרך מתי ישראל. אי נמי ישראל הוא ואקראי בעלמא השליכוהו שם עד שיהא פנאי ויטלוהו משם לקברו בבית הקברות. הילכך אין להם תפיסה ולא שכונת קברות.
<h2>דף קב.</h2>
מצא שלשה. מתים מושכבים כדרכם זה בצד זה. אם יש בין. הראשון להשלישי קרוב לד"א או קרוב לשמונה. הרי זה שכונת קברות. ולא יטלם מכאן ויקנו את מקומן, דכיון דג' הם קברים הם ואסור לפנותם כדאמרינן [סנהדרין מ"ז ע"ב] קבר הידוע אסור לפנותו ולא הוי אקראי. אלא מציינין אותן כדי שיפרשו מהן עולי רגלים ועושי טהרות. כדתנן בפרק משקין בית השלחין [מו"ק ב' ע"א], ומציינין את הקברות. והאי דנקט מארבע אמות עד שמונה, דס"ל להאי תנא תוכה של מערה ד"א על שמונה, וס"ל נמי דשלשה מתים נקברים בכותל, דלא הוי אלא ד' אמות. כיצד ג' אמות לג' כוכין, וב' טפחים בין כוך לכוך, וטפח טפח לזוית, הרי ו' טפחים. סך הכל ד' אמות. ובכותל הארוך שמונה אמות, יקבור לפי חשבון זה. ששה כוכין לשש אמות. ושתי אמות הנותרות הן י"ב טפחים. צא מהן עשרה טפחים לחמשה אוירות שבין ששה כוכין, טפחיים לכל אויר ואויר. נשארו שני טפחים, טפח לזוית זה וטפח לזוית זה. הילכך כשמצאן בתוך ארבע אמות איכא למימר זהו בצד קצר של מערה שכנגד הפתח. והכי נמי איכא לספוקי בכותל הארוך, אלא שעדיין לא נתמלאו כל הכוכין. וכן אם מצא שלשה מפוזרין בתוך שמונה, אמרינן באורך המערה נקברו אלא שעדיין יש כאן שלשה כוכין שנתמלאו עפר כשנפלה המערה ועדיין לא נקבר בהן מת. ואם מצאן רצופים יותר כשיעור זה אין זה שכונת קברות ועל ידי הדחק נקברו שם על מנת לפנותו היום או מחר, ולא קנו מקומן, וגם אין צריך לבדוק יותר. הכא לא גרסינן כמלא המטה וקובריה. בודק הימנו ולהלן עשרים אמה. היכא דמצא שלשה בד' אמרינן רוחב המערה הוא זה, וכנגדו פתח החצר, ויש עדיין מערה אחרת כנגדה חוץ לחצר והחצר בין שניהם. אלא שבודק ממקום שכלים המתים לצד המערה עשרים אמה. כיצד שמונה אמות אורך המערה, ובודק בכותלים משני צדדין, ואחר כך בודק שש אמות דחצר, מפני המערות הפתוחות מכאן ומכאן לר' שמעון, דהיינו בדיקת עשרים אמה [כנגד החצר] וחוץ לחצר עדיין ח' אמות מפני מערה החיצונה שהיא כנגד זו. הרי עשרים ושתים אמה. ולקמן פריך אמאי לא אמר עשרים ושתים אמות. והוא הדין דאיכא לספוקי הנך ג' מתים שבארבע אמות שמא זה הוא אורך המערה שקוברין בה ועדיין לא נתמלאת. וצריך נמי [לבדוק] כנגדן עד ד' אמות שיש מכאן עד כותל הארוך שכנגדו, דשמא כנגד מתים הללו יש מתים אחרים שקבורין בכותל שהוא ארוך שמונה. ועוד צריך לבדוק מלמעלה ומלמטה עשרים אמה, דהיינו ארבעים. דשמא זו היא המערה שבמזרח החצר, ויש עדיין מערה אחרת כנגדה במערב החצר, אי נמי זו היא מערה שבמערב החצר ויש עדיין מערה אחרת כנגדה במזרח החצר. דתנא לשון קצר נקט בדיקת עשרים אמה, לאשמועינן דאורך שתי מערות וחצר לא הוי אלא כ' אמה כדלקמן. ומדעתך צא ובדוק עשרים טובא בכל צד, דאיכא לספוקינהו כדפרישית. והיכא דהוו השלשה מתים מפוזרין בשמונה אמות, ודאי הדבר ידוע שבאורך המערה נקברו ולא ברחבה, ואין צריך לבדוק אלא כנגד ד' אמות מפני המערה השנית שכנגדה ומלמעלה ומלמטה שתי אמות דילמא מערה זו במזרח החצר היא [ויש] עדיין מערה אחרת במערבו, או דילמא במערב החצר היא ויש עדיין מערה אחרת במזרחו. כללא דמילתא דכל היכא דמספקא ליה חצר צריך לבדוק בארבע רוחותיו. לר' שמעון בודק הימנו ולהלן עשרים אמה, דמי יימר דמבית הקברות זו היא המערה, שמא קבר אחר וחצר אחר של אדם אחר הוא, וצריך לעשות גם לשם כל בדיקות דלעיל. דכמו שיש בו כאן קבר יש לומר עדיין יש כאן בהך שדה קברים אחרים. שרגלים לדבר. אחרי שכבר נמצא בשדה זו שכונת קברות. שאילו בתחילה מצאו. קודם שימצא שלשה מתים הללו דאיכא השתא רגלים לדבר, נוטלו ואת תפוסתו כדאמרינן לעיל. אבל השתא כיון שמצאו שלשה מתים הללו איכא למימר שגם זה הוא משכונת קברות. לעולם ר' שמעון היא. דאמר אורך מערתא ח'. והאי דאמר ארבע אמות תנאי היא אליבא דר' שמעון. והך תנא אחרינא הוא אליבא דר' שמעון, כדקתני ר' שמעון בן יהודה אומר משום ר' שמעון מארבע אמות עד ח'. דאלמא מערה הכי איתא ד' אמות על שמונה. פירוש יש להן תפיסה, מאחר שמצאן מתים ולא הרוגים וגם מושכבים כדרכם, דודאי ישראלים הם. ואין להם שכונת הקברות. דכיון ..... אלא לעולם רבנן. ואם תאמר היאך אמר עד שמונה, דהא אורך המערה אינו אלא ו' אמות לרבנן. כגון דבדק באלכסונא. באלכסון המערות כדי שימצא המתים יפה, דאי הוי ארבע על ארבע הוי באלכסון חמש אמות ושלשה חומשין. ואי הוי ששה לששה הוי באלכסון שמונה אמות ושני חומשין. השתא דהוי ד' אמות על שש הוי האלכסון שמונה אמות. פי'. חדא באלכסונא אמרינן תרי באלכסונא לא אמרינן. דלא מטרחינן ליה. וכן חדא בנפלי אמרינן תרי בנפלי לא אמרינן. כי די לעושה הקברות במערה אחת דנפלי. דשפר שפר ודלא שפר ליהוי ציבי. הנטיעה שתקלוט ותצלח תשאר, ואותה שלא תצלח אעקור ויהיו העצים לשריפה.
<h2>דף קב:</h2>
האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך היו שם נקעים. פירוש שאומר לו בית כור עפר אני מוכר לך מזו בקעה גדולה. ואיירי במסיים לו מקום בית כור זו שהוא מכאן ועד כאן. פירוש. כשיעור בית כור, דהיינו לפי חשבון סאתים כחצר המשכן דהוה מאה על חמשים. ולא מקום הראוי לזרוע כור תבואה קאמר, אלא כפי חשבון ששיערו חכמים, כדפרישית. בית כור עפר. הראוי לזריעה. אבל אם [לא] אמר עפר, אפילו כולו סלעים הגיעו, דדילמא למיבני ביתא או למישטח פירי זבנה ויד לוקח על התחתונה. ונראה בעיני דבית כור קרקע אני מוכר לך אפילו כולו סלעים הגיעו. ואם אמר לו כבית כור עפר אפילו היו שם נקעים עמוקים עשרה וכו'. דאהני ליה כבית כור לאטפויי הני. ומיהו אי הוי יותר מארבעה קבין אין הלוקח מקבל, דלהכי אהני מאי דאמר עפר, ודאי לחרישה וזריעה בעינן. כן נראה בעיני. המקדיש שדהו בשעת היובל. בזמן שהיובל נוהג. פירוש דאילו בזמן שאין יובל נוהג הא תנן במסכת ערכין [כ"ז ע"א] שנפדה בשיוויו. כדתנן המקדיש שדהו בזמן שאין היובל נוהג אומר לו פתח אתה ראשון.
<h2>דף קג.</h2>
אין נמדדין עמה. ונפדין בשויהן. ובתורת כהנים [פ' בחוקותי] מפיק לה מקראי. וליכא למימר אין נמדדין, דלא קדשי כלל, דהא תנן בשלהי המוכר את הבית [ל"א ע"א] המקדיש את השדה הקדיש את כולן אפילו בור וגת, וכל שכן סלעים ונקעים. ופחות מכאן נמדדין. לחשבון חמשים שקל כסף לבית זרע חומר שעורים, שהוא סלע ופונדיון לשנה. ליקדשו באפי נפשייהו. ויהיו נפדין לחשבון זרע חומר שעורים. [דכיון שהוא ראוי] לזריעה כקרקע חשוב, ואמאי אין נמדדין כתורת שדה. וכי תימא כיון דלא הוי בית כור לא קדישי. כלומר לא קדישי ליפדות בתורת שדה אחוזה, אלא בשויהן נפדין. [והא] תניא שדה מה תלמוד [לומר]. דכתיב ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו, שדה מה ת"ל, שהרי היה לו לכתוב ואם גאל יגאל המקדיש אותו. דהא בשדה עסיק קרא. לפי שנ' זרע חומר שעורים. והכי מיתניא בתורת כהנים. נגאני דארעא. קאי אנקעים. ושדרא דארעא. קאי אסלעים. כי קתני דומיא דסלעים אפחות מכאן. שאם הן אפילו דומיא דסלעים נמדדין עמה.
פחות מכאן נמדדין עמה. א"ר יצחק טרשים שאמרו. דפחות מכאן נמדדין עמה. בית ארבעת קבין. בכל בית כור. שכשאתה מצרפן לא יהיו אלא ארבעת קבין שהן ל"ג אמה ושליש ברוחב נ' אמה, אבל יותר מכאן לא. והוא שמובלעין בחמשת קבין. שאין במקום אחד אותה ארבעת קבין. וכ"ש אם מובלעין ברובה של השדה שהוא בית כור. ולמעוטי שאם הן תוך ארבעת קבין וחצי אין נמדדין עמה, כיון שהן ביחד כל כך. ור' חייא בר אבא א"ר יוחנן. פליג ואמר והוא שמובלעין ברובה של שדה. שיהיו מפוזרין אילך ואילך ברובה של שדה ובהכי לא חשיבי ובטלי להו אגב השדה. אבל אם אינן מובלעין כולן ברובה של שדה אלא כולן הוו במיעוט השדה אין נמדדין. אבל רובן במיעוטה של שדה ומיעוטן ברובה בעי, ודאי אם הן מובלעין בכולה של שדה לפי חשבון, כגון רובע לסאה רוב בית כור בטלי ... רוב הטרשין במיעוט השדה. דהוי נ"ט קבין. אי נמי כשיר. שהוא עגול. דהוו ביחד אבל הן ברובה של שדה. או כשורה. שהיא בשיטה אחת. או איצטדינין. שעשוי כקרני שור האיצטדין. או כחצובה. שהיא משלש קרנות, אחד כנגד אחד, והשלישי יוצא זנב. ועקלתון. שהשורה פעמים כנוסה ופעמים בולטת. אלו כולן עלו בתיקו. וכל תיקו דממונא קולא לנתבע.\raster(85-,85-)="Z571;"\raster(85-,85-)="Z572;"\raster(85-,85-)="Z573;"\raster(85-,85-)="Z574;"\raster(85-,85-)="Z575;" וקא מיבעיא הני כולהו כמפוזרין דמו ומובלעין ברובה של שדה נינהו ונמדדין, או דילמא כיון שהן מחוברין ביחד לא מיקרו מפוזרין ואין נמדדין, דאין נקראין מפוזרין אלא בזמן שהן מפוזרין אילך ואילך ברובה של שדה.
<h2>דף קג:</h2>
אם היה סלע יחידי אפילו כל שהו אין נמדד עמה. ותני עלה שאם היה סלע יחידי חוץ לשדה סמוך לשדה ובא לו המוכר להתחיל ולמדוד משם אין נמדד עמה, דלא בטיל לגבי שדה אלא היכא דמובלע בתוך השדה, אבל כשהוא חוץ מן השדה לא בטיל לגבי שדה. ולא מיבעיא יחידי ממש אלא אפילו הוי בתוך השדה אלא שסמוך למצר אפילו כל שהו אין נמדד עמה. אם לא שיהיה עמה מובלע באמצע השדה, דהתם הוא דמיקרי שדרא דארעא ובטלי. כן נראה בעיני ועיקר. מופסק עפר בינתים. עפר כל שהו פחות משלשה בין ההוא סלע קטן למצר, מי מחשבינן ליה סמוך למצר או לא. בעי רב אשי. אם תמצא לומר הפסיק עפר בינתיים הוי הפסק, אבל אם יש [הפסק] עפר מלמטה ואותה צונמא למעלה סמוך למצר, אי נמי עפר מעט למעלה ואינו גבוה שלשה בעומק המחרישה וצונמא למטה, מי אזלינן בתר עפר ונמדדין, או דילמא צונמא עיקר ואין נמדדין. תיקו. ותיקו דממונא קולא לנתבע.
בית כור עפר אני מוכר מדה בחבל פיחת כל שהו ינכה הותיר כל שהו יחזיר ואם אמר לו הן חסר הן יתר אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה הגיעו. ואיבעיא לן בית כור סתמא מאי. ומסקנא סתמן כהן חסר הן יתר דמי. הא מילתא לא משכחת לה אלא בדסיים ליה השדה ואמר בית כור זה, ומשום הכי פיחת רובע או הותיר רובע הגיעו. אבל אמר בית כור עפר מכלל שדותיו מבלי שיסיים לו השדה ויאמר בית כור זה אני מוכר לך אינו נותן לו אלא בית כור [כפי מה] שמכר לו, ואם פיחת כל שהו ינכה הותיר כל שהו יחזיר. מהו מחזיר לו מעות. אם המוכר קבל מעות. ואם רצה המוכר מחזיר לו קרקע ולמה אמרו מחזיר לו מעות ליפות כחו של מוכר. דתקנת חכמים היא זו דמה יעשה המוכר מקרקע מועט בפני עצמו שאינו חשוב שדה, הילכך כופין את הלוקח ליקח. דזה נהנה וזה אינו חסר. ואם רצה המוכר נמי יחזיר לו הלוקח [הקרקע] בעין, שהרי מן הדין הוא שיחזיר לו קרקע, שהרי לא קנה הלוקח אלא בית כור. שאם שייר בשדה בית תשעת קבין כגון קב ומחצה יתר על שבעה קבין ומחצה דהוי להו בין הכל המותר תשעה קבין, דנשתייר ליה קב ומחצה על השבעה קבין ומחצה דהוי בין הכל המותר תשעה קבין שהן ע"ה אמה על רוחב חמשים אמה, שהן בתברתא שלשת אלפים ותש"נ, והוא חשוב שדה כדקיימא לן אין חולקין את השדה עד שיהא בית תשעת קבין לזה ותשעת קבין לזה, וכיון שהוא חשוב שדה אין כופין את הלוקח ליקח אלא מחזיר לו את הקרקע. ובגינה חצי קב. לסאה, מחזיר הקרקע. ורובע קב מחילה כמו בשדה.
<h2>דף קד.</h2>
ומקשינן בגמרא ליפות כוחו של מוכר אמרינן ליפות כוחו של לוקח לא אמרינן. שאם רצה הלוקח לקנות את הנותר כדי שלא ידרוס זה המוכר לתוך שדהו לא כייפינן המוכר למכור. והתניא פיחת שבעה קבין ומחצה לכור. שהוא לחשבון רובע הקב לסאה, כי שלשים סאין יש בכור, ושלשים רובעי קב הן שבעת קבין ומחצה. כופין את המוכר למכור וכו'. דלעולם כל מי שירצה ליתן מעות כופין חבירו למכור. וקשיא למתניתין דנמצא דכי היכי דעבוד רבנן תקנה למוכר, שכופין את הלוקח ליקח הם הכי נמי עבוד רבנן [תקנה] ללוקח שכופין את המוכר למכור, כדי שלא ידרוס לתוך שדהו ויהיה צריך לישמר ממנו. והמוכר אינו ניזוק בכך, דהא לא חזי ליה ההוא פורתא, והוה ליה זה נהנה וזה לא חסר. ומשני התם כגון דהוה יקירא מעיקרא וכו'. כלומר לעולם ליפות כוחו של מוכר אמרינן, ואם רצה מעות יטול ואם קרקע יטול. והאי דקתני בברייתא כופין את המוכר לאו דכופין אותו למכור אלא כגון דהות יקירא מעיקרא וכו'. ורוצה המוכר למכור ורוצה שיחזיר לו הלוקח דמי המותר כפי היוקר דמעיקרא, ובהא אמר כופין את המוכר למכור כזולא דהשתא. דאמרינן ליה למוכר אי ארעא יהבת לי שאתה רוצה ליקח מעות ולהניח לו את הקרקע הב לי כזולא דהשתא, שהוא לא יקחנו ממך אלא כזול של עכשיו, דנהי שייפו חכמים כוחך לתלות בך מכר המותר או במעות או בחזרת קרקע, אבל לקנות הלוקח בשעת הזול כשעת היוקר לא אמרי ליה, אלא תן לו בזול או טול קרקע שלך. דאמרינן למוכר [האי ארעא קנה ליה ללוקח במעות אלא מה ... לקח בה] והאי דקתני ואת הלוקח ליקח שאם רצה המוכר למכור כזול של עכשיו כופין הלוקח ליקח. והתניא כשהוא נותן לו. מוכר ללוקח כשעה שלקח הימנו. התם כגון דהוות זילא מעיקרא ויקירא השתא. דאמרינן ליה למוכר אם תרצה ליקח מעות ולהניח לו קרקע לא יקחנו ממך אלא כשעת הזול דמעיקרא, דאמר ליה לוקח כשקניתי זה הקרקע אם לא שמצאתי בזול לא קניתיו. ואם ירצה המוכר ליקח מעות וליתן לו את הקרקע מניחו לו כזולא דמעיקרא, ובזה אזלינן לייפות כח דלוקח, וגם כופין את הלוקח ללוקחו, דהשתא לית ליה טענה דזה נהנה וזה לא חסר הוא, דללוקח ראוי ולמוכר אינו ראוי.
אמר רב הונא תשעת קבין שאמרו. דליתנהו בכלל מכירה ולא בתורת עשיית [חשבון] מעות כי אם [לחזרת קרקע]. אפילו בבקעה גדולה. שיש בה עשרת כורין לא הוי מחילה, ומחזיר לו את הקרקע. דכי אמרינן במתניתין אפילו פיחת רובע לסאה או הותיר רובע לסאה דהוי מחילה, לבית כור איירי, דכי שדית רובע לכל סאה לא הוי אלא שבעת קבין ומחצה. או אפילו לבית כור וחמשת סאין, דכי שדית רובע לכל סאה הוי ט' [קבין פחות רובע. אבל אם היו כורים או כור ושש סאין, דכי שדית רובע לכל סאה הו"ל ט' קבין] נפקי להו מתורת מחילה דלא מחיל והא נמי חשיב, ומהדר ליה ארעא ולא זוזי. ורב נחמן סבירא ליה דנותן שבעת קבין ומחצה לכל כור וכור. כי קתני מתניתין תשעת קבין ... איירי, דנימא דמהדר ליה, לא נימא ליה דכל בית כור ז' קבין ומחצה, אלא בכור אחד איירי [דאם שייר] תשעה קבין אשמעינן דמהדר ליה קרקע ולא זוזי. [ק"ד ע"ב] פירוש. ואידך אי הוי יותרא לט' קבין מהדר ליה ארעא, ואי לא לא מהדר ליה. כלומר אם יש משהו יותר מרובע לכל סאה, דהשתא ליכא מחילה כלל לא בריבועיים ולא במותריהם, חזינן אי הוו כוריים דהשתא הוו להו רובעיים דידהו יותר מט' קבין, כיון דליכא מחילה הדרי באפי נפשייהו. דכיון דאיכא חשיבות שדה לא תיקנו חכמים ייפוי כוח למוכר דלישקול מעות, אלא יחזיר לו קרקע. ואי לא הויא מכירה אלא בית כור וליכא קב ומחצה יותר על הרובעיים דלא הוו להו בין הכל ט' קבין, מהדר זוזי. והשתא אסיקנא לרב נחמן דבכוריים אע"ג דליכא אלא מותר כל שהו על הרובעים ל"א יעשה חשבון אלא יחזיר לו קרקע, דכיון דדין מחילה ליכא בהו ויש בהן שיעור שדה למה נכוף הלוקח ליקח, והא איכא שיעור שדה ולא מפסיד מוכר מידי. אבל בבית כור אחד צריך קב ומחצה מותר על הרובעיים להשלים תשעה קבין והדר. וקיימא לן כרב נחמן. כן נראה בעיני הא פסקא דשמעתא ופירושה ועיקר. ויש מפרשים דאי איכא יותרא שצריך ט' קבין מותר לכל הרובעיים. ויש מפרשים שצריך קב ומחצה תוספת על הרובעיים של בית כור, וכיון דבבית כור הוו ט' קבין הדרי כולהו. וקשיא לי מאי טעמא חזית דשדית ליה להאי קב ומחצה אחד בית כור מעשרת כורין, אדרבה שדייה אכולהו וליהוי בתורת "יעשה חשבון" דלא מטי לכל סאה אלא טפי מרובע פורתא, ועד שיהיו ט' קבין לכל כור וכור לא הוה ליה למימר יחזיר. וכללא דמילתא לא סלקי הני פירושי שפיר, אלא כך עיקר כדפרישית דבכוריים בעינן משהו על הרובעיים דליפקו מתורת מחילה, וכיון דנפקי להו מתורת מחילה ואית בהו שיעור שדה הדרא ארעא ולא הדרי זוזי. ובבית כור אחד בעינן תוספת קב ומחצה על הרובעיים דלהוו ט' קבין, והדרי באפי נפשייהו למוכר.
<h2>דף קד:</h2>
ה"ג בית חצי קב מאי לאו דזבין ליה סאתים לא דזבין ליה סאה. והכי קא פריך מאי לאו דזבין ליה סאתים, ואפילו הכי לא אמרינן נותן רובע לכל סאה, ואי איכא יתירא משהו יהדר ואי לא לא. אלא כיון דהוי ליה בין הכל שיעור גינה לא מחיל איניש כדרב הונא והדר, אע"ג דלא מטי אלא רובע לסאה. ה"ג וכדברי ר"ע בית רובע מאי לאו דזבין ליה סאה. ואפילו הכי לא אמרינן יתן חצי רובע לכל חצי סאה דהוי מחילה, ...לא חשיב ... קב לסאה לעולם הוי מחילה היכא דלא חשיב. אלא כיון דאיכא בין כולהו (בין) מותרות שיעור גינה הדרי כרב הונא. חצי רובע הוי מחילה לחצי סאה, כי היכי דרובע הוי מחילה לסאה. ושני ליה לא דזבין ליה חצי סאה. כך נראה בעיני וכך מצאתי בספרים מדויקים. ולשונות אחרות יש ואין בהן ממש. ואומר בית סאתים שיעור גינה כבית כור שיעור לשדה. והבל הוא ודברים ריקים, דתשעה קבין שיעור שדה וחצי קב שיעור גינה. וגם מפרשין דלרבי עקיבא לית ליה יעשה חשבון בגינה, אלא רובע יחזיר פחות מרובע הוי מחילה. והכל הבל הוא, דהא ודאי אית ליה כדפרישית כי היכי דאמרינן בשדה רובע לסאה הוי מחילה הוא הדין דחצי רובע הוי מחילה לחצי סאה, וכן לגינה חצי רובע לחצי סאה הוי מחילה, יותר מחצי רובע לחצי סאה יעשה חשבון לרבי עקיבא כמו לרבנן. אבל רובע לחצי סאה יחזיר לרבי עקיבא קרקע ולרבנן יעשה חשבון במעות, עד שיהיה חצי קב תוספת על חצי סאה דהכי הוי שיעור גינה. וגם מפרשין דרובע לסאה [בגינה] לרבנן יעשה חשבון כיותר מרובע דשדה ופחות מרובע בגינה הוי מחילה כרובע שדה. וכל סברות הללו הבל הן.
בעי רב אשי שדה ונעשת גינה. דמעיקרא בשעת המכירה היתה שדה ואם היתה יותר מרובע לסאה הוי בתורת יעשה חשבון ויד מוכר על העליונה אם ירצה ליקח מעות יקח ואם ירצה בהחזרת הקרקע יטול קרקע. ובין מכירה (למכירה) [למדידה] נעשית גינה ביד הלוקח קודם שיחזיר לו לא קרקע ולא מעות, שגדל הנהר לכאן או נבע מעין לכאן שראוי לגינה, כדכתיב [דברים י"א] והשקית ברגלך כגן הירק. מה מחזיר לו לוקח למוכר, מי אזלינן לשעת מכירה ויעשה חשבון, ורצה מעות נוטל ורצה קרקע נוטל. או דילמא כיון דהשתא נעשית גינה וחשיב לא יחזיר לו אלא קרקע. וכן נמי גינה ונעשית שדה. שיבש המעין ואינו ראוי לגינה, מי אזלינן בתר מעיקרא ויחזיר לו קרקע, או בתר השתא אזלינן ורצה מעות נוטל ורצה קרקע נוטל. וכן נראה בעיני דדוקא מיבעיא ליה, דליכא בין שעת מכירה לשעת מדידה אלא חזרת קרקע ועשיית חשבון, דממה נפשך ליכא מחילה. אבל היכא דמעיקרא הוי מחילה ולבסוף לא הוי מחילה, ודאי בתר מעיקרא אזלינן דכיון דמחל מחל. וכן עיקר. כלפי ליא. כלומר לאן הדבר נוטה, כמו [ברכות נ"ח ע"א] חצבי לנהרא כגני לייא, הקדרות השלימות מוליכין לנהר לשאוב בהם מים אבל השבורים להיכן הולכות. לא את המותר בלבד הוא מחזיר אלא כל הרבעים. ולא אמרינן כל הריבעים כבר [הוי] מחילה והשאר יחזיר, אלא הכל מחזיר כדאמרינן [צ"ד ע"א] דאם בא לנפות מנפה את כולו. ומתניתין קיימא בין דהוי המותר ז' קבין ומחצה דקני בין אפחות מתשעה קבין דמחזיר קרקע. ומדברי אבן מגש משמע דלא קאי כי אם אמותר דט' קבין.
<h2>דף קה.</h2>
התם הוא דאיכא למימר מהדר הוא דקא הדר ביה. המשכיר, שרוצה שיהיה חודש העיבור שלו כשאמר מדינר זהב לחודש. ואיכא למימר פרושי קא מפרש. שכשאמר מדינר זהב לחודש לא היתה כוונתו לירחא דעיבורא אלא פירוש שנים עשר זהובים לשנה שהוא מדינר זהב לחודש, וליכא הכא לשון אחרון הילכך יחלוקו. דאי הוה פשיטא לן דמהדר הדר ביה ולירחא דעיבורא מיכוין, ודאי למשכיר הוה כוליה דתפוס לשון אחרון. אבל הכא במתניתין דודאי מהדר הדר ביה, שאינן שתי לשונות, מדה בחבל והן חסר והן יתר אין מתפרשין זה עם זה, אלא ודאי מהדר הדר ביה אימא תפוס לשון אחרון.
<h2>דף קה:</h2>
ולא סבירא ליה. מדקאמר "זו", ולא אמר "חולקין עליו חביריו על בן ננס". דמדקאמר "זו" משמע זו ולא סבירא ליה קאמר שמואל ... דאלמא בבא בלי מדה בחבל, דאע"ג דאיכא למימר מתניתין פליגא דבן ננס ... במכר דאיכא למימר מהדר קא הדר ביה. איסתירא. סלע מדינה, והוא שלש מעי כסף והוא שמינית של סלע צורי, כדאמרינן בכתובות [ס"ד ע"א] מאי טרפעיק אמר רב ששת איסתירא תניא נמי הכי רבי יהודה אומר שלש טרפעיקין שהן תשע מעין הרי שמכר חפץ לחבירו וא"ל אני נותן לך באיסתירא מאה מעי. איסתירא שהוא חצי דינר כסף, ושוה מאה מעי מאה פרוטות של נחושת, וחצי דינר שהוא איסתירא אין שוה כי אם צ"ו פרוטות כדקיימא לן בקידושין [י"ב ע"א] דדינר הוא קצ"ב פרוטות. והרי אלו שתי הלשונות סותרין זה את זה, שהאיסתירא אינה שוה אלא צ"ו פרוטות, והוא אמר מאה מעי. וכתב הרב ר' שמאול נטריה רחמנא שסתם מעי פרוטות של נחושת הן, כדאמרינן בפרק הזהב [ב"מ מ"ה ע"א] הפורט סלע ממעות מעשר שני השתא לב"ש לגבי פריטי מחללינן וכו'. אבל כשהן של כסף אומר בפירוש שש מעות כסף דינר. מאי קמ"ל תפוס לשון אחרון הא אמרה וכו'. אי מהתם לא הוה משמע דסבירא ליה לרב תפוס לשון אחרון היכא דסותר לשון הראשון, אלא להכי אמר כוליה למשכיר משום דפרושי קא מפרש בשנים עשר זהובים לשנה כי ליכא ירחא דעיבורא, ומדינר זהב לחודש כי איכא ירחא דעיבורא, ואינו סותר לשון אחרון את הראשון. אבל הכא באיסתירא מאה מעי דודאי סותר האחרון את הראשון, אימא לא סבירא ליה לרב דתפוס לשון אחרון, קמ"ל.
וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי בן ננס אבל חכמים אומרים הלך אחר פחות שבלשונות, זו ולא סבירא ליה מאי טעמא ספיקא הוא ולא מפקינן ממונא מספיקא. ורב סבר כבן ננס דאמר תפוס לשון אחרון, דאמר רב הונא אמרי בי רב איסתירא מאה מעי וכו' וקיימא לן כל היכא דפליגי רב ושמואל בדיני הילכתא כשמואל בדיני. והאי דפליג רב נחמן עלה התם במעשה דציפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו וכו' עד יחלוקו את חודש העיבור ואמר שמואל בבא באמצע החודש עסיקינן אבל בתחילת (וכו') [החודש כולו] למשכיר בסוף החודש כולו לשוכר ורב נחמן אמר אפילו בא בסוף החודש כולו למשכיר. לאו טעמא דרב נחמן התם משום דתפוס לשון אחרון, דהא אפילו אפיך מיפך נמי דאמר מדינר זהב לחודש בשנים עשר לשנה, קאמר רב נחמן דיהבינן כולה למשכיר. אלא היינו טעמיה דרב נחמן התם משום דמספקא ליה ... וקרקע בחזקת בעליה קיימא, ולא מפקינן ממונא מחזקיה מספיקא אלא מוקמינן ממונא בחזקת מריה והוי ליה אידך המוציא מחבירו עליו הראייה. ורב נחמן ושמואל בהא לא פליגי. והכי נמי עבדינן גבי מדה בחבל הן חסר הן יתר וגבי איסתירא מאה מעי, דאמרינן הלך [אחר] פחות שבלשונות, כי היכי דמיקיימי נכסי בחזקת מרייהו, וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. ורב נחמן ושמואל בהא לא פליגי והילכתא כותייהו.
<h2>דף קו.</h2>
ה"ג בסימניו ובמצרניו פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה. שחסר הקרקע, שאין בו בית כור. פחות משתות הגיעו. דהוי טפי מרובע לסאה כפלי כפלים, דשתות הוי קב לסאה. שאמר לו בית כור עפר בסימניו ובמצרניו אני מוכר לך, דאזלינן בתר שתות, [דאית] ליה דין מדה בחבל, ולא דין בית כור סתם דהוי כהן חסר והן יתר דכי ... סתמא, אלא אהני מאי דאמר בית כור שיהא גדול כבית כור שאינו חסר יותר משתות ולא הוי מיותר יתר על שתות. ופירש רב חננאל בסימניו ובמצרניו, שפירש המצרים, מצד מזרח שדה פלוני ומצד צפון שדה פלוני וכן כולם. דאי לא אמר ליה אלא בית כור עפר אני מוכר לך כמו שהוא מסומן, מצי אמר ליה לא מכר לו אלא תלם אחד על פני כולה. צ"ע. איתמר רב הונא אמר שתות כפחות משתות. והגיעו והכי קאמר פחות משתות ושתות הגיעו עד שתות ינכה, כלומר רובע או חומש עד שתות ינכה, ולא שתות בכלל, דעד ולא עד בכלל. ורב יהודה אמר שתות כיתר משתות. וינכה, והכי קאמר פחות משתות הגיעו עד שתות ינכה, כלומר שליש או רובע או חומש עד שתות ושתות בכלל. והילכתא כרב הונא, דתניא כותיה דקתני הרי הוא כשום הדיינים והגיעו. ואע"ג דפסק גאון בספר מקח וממכר דהילכתא כרב יהודה, הילכתא כרב הונא מהאי טעמא דכתבינן. זה כתב הגאון ר' יצחק ז"ל. ורב חננאל ז"ל פסק הכי כרב הונא, דהכי כתב, ואותבינן אהא דרב הונא מהא דתניא הרי הוא כשום הדיינין והא שום הדיינין דשתות כיתר משתות הוא. פריק רב הונא ולטעמיה דרב יהודה מי ניחא והא הגיעו דקתני והוא אמר ינכה. אלא הכי קאמר דוקא, דהא מתניתא הרי הוא כשום הדיינים דשתות. ולא כשום הדיינין דאילו התם בטל מקח ואילו הכי הגיעו. ושתיק רב יהודה, הילכך הא דרב הונא קיימא ושינויא דסמכא הוא. זה כתבו הגאונים, ופירושא דהרי הוא כשום הדיינין לא מתפרש שפיר, דמאחר שהגיעו למאי הילכתא קאמר הרי הוא כשום הדיינין דשתות. אלא מפרשינן בדוחקא, כלומר הרי הוא כשום הדיינין דשתות, אע"פ שהיא שתות והיה ראוי להיות כשום הדיינין, אעפ"כ הגיעו. ורבינו שמואל נטריה רחמנא פריש הכי, הא שום הדיינין שתות כיתר משתות הוא וקשיא לרב הונא. אמר לך רב הונא ולטעמיך הגיעו קתני, אדמותבת לי מרישא סייען מסיפא. אלא מאי שום הדיינין גופיה מכרן קיים, והוא כרבן שמעון בן גמליאל דאמר אם כן מה כח ב"ד יפה, והגיעו דקתני אתרוייהו קאי דהוי שתות דידהו כפחות משתות, וקשיא לרב יהודה דאיהו היכי מתרץ הגיעו. אמר לך רב יהודה לדידי לא קשיא, דאיכא לתרוצי כשום הדיינין ולא כשום הדיינין וכו'. דהאי דקתני הגיעו לאו משום דשתות הוי מחילה כפחות משתות. דלעולם שתות כיותר משתות ויחזיר. והאי דקא מדמי ליה לשום הדיינין, הני מילי לשתות דכי היכי דבשום הדיינין לא הוי מחילה, הכא נמי לא הויא מחילה. ולא כשום הדיינין [דבשום הדיינין] הוי שתות בטיל מקח כדתנן התם מכרן בטל. ואילו הכא הגיעו, כלומר אין המקח בטל אלא מקח קיים ויחזיר כדתנן במתניתין עד שתות ינכה. ואתא לאשמועינן דאע"ג דדמו להדדי דבתרוייהו שתות כיתר משתות, אפילו הכי התם ביטול מקח ואילו הכא מקח קיים. והתם היינו טעמא דכיון דטעו ב"ד חוזרין מכל מה שעשו, אבל הכא תרוייהו חפצים במקח זה למכור וזה ליקח, המקח קיים והאונאה יחזיר. כן נראה בעיני שיטה זו וכן עיקר, דליכא הכא תיובתא לא לרב הונא ולא לרב יהודה. יש לשונות אחרים אין בהן ממש, וזה של עיקר. והשתא לא איפשיטא לן אי כרב הונא אי כרב יהודה. זה לשון הרב ר' שמואל נטריה רחמנא.
זבן ארעא. אמר ליה המוכר הך קרקע דמזבינא לך דהוי עשרין סאין מדתה. דאמר ליה בסימניו ובמצרניו. ולא הוי אלא ט"ו גריוי [א"ל] סבר וקביל. כדמפרש קים ליה במשחתא, אמר לו מכיר אתה השדה וקבילת. והא עשרין אמר לי. שישלים עד עשרין משדה אחר או ינכה לו מהדמים ... מוכר היה סבור עשרין גריוין אית בה ועל מנת להשלים [לי מדת כ'] מוכרה. אמר ליה אביי מצי אמר לך האי דאמר עשרים גריוין לא לתת לך עשרים, הרי גם הוא יודע שאין בשדה אלא חמסרי, [אלא] דעדיפא כעשרין של שדה אחר אמר לך להשביח מקחו אמר. פירוש צרפתי.
<h2>דף קו:</h2>
כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן. לי הכותב משמע דהכי פירושו, שלשה אחין היו, וחלקו הקרקע לשלשה חלקים, חלק אחד בדרום וחלק אחד בצפון וחלק אחד באמצע. וכדי לברר חלקו לכל אחד ואחד כתבו שלשה פתקין, באחד בצפון באחד בדרום ובאחד באמצע, ונתנום בקלפי והכניס אחד ידו בקילפי ועלה בידו דרום, הרי שזכה הוא בחלקו שעלה לו גורל בדרום, וכיון שעלה גורל לזה, גם שנים הנותרים לא יוכל אחד מהן לחזור ולומר אנחנו שנשארנו לא נחלוק בגורל אלא בענין אחר. דכיון שזכה האחד על פי הגורל גם הן הנותרים אין יכול האחד לעכב על חבירו שלא לחלוק בגורל. דכיון שנתרצו בתחילה בכך והגורל עלה לאחד מהן גם הם יקחו בגורל, דהכי משמע הלשון דכיון שעלה הגורל לאחד מהן קנו כולן. ולשון "כולם" אינו נופל אלא על שלשה. והרב ר' שמואל נטריה רחמנא משמע בפירושו דלא גריס קנו כולם אלא הכי גרסינן כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו [כלומר] בגורל זה קנו שלא יוכלו לחזור בהכי ואע"פ שעדיין לא החזיק בקרקע. ואם שנים הם, זה שעלה לו הגורל קנה וגם חבירו קנה. דעל מי יפיל גורל שני כי אם על השני. ואם שלשה הן, אותו שנפל לו הגורל קנה חלקו, והשנים קנו בין שניהם שני חלקים (שני חלקים) לחלוק ביניהן כל שעה שירצו, אף לחלוק בענין אחר. ואחר כך יפילו גורלות. ולא שנא קרקע ולא שנא מטלטלין כיון שעלה גורל [קנה] חבירו מיד בלא נפילת גורל, דלא מפליג תלמודא בין מקרקעי למטלטלין.
שני אחין שחלקו. קרקע לשני חלקים, שלא היו יודעין שיש להן אח שלישי. בטלה מחלוקת. ויחלקו מתחילה לג' חלקים ובגורל. דאע"ג דאמרינן כיון שעלה גורל לאחד מהן קנו כולן, הני מילי היכא דחלקו כראוי, אבל הכא דכל אחד נטל יותר מחלקו חלוקה בטעות היא. מקמצין. כל אחד נותן שליש מחלקו. הני בי תלתא דקיימי. שלשה אחין או שותפין דקיימי. ואזול בי תרי מינייהו ופלוג. בלא ידיעת השלישי. בשלשה חלקים בפני שלשה ב"ד הדיוטות, כדאמרינן באלו מציאות [ב"מ ל"ב ע"ב]. הכי נמי דבטלה מחלוקת. כשיבא השלישי ויאמר איני חפץ בזו החלוקה. מהא שמעינן דפשיטא ליה בתלתא אחי או שותפי או תרי אחי או תרי שותפי כדאמרינן באלו מציאות [ב"מ ל"ב ע"ב] באיסור ורב ספרא וכו' דהיכא דפלג בפני שלשה חלוקתו קיימת. ואי פלג שלא בפני ב"ד לא עבד כלום, ואם השביחו הנכסים השביחו לאמצע. והני מילי במידי דצריך שומא, אבל זוזי דלא צריכי שומא לא צריך לחלוק בפני ב"ד. והגאון ר' יצחק ז"ל כתב הכי, מהא שמעינן דתרי אחי או תרי שותפי דאזל חד מינייהו ואיצטריך [אידך] למנתיה דיליה, דפלגינן בינייהו ויהבינן ליה מנתיה ולא נטרינן להיאך עד דאתי. התם נחות אדעתא דתלתא. דשלשה חלקים חלקו. והילכך לדעתו לא חיישינן, דאילו הוה הכא הוה פליג נמי בגורל. אבל הכא נטל יותר מדחזי ליה בטלה החלוקה. ולשמואל דאמר מקמצין אלמא קם דינא. דכל מי שנוטל דבר הראוי לו אלא שאינו נוטל כל שיעור [הראוי] שנוטל יותר והוא הדין לפחות, קאמר שמואל דמאי דתפס תפס. והאמר שמואל כור בשלשים וכו' יכול לחזור. מוכר. אפילו בסאה אחרונה. ומוציא מיד לוקח כ"ט סאין שכבר באו לידו. ואע"ג דודאי היה ראוי ליטול כור כדאתני מוכר, ולא אמרינן במה שזכה יזכה אלא כיון דחוזר בסאה דלא משך חוזר בכל, הכא נמי דנטל יתר כיון דחוזר במה שנטל יותר יחזור בכל. ומשני התם ניחא למוכר שמא יתיקרו וניחא ללוקח שמא יוזלו ויחזור בו, אבל גבי קרקע ניחא להפטר זה מזה יזכה כל אחד בחלקו (פירוש).
<h2>דף קז.</h2>
אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן. כגון שירשו שמונה סאין של קרקע זה נטל ארבע סאין וזה נטל ארבע סאין ובא בעל חוב וטרף הארבע של אחד מהן, ולא מצי אמר זה טרוף נמי מאחי, אלא טורף מאיזה שירצה. רב אמר בטלה מחלוקת. דיורשין הוא דעדיין אע"ג דחלקו דין יורשין עליהן ויפרעו חובות אביהן, ואחר כך יחלקו בשוה ויטול זה הנטרף מן הארבע שנותרו ביד חבירו. ושמואל אמר ויתר. דכלקוחות שלא באחריות דמו, ואין לו לא קרקע ולא מעות. ורב אסי. מספקא ליה אי יורשין הוו ושקול תרוייהו בקרקע, או כלקוחות באחריות דמי ושקיל דמים ולא קרקע, ומספיקא זה היה דינו ליטול סאה בקרקע וסאה בדמים. ותו מספקא ליה דדילמא כלקוחות שלא באחריות דמו, ואתיא האי ספיקא ומפסיד ממנו חצי סאה של הקרקע וחצי סאה מן הדמים, ולא שקיל אלא רביע מנתיה קרקע ורביע מנתיה מעות, דהוי הכל פלגו מנתיה. כך פירש הגאון ר' יצחק ז"ל ורב חננאל ז"ל דרב אסי בתרי ספיקי מיסתפקי. אבל הרב ר' שלמה ז"ל פירש דלא מספקא ליה לרב אסי אלא חדא ספיקא, (אלא) [אי] יורשין הוו ואית ליה למישקל תרוייהו בקרקע, אי כלוקח באחריות דמי ושקיל תרוייהו בדמים. הילכך שקיל חד בקרקע דהוא רביע מכל הארבעה וחד רביע במעות, דהוי כוליה מנתיה פלגא בקרקע ופלגא במעות. אבל לא איסתפקא ליה לרב אסי. וכבר פירשתי בבבא קמא בפרק ראשון ... יותר מרביע. הלכתא בכל הני שמעתתא מקמצין. בין בשני אחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים, בין בשני אחין שחלקו ובא בעל חוב, דכיורשין דמו ונוטל החצי. [ומיהו] לא בטלה מחלוקת לחזור ולחלוק [בגורל], אלא בכל צד שירצה יתן לו החצי וב[לבד] שיהא שוה [כאידך חציה]. שלשה שירדו לשום. כמו שום הדיינים, לפרוע הכתובה או למזון האשה והבנות. במקום שאין מכריזין, דבמקום שמכריזין לא שייך שומא. ואין שומת בית דין בפחות משלשה.
<h2>דף קז:</h2>
נקוט מיהא תרי קמאי בידך דמתורת מנה לא מפקי לה. דשניהם מודים בזה שאינו שוה מנה. והם הכי נמי איכא למימר נקוט תרי בתראי בידך דתרוייהו מודו דשוה יותר מעשרים, אלא תפסת מרובה לא תפסת. טעמיה דאחרים לא ידעינן הילכתא עבדינן כותייהו. דמשוה כל השלשה טועין, ונסמוך עלייהו. והן [הכי] נמי טעם ר' אליעזר לא ידעינן. הילכך ליתא לדאחרים, והילכתא כתנא קמא דאמר נידון במנה.
לוקח נוטל כחוש. דידו על התחתונה. לפיכך נותן המוכר ללוקח המקום הגרוע שבאותה שדה, דדילמא דמי החצי אמר לו. לפיכך נוטל מן הכחוש יותר מן החצי כדי דמי חצי שדה. והוא רווחא דמוכר, דרוצה אדם יותר בקב עידית משני קבין זיבורית. והאי דקתני משמנין כדגרסינן במסכת בכורות [י"ז ע"א] רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים ויצאו שני ראשים כאחד רבי יוסי אומר שניהם לכהן שנאמר הזכרים לי"י, דקסבר אפשר לצמצם. וחכ"א א"א לצמצם אלא אחד לו ואחד לכהן רבי טרפון אומר הכהן בורר לו את היפה. דקסבר הך דבריא נפק ברישא. ר"ע אומר משמנין ביניהן. מת אחד מהן ר"ט אומר יחלוקו ור"ע אומר המוציא מחבירו עליו הראיה. וקאמר ר' יוחנן בגמרא [י"ח ע"א] אהא דר"ע דאמר משמנין ביניהן, דכהן נוטל כחוש, ואמר ליה ר' חייא בר אבא והא אנן משמנין תנן, אמר ליה אדאכלת כפנייתא בבבל, שהיית מעדן עצמך ולא היית עוסק בתורה, תרגימנא מסיפא דקתני מת אחד מהן ר"ע אומר המוציא מחבירו עליו הראיה, ואי סלקא דעתך משמנין ביניהן דכי הדדי פלגי הכא נמי ליפלגו בהדדי. אלא ודאי מאי משמנין ביניהן שומן יהא ביניהן, דאי לא מייתי כהן ראייה מפסיד ואינו נוטל אלא כחוש, והשמן יהא לבעל הבית דעל הכהן להביא ראיה. והתם מפסיד כהן דשמא הכחוש היה שלו, דכיון דלא מייתי ראיה מפסיד. אבל הכא לא יפסיד לגמרי הלוקח השומן, דהדבר ידוע שכל החצי מכר לו והיה לו ליטול חצי היפה וחצי הכחוש, אלא משום דמצי למימר ליה דמי חצי השדה מכרתי לך ידו על התחתונה ליטול מן הכחוש בשוה חצי השדה. וזהו משמנין ביניהן, ששמין את השדה ואם עלו דמיה מאה דינר נותן ללוקח מה ששוה נ' דינר ובמקום הכחוש בשדה, שיד לוקח על התחתונה [ליקח] השדה הכחוש(ים) בדמי חצי השדה. וזהו פירוש "ביניהן". [משמנין תנן]. דמשמנין משמע, ביניהן דמשמע פלגי, דתרגומא ..... ונוטל חצי שדהו פירוש בדמי חצי שדה. וממאי דקתני בסיפא חציה בדרום אני מוכר לך משמנין ביניהן ונוטל חציה בדרום, ואמאי משמנין ביניהן, והא חציה בדרום אמר ליה. מה ספק יש בזה, ימדוד בחבל ויתן לו חציה בדרום. אלא ודאי שמין בדרום הן כחוש הן יפה, ומה ששוה חציה בדרום נותן לו מוכר ללוקח כנגד אותן הדמים באיזה רוח שירצה אפילו בכחוש, דיד לוקח על התחתונה. דדילמא זה שאמר חציה בדרום שומת חציה שבדרום קאמר ולא חציה שבדרום ממש. כן פירש רב חננאל ז"ל והרב ר' שמואל שסמך על דבריו. ומקבל עליו. המוכר לתת מחצי שדהו. מקום הגדר. לגדור חצי שדהו של הלוקח מכל צד מפני החיות שלא יכנסו לתוכה. דסתם מוכר חצי שדה כל צרכי השדה מכר לו. דהיכא דמכר לו שדה שלם מילתא פשיטא שמכר את כולו, ומה יוסיף לו עוד.
<h2>דף קח.</h2>
איידי דרווח. ששה טפחים נכנסת לתוכה ונמשכת מעט לאחוריה וקופצת. קיימא אשיפתיה. החיצונה. ה"ג וכמה בין חריץ לחריץ טפח. גרסינן בפרק השוכר את הפועל ההוא גברא דאמר ליה לחבריה אי מזביננא להא ארעא לדידך מזבנינא לך. וכולה הילכתא, עד והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל דקיימא לן דהני שמעתתא כולהו בדאמר ליה מעכשיו וקנו מיניה. ה"ג כמה בין חריץ לבן חריץ טפח. מסקנא דברייתא היא.
יש נוחלין. קרוביהן מנחילין אותן, דהיינו דשניהם נוחלין זה את זה. והאי דלא תני יש נוחלין זה את זה, משום דבעי למיתני סיפא נוחלין ולא מנחילין תני רישא נוחלין ומנחילין. [האב נוחל את הבנים. אבל יש להם בנים אינו נוחל האב] דבן קודם לאב. אחין מן האב. היכא דאין לו בן. ודוקא אחין מן האב אבל אחין מן האם אין יורשין זה את זה, דמשפחת האם אינה קרויה משפחה. בני אחיות. הבן נוחל את (שאם) אחות אמו שהרי באה מכוח אמו דיירש אחותה. דאם מתה דודתו בחיי אמו אמו יורשתו ..... אבל אם מת הוא אין אחות אמו יורשה, דמשפחת אם אינה קרויה משפחה. אי נמי דמכח אמו אתיא, ואם לא ירית בנה. ודוקא אחותו מן האב, אבל אחותו מן האם אין בן אחותה יורש אותה דמשפחת אם אינה קרויה משפחה. ענין אחר בני אחיות, בני אחיותיו של ראובן. אם מת ראובן, בני דינה אחותה יורשין אותו, שהרי דינה יורשת את אחיה, ובניה באין מכוחה. ודוקא שאין לו אחין לראובן. אבל לא מנחילין לראובן, דראובן מכוח אחותו אתי ואם לא יורשת בנה דמשפחת אם אינה קרויה משפחה. וזה נראה, מדקתני סיפא האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. וכל הנך תלתא שמעינן לה מהנך תלת, דהך בבא דנוחלין ולא מנחילין כדפריך [בגמרא דאחי האם] היינו בני אחיות. אחין מן האם לא נוחלין ולא מנחילין. אלא קרוביהם מן האב נוחלין אותן. ותנא מייתי לה מקרא. מדכתיב והעברתם את נחלתו לבתו, ולא כתיב ונתתם כמו דכתיב באידך ונתתם את נחלתו לאחיו. במקום בת אתה מעביר. והעברתם משמע תעביר מקרוב זה לזה, תעביר מן האב לבת. במקום אחין. שאין למת בן ובת אלא אחין. פי' אתה מעביר מן האב. ובספרי [פ' פנחס] מסיים בה הכי, מנין לאב שהוא יורש, אמרת קל וחומר מה אחין מן האב וכו'. וכיון דאב יורש הוא אשמעינן דאין מעבירין מאב לאח. דבאחים לא כתיב כי אם ונתתם ולא כתיב והעברתם. כי כתיב אם אין לו כתיב ונתתם את נחלתו דוקא דאין לו אב.
ובני אחיות נוחלין ולא מנחילין. כלומר הבן נוחל את אחות אמו, שהרי הוא בא מכח האם. ואילו מתה דודתו בחיי אמו יורשתו, וגם הוא יורש את אמו, ונמצא שבאו לידו נכסי דודתו. ולא מנחילין. דאם מת הבן אינו מנחיל לאחות אמו אלא לקרובי אביו, דהא משפחת אם אינה קרויה משפחה. ועוד דאחות אמו היאך תירשנו, והלא היא באה מכח אחותה שהיא אמו של זה ואין האם יכולה ליורשו כדאמרן האיש את אמו נוחל ואינו מנחיל, ק"ו שהיא לא תירש את בן אחותה. ובאחיות מן האב מיירי, אבל באחיות מן האם אין בן אחותה יורש אותה דמשפחת אם היא. ל"א ובני אחיות, בני אחותו של ראובן, כגון בני דינה, נוחלין אותו, שהרי דינה יורשת אותו את ראובן אחיה, וגם באים מכחה. אבל לא מנחילין לראובן, שהרי ראובן בא מכח אחותו דינה בא לירש אותו, והלא דינה עצמה אינה יורשתו, כדאמרינן האם אינה נוחלת את בנה אלא קרובי בעלה של דינה יורשין, דמשפחת אב יורשת משפחת אם אינה יורשת. וזה נראה בעיני מדקתני סיפא האשה את בנה והאשה את בעלה ואחי האם מנחילין ולא נוחלין. וכל הנך תלתא שמעינן להו מהנך תלת דהך בבא דנוחלין ולא מנחילין כדאמרי' דקא פריך האשה את בנה היינו האיש את אמו, והאשה את בעלה היינו האיש את אשתו, ואחי האם היינו בני אחיות. זה פירש הרב ר' שמואל נטריה רחמנא.
<h2>דף קח:</h2>
איידי דאתיה מדרשא. דאב קודם לאח. אבל לגופיה [דמילתא] הילכתא נינהו והפסוקים [אסמכתא בעלמא]. שארו זה האב. כדכתיב שאר אביך. מלמד שהאב קודם לאחין. דמת. דכיון דשארו זו האב וקרא מוכח דקרוב קרוב קודם על כרחינו קראי שלא כסדרן כתיבי, דאי אפשר שנאמר ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו שהוא אביו, דאיך יקדמו אחי האב לאב, שהרי אחי האב לא אתו אלא מכח האב, וקאי אב ירתי אחי האב. אלא ודאי קראי שלא כסדרן כתיבי ולגופיה לא איצטריך, (דודאי כיון) ותרצינן להו לקראי הכי ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו, ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לשארו, אם אין לו שאר ונתתם את נחלתו לאחיו, ואם אין לו אחין ונתתם את נחלתו לאחי אביו, ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה. וגם לא נוכל לומר מלמד שהאב קודם לאחי האב, ונסדר את הפסוקים ונאמר ואם אין לו אחים ונתתם את נחלתו לשארו, ואם אין לו שאר ונתתם את נחלתו לאחי אביו. דאחי אביו לא צריכי קרא. מכוח מאן קא אתו, מכוח אב, קאי אב ירתי אחי. יכול יהא קודם לבן ת"ל הקרוב. ובודאי בן קודם דקם [תחת אביו] ליעידה. והכא לא איצטריך למימר מה ראית לרבות את הבן ולהוציא את האב, כדמקשינן לקמן [מה ראית] להוציא את האח שהרי הוא קרוב יותר שקם תחת אחיו ליבום. דהא מילתא פשיטא היא דבן קם תחת אביו לכל דבר, ליעידה ושדה אחוזה ולעבד עברי, והאב אינו קם תחת בנו לכלום. [שהאב] יכול ליעד [לבנו כשירצה] בכסף מקנתה [שנתן] לאביה ואין [צריך ליתן קדושין אחרים] אלא [קדושין גמורין כמו אדם] אחר. [ולשדה אחוזה] שאם פדאה הבן מן הגזבר [חוזרת לאביו] ביובל ... כאילו פדאה הוא לעצמו.
<h2>דף קט.</h2>
ואימא במקום בת אתה מעביר נחלה מן האחין ואי אתה מעביר נחלה מן האב אפילו במקום בת. האי דוקא לא משתמע מן האי קרא מידי, אלא הכי קאמר מהאי לא תיליף דבת קודמת לאב, אלא לעולם אב קודם לבת, דהוא קרוב טפי [ודאי] שהאב קודם לאחין אלא מקשי דאפילו בת יקדים.
<h2>דף קט:</h2>
אם כן. דלגלויי אתא האי והעברתם דאחין ירתי במקום שאין בת. לא ליכתוב רחמנא והעברתם. דממילא שמעת מינה מדכתיב ואם אין לו בת ונתתם את נחלתו לאחיו, דהא להאי תנא קראי כסדרן כתיבי, דהא לא דרשינן שארו זה האב, דנימא שלא כסדרן כתיבי. [נוסח אחר] מעביר נחלה מן האב אפילו במקום בת. הך דוקיא לאו מהעברת איכא למידק ואי אתה מעביר נחלה מן האב במקום בת .0... שארו זו אשתו. כדכתיב והיו לבשר אחד, וכתיב נמי שארה כסותה ועונתה לא יגרע. דאבוה מלוי. ואי אפשר להיות אלא שאביו היה לוי שהלוים נקראים על שם אביהם. ממשפחת יהודה. שאמו מיהודה, (אע"ג דכ"ע נמי לבדו מכח) והלא יונתן שמו. בעל כרחך האי דקרי ליה לוי, דלוי הוה, וקרי ליה ממשפחת יהודה אלמא משפחת האם קרויה משפחה. והלא גרשום בן משה היה דכתיב ויהונתן בן גרשם בן מנשה ... [והאי דקרי] ממשפחת יהודה על שם שעשה מעשה מנשה אבל משפחת אם אינה קרויה משפחה. (ולא והעברתם ... והעברתם נחלתו לבתו). בן מנשה. הנו"ן תלויה, שאינו מנשה אלא משה. ולשון ההגדה על שם [קהלת ב'] כי אין זכרון לחכם עם הכסיל. תולין הקלקלה במקולקל. ולשון אגדה משל לגנב שנמצא בעיר שכל הגניבות שבעיר תלוין עליו. פיטפט ביצרו. מתריס ונלחם כנגד יצרו, כדאמרינן לקמן [קט"ו ע"ב] חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו.
<h2>דף קי.</h2>
אלא אי אבוה דאימיה מיתרו אימיה וכו'. ולא היה מעולם מיתרו לגמרי כמו משה שנשא בת יתרו גמורה. דאשת אהרן דור רביעי מיתרו היתה. דייקא נמי [דכתיב] מבנות פוטיאל. ובנות פוטיאל תרתי משמע. ע"א מדכתיב פוטיאל ולא כתיב פוט0אֵל משמע תרי, פיטום ופיטפוט. ששב לאל בכל לבבו. עכשיו בימי דוד, שהיה לו ממון הרבה. ואי משום דכתיב [שופטים י"ח] ויהונתן בן גרשום בן משה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני עד יום גלות הארץ, אמרו [ירושלמי ברכות פ"ט ה"ב] כיון שמת דוד עמד שלמה והחליף כל גיזברין סנקליטין שלו, והחליפו עמהם וחזר לקילקולו הראשון. הה"ד [מלכ' א' י"ג] ונביא אחד זקן יושב בבית אל, אמרו חכמים הוא היה. וקא מקשי התם בירושלמי [ברכות פ"ט ה"ב], כומר לע"ז והאריך ימים, אמרו על ידי שהיתה עינו צרה בע"ז, כיצד היה בר נש מייתי ליה תור או אימר או גדי לע"ז והוא אמר לי פייסיה עלוי, והוא אומר מה מועילה לך לא אוכלת ולא שותה ולא מטיבה, אמר ליה ומאי נעביד, אמר ליה זיל ואייתי לך פינך דסולת ועשרה ביעין ואנא פייס לה עלך, וכיון דאזל ליה אכיל להון. אתא חד בר נש פחין ואמר ליה כן, אמר ליה אם אינה מועילה כלום מה את עביד הכא, אמר ליה בגין חיי.
<h2>דף קי:</h2>
אמר ליה רב פפא לאביי. אם איתא דאמר רחמנא כחדא ירתון, נמצא שאין הבן ראוי לירש יותר מן הבת, וקרא אשמעינן דהיכא דליכא בן בת תירש הכל. איצטריך לאשמעינן דמאן דלית ליה אלא חד ברא לירתיניה לכולהו ניכסי. בתמיה. ולישתוק קרא מיניה, והכי ליכתוב איש כי ימות וזרע אין לו. אלא ודאי הא אתא לאשמועינן דבן קודם [לבת], ואיצטריך לאשמועינן דאע"ג דאין הבת יורשת במקום בן, היכא דליכא בן [יורשת הבת]. ודילמא הא קמ"ל דבת נמי בת ירושה היא. דסד"א לא תירש כלל לא עם הבן ולא בלא בן, דבזכרים קפיד רחמנא, דכתיב ונתתם את נחלתו לאחיו ולאחי האב, וכתיב נמי ממשפחתו משפחת האב קרויה משפחה, קמ"ל דיורשה הויא. והילכך כי איכא בן נמי תיפלוג בהדיה, דמהיכא קא ממעט לה. ודילמא הכי קאמר קרא, איש כי ימות ובן אין לו שיירש עם הבת, והעברתם את נחלתו לבתו, כלומר אז עוברת כל הנחלה משבט לשבט על ידי בת כדרבי. אבל היכא דאיכא בהדה בן, (דהא) אין כל הנחלה נעקרת משבט זה. ומשום דאתא קרא לאשמועינן [כדרבי] לא הוה מצי למיכתב לבנו ולבתו. ומשני ההוא מכל בת יורשת נחלה נפקא. דמיניה שמעת דבת יורשת כל נכסי אביה בלא בן בהדה, דבבת בלא בן מיירי קרא, והשתא שמעינן מהא דבת יורשת היא. והוה מצי למיכתב איש כי ימות וזרע אין לו ונתתם את נחלתו לאחיו, הילכך לא איצטריך למיכתב ובן אין לו אלא להקדים בן לבת. לבניכם אחריכם בניכם ולא בנותיכם. דהוה ליה למיכתב לזרעכם אחריכם. ברכה שאני. דאין ברכה לחצאין. ולא איצטריך למכתב זרעכם, דסברא היא דאין ברכה לחצאין. אבל הכא אם איתה דבנות יורשות במקום הבן הוה ליה למכתב זרעכם.
<h2>דף קיא.</h2>
מדין קל וחומר. [בתו"כ] דקא מפרש י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן, ומפרש להו חדא חדא, מק"ו כיצד, באיזה ענין אנו דורשין דבר מדבר ע"י ק"ו. ויאמר י"י אל משה. כלומר לא החמיר בחמור מבקל הואיל ובא ללמוד מן [הקל] דדיו לבא מן הדין וכו'. לפיכך תיסגר שבעת ימים. אפס זכריה. כמו אפס כסף כלומר בטלו דבריו.
<h2>דף קיא:</h2>
אימא הני מילי אלמון. שהיה לו בן שנשא בתולה והכי קאמר אם הוא בחור שנשא אלמנה ראשית אונו נוטל פי שנים בכל אשר ימצא לו אע"ג דאינו אונה. אבל לא אונה שאם הוא אלמון שנשא בתולה, דאיכא אונה לחוד אינו נוטל בה פי שנים בנכסי האם. אבל היכא דהוי גם אונו וגם אונה כגון בחור שנשא בתולה אימא מגו דשקיל פי שנים בשלו שקיל נמי פי שנים בשלה, דהוי בכור לנחלה בין לאב בין לאם. דליכא לאוקומי מיעוטא דאונו ולא אונה אלא במאי דדמי למעוטי טפי כגון היכא דליכא ראשית און [משני] צדדין. לו משפט הבכורה. האי לו דריש ליה לגבי אב, לומר דבנכסי אב שייך משפט [הבכורה ולא] בנכסי אם. והכא ליכא לאקשויי אימא הני מילי בבחור וכו' כדלעיל, דמשפט כתיב כל דין בכורה בנכסי האב הוא ולא בנכסי האם. והאיש יורש את אשתו. אפילו היכא דאיכא בן, שהרי הבעל אין זה קרוב כשאר קרובים שקרובים לה ממשפחתה ואפילו הכי קודם להן דבעל יורש אשתו, והכי נמי קודם לבן. דודאי קרובים יש לה, ואפילו הכי בעל יורשה. שארו זו אשתו. דכתיב שארה כסותה. ולאו אמילתא דלעיל קאי ואם אין אחים לאביו, אלא מילתא באפי נפשה. והקרוב אליו. קאי אלעיל. ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לקרוב אליו. יכול אף היא תירשנו. דקרא הכי משמע ונתתם את נחלתו לאשתו אם ימות הוא, ואם מתה היא וירש אותה הבעל יורשה. תלמוד לומר וירש אותה. דמצי למכתב וירש בלא אותה, דמשמע הוא יורשה והיא יורשתו כפרישית ונתתם את נחלתו לשארו וירש, קרי ביה ונתתם לשארו, וקרי נמי אם מת שארו וירש הבעל. אותה אתא למעוטי דאין היא יורשת אותו, ונתתם נחלתו לשארו, מתרצי לקמן. פירוש.
<h2>דף קיב.</h2>
אמר ליה רב פפא לאביי ממאי דילמא לעולם בעל לא ירית וקראי בהיסיבת הבן כדשנין. כל הני קראי לא תסוב נחלה ממטה למטה ולא תסוב נחלה ממטה למטה אחר בהיסיבת הבן, ולעבור עליו בשני לאוין ועשה. ויאיר (ומנשה) [ופנחס] דקשו לך מנין היה לפינחס ומנין היה לו ליאיר. דילמא פינחס דזבן מיזבן ויאיר דזבן מיזבן. אבל הפסוק לא בא להשמיענו לא היסיבת הבן ולא היסיבת הבעל. אלא מגיד לנו הכתוב עושרו של יאיר ועניו של פינחס איך קבר את אביו. פינחס דזבן מיזבן לא מצית אמרת. ולא השיב לו פינחס דזבן מיזבן לא מצית אמרת, לתרץ לו מה שהקשה לו. כי עדיין יכול להקשות רב פפא דילמא אליעזר נסיב איתתא ומעשה דיאיר דזבן מיזבן. אלא מה שהשיב לו אביי פינחס דזבן מיזבן, כאדם שאומר זו הקושיא יתירה היא שהקשית, פינחס דזבין מיזבן לא מצית אמרת.
לפי דעתי הכותב ה"ג אמר ליה אביי. ואי בהיסיבת הבן. סוף סוף הא קא מתעקרא נחלה משבטא דאימא לשיבטא דאבא. כלומר, בשלמא אי מוקמינן להו לקראי בהיסיבת הבעל אבל בהיסיבת הבן לא קפיד רחמנא, דהאי דאמר לא תסוב נחלה ממטה למטה לא אמר אלא משום דילמא מתה איתתא בחיי בעלה דירית לה בעל, אבל אי מיית בעלה בחייה ומתה איהי וירית ברה לא קפיד רחמנא. דאע"ג דקא מתעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא שהבן מתיחס לשבט אביו, כיון שהבן בא מכח אביו ואמו לא קפיד רחמנא בהא היסיבה, הם הכי נמי האי וכל בת יורשת נחלה ממטות, שאביה ממטה אחד ואמה ממטה אחר ויורשתן, וזו הבת מתיחסת לשבט אביה, שהרי היא מתייחסת לשבט אביה, בהא לא קפיד קרא. אלא מכאן ולהבא קא קפיד, והזהיר דלא תינשא אלא לאחד ממשפחת מטה אביה, ולא משום חששא דדילמא מתה היא וירית לה בנה, אלא משום חששא דילמא מתה וירית לה בעל. אלא אי אמרת דקראי בהיסיבת הבן הוא ובהיסיבת הבן קא קפיד קרא, האי בת דירשה שני מטות מה תקנה יהיה לה, שהרי היא מתייחסת על שבט אביה וירשה משבט אמה. והשיבו רב פפא ודילמא שאני התם שכבר הוסבה. כלומר דילמא לעולם אימא לך דבהיסיבת הבן קא משתעי קרא וקא קפיד עילויה, אבל בעל לא ירית, ומאי קשיא לך מה תקנה נעביד לזו הבת שהיא מתייחסת על שבט אביה וירשה משבט אמה. בהא לא עבד רחמנא תקנה, אלא מאי דהוה הוה, ומכאן ואילך לא נעמידנה אלא בחזקת שבט אביה, ולא תינשא אלא לשבט אביה. ואמר ליה אביי שכבר הוסבה לא אמרינן. ואם איתה דקפיד רחמנא אהיסיבת הבן דמקריא היסיבה כי ירשה שני מטות האי בת נמי מיעקרא נחלה משבטא דאימא לשבטא דאבא. אלא ודאי קראי בהיסיבת הבעל, דבעל ירית, אבל בהיסיבת הבן לא קפיד רחמנא, שאע"פ שהבן מתיחס לשבט אביו מכל מקום בן אמו הוא. הילכך האי בת יורשת שני מטות לא קשיא לן בה מידי, דהיסיבה דילה לא קפדינן בה, ומכאן ואילך הכתוב מזהיר אותה. אמר ליה רב יימר לרב אשי אי אמרת בשלמא אמרינן שכבר הוסבה. דלא מוקמי כי אם מכאן ולהבא. היינו דקא מיתוקמי קראי בין בהיסיבת הבן בין בהיסיבת הבעל. כלומר מה היה דעתו של אביי שהיה אומר שכבר הוסבה לא אמרינן. אי אמרת בשלמא שכבר הוסבה אמרינן, היינו דמיתוקמי בין בהיסיבת הבן, אליבא דרב פפא דמוקים להו בהיסיבת הבן דעל היסיבת הבן קפיד רחמנא, אבל בהאי בת מאי דהוה הוה. ובין בהיסיבת הבעל אליבא דאביי דאמר בהיסיבת הבן לא קפיד רחמנא, ואינו צריך לעשות תקנה לזו הבת. אלא אי אמרת לא אמרינן שכבר הוסבה. והכל מתקן, ובעית למ' דבהיסיבת הבעל מיירי ולא בהיסיבת הבן, דהיסיבת הבן לא שמה היסיבה. אכתי היכי מיתוקמא קראי בין בהיסיבת הבן, אליבא דרב פפא, דמאי דהוה הוה, ובין בהיסיבת הבעל אליבא דאביי [ולא ב]היסיבת הבן דמאי דהוה הוה. אבל מכאן ולהבא יש לנו לעשות לה תקנה, ומה תקנה יהיה כשתנשא לאחד ממשפחת מטה אביה, דהיא מופרשת מיניה משבט. היא מיעקרא נחלה משבטא דאימא ראובן (חציה) לשבט שמעון דפרשי כשהיתה הנחלה ביד הבת אמרינן היסיבת הבן לא שמה היסיבה, דברשות האב היא קיימא, מינסבא לאחד ממשפחת מטה [אביה, קא מיעקרא נחלה] משבטא דאימא לשבטא דאבא, דעכשיו זה הבן יהיה שבט ראובן (ונפלו רביעי) משבט שמעון, ומה היה דעתו של אביי שאמר כבר הוסבה לא אמרינן. תירץ, זה היה דעתו של אביי והכי אמר ליה, לדידי דאמינא דבהיסיבת הבעל קפיד קרא אבל בהיסיבת הבן לא קפיד, איכא תקנה להיסיבת הבעל, דמנסבינן לה לגברא דאימיה משבטא דאבוה ואבוה משבטא דאבוה. אלא לדידך דקפיד קרא בהיסבית הבן, השתא מהיא נחלה הא הוסבה. כל זה כתבתי אני הכותב, ועדיין אי אפשר ליישבה על נכון.
והרב ר' שמואל נטריה רחמנא האריך לשונו בזה הלשון, יש שגורסין כן אמר ליה [אביי] אי סלקא דעתך דבעל לא ירית סוף סוף כי מינסבא וכו'. ואי אפשר ליישבה. ועוד מה תירוץ מתרץ אביי לרב פפא, דמקשי ליה מקרא, דמברייתא ליכא למשמע ירושת הבעל, דקא אתא ליתן טעם אחר שהבעל יורש אשתו, מכל מקום לא מיתרצא, וקראי לא מיתרצי. שהתנא שאמר כל הני ואומר הוכיח שאין ללמוד אלא מן האחרון, וגם באותו פרכינן לעיל, ואביי מה בא לתרץ. וא"ת לא נתכוין אביי לתרץ הברייתא אלא להודיע לרב פפא שהבעל יורש את אשתו. [הלא ר"פ עצמו היה יודע שהבעל יורש את אשתו] ואיכא למשמע מקראי טובא דלקמן ובפירקא דלעיל. אלא ה"ג וכן נמצא בתשובת רבינו גרשום מאיר עיני הגולה ז"ל, אמר אביי סוף סוף הא קא מתעקרא נחלה משבטא דאמא לשיבטא דאבא ממאי דילמא שאני התם שכבר הוסבה ודילמא שכבר הוסבה לא אמרינן אמר ליה רב יימר לרב אסי אי אמרת בשלמא אמרינן שכבר הוסבה שפיר אלא אי אמרת לא אמרינן שכבר הוסבה הא קא מיעקרא נחלה משיבטא דאימא לשיבטא דאבא דמנסבינן לה לגברא דאבוהי משיבטא דאבוה ואימיה משיבטא דאימה אי הכי האי לאחד וכו'. זה לשון הגורסין. והכי פירושא, דהאי קרא דכל בת יורשת נחלה מספקא ליה אי דוקא קאמר לאחד ממשפחת אביה תהיה לאשה, אבל לשיבטא (דאימיה דידיה) [דאמה דידה] לא חיישינן. או דילמא בעינן נמי שיהא ממשפחת אמה, והאי דקאמר לאחד ממשפחת מטה אביה לאו דוקא, דהוא הדין דבעינן שיהא משבט אמה, כדלקמן במסקנא. והכי קא מיבעיא ליה, האי קרא דכל בת יורשת נחלה ממטות הא מוקימנא ביורשת שני מטות, שהיה אביה משבט ראובן ואמה משבט שמעון ומתו וירשתן זו הבת, ואמרה תורה ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה, והוא שבט ראובן. ועכשיו משתנשא לאחד משבט ראובן ותלד בן וירשנה בנה, או תמות וירשנה בעלה, הלא הבן ההוא או הבעל ההוא לשבט ראובן מתייחס למשפחת אביו. והנה נמצאת הנחלה שירשה מאמה שהיתה משבט שמעון הוסבה לשבט ראובן, והכתוב מזהיר לנו לא תסוב נחלה ולא תסוב נחלה, ולא שנא היסיבת אב ולא שנא היסיבת אם, בתרוייהו איכא למימר דקפיד קרא שלא תסוב למטה אחר. ולקמן פריך הא בעל כרחיך קרא קאמר למשפחת מטה אביה וכו', אבל למשפחת אמה לא חייש. וכיון דלא חייש שמעינן מינה דהאי לא תסוב לא קפיד אלא אנחלה שירשה מן האב. לאביי משנינן לקמן דמנסבינן לה לגברא דדמי לה, שאביו מראובן ואמו משמעון. ומשני ודילמא שאני התם שכבר הוסבה, כלומר לעולם אימא לך דקרא לא קפיד אם מוסבת נחלה של אם למטה אחר, שעל כרחך כבר הוסבה משעה שנפלה ירושת האם לזו הבת שאביה משבט ראובן והיא מתייחסת למטה אביה. נמצא שמעצמה הוסבה הנחלה של שמעון לשבט ראובן בלא נישואי הבת. הילכך כי מנסבינן לאחד ממשפחת אביה שפיר דמי, דלא קפיד קרא אלא מן הנחלה שירשה מאביה שלא תסוב למטה אחר. ואביי פריך דילמא שכבר הוסבה לא אמרינן. כלומר בשביל שהוסבה קצת אין לנו לומר דלא חיישינן תו אי מתעקרא לגמרי, שאע"פ שהוסבה קצת נעשה לה תקנה שלא תיעקר לגמרי כדלקמן, ולפי שהיה יודע אביי שאפשר לעשות תקנה שלא תיעקר נחלת האם לגמרי כדלקמן הילכך פריך הכי ודילמא שכבר הוסבה לא אמרינן שאפשר בתקנה, או דילמא קרא לא חייש לההיא תקנה. א"ל רב יימר לרב אשי. אמאי מספקא ליה אי אמרינן שכבר הוסבה או לא אמרינן, הא ודאי מקרא שמעינן דאמרינן שכבר הוסבה, דכתיב לאחד ממשפחת מטה אביה [ולאמה לא חייש]. אא"ב [אי אמרת בשלמא] שכבר הוסבה [שפיר, דהא לא קפיד קרא אי מיעקרא נחלה דאימא, כדכתיב לאחד ממשפחת מטה אביה, דהא השתא ודאי מיעקרא לגמרי נחלת אימא. אלא אי אמרת לא אמרינן שכבר הוסבה] כדקאמר אביי, כי מנסבא לאחד ממשפחת מטה אביה מאי הוי, הא מתעקרא נחלה משבטא דאימא לשיבטא דאבא. ומשני אליבא דאביי דמנסבינן לה לגברא [כו']. ולהכי קא מיבעיא ליה לאביי מי אמרינן שכבר הוסבה, כדמוכח קרא לאחד ממשפחת מטה אביה ולא קפיד קרא לעקירת נחלת אם. או דילמא לא תסוב דוקא, דאפילו לנחלת אם מזהר רחמנא דלא תסוב, ולא אמרינן שכבר הוסבה. והא דכתיב למטה אביה, לאו דוקא. אלא מנסבינן לה לגברא דאימיה משיבטא דאימיה ואבוה משיבטא דאבוה, שהוא דומה לה מכל וכל.
<h2>דף קיג.</h2>
אמר קרא איש. דכתיב איש בנחלתו ידבקו. ידבקו. לשון בעל, כדכתיב ודבק באשתו. ידבקו מטות. דיבוק איש באשתו, שבעל [דבק] באשה, בן לאו [דבק] הוא דיורש כרעיה דאבוה הוא, אבל בעל נכרי גבה, ואם [תינשא] לשבט אחר מוסבת הנחלה לאחר [שהוא] הבעל. אין הבעל יורש את אשתו בראוי כבמוחזק. .... הבעל אלא בנה. אע"ג דבעל קודם לבנו במוחזק, בראוי אינו יורש. אמר קרא בגבעת פינחס בנו. אמאי כתיב בנו, וכי לא ידעינן דפינחס בנו דאלעזר, אלא ללמדך בא שזה הגבעה היתה ראויה לאלעזר ופנחס בנו ירשה. דבנו משמע מיעוט בנו, ולא הוא, שהיתה ראויה לאלעזר, הילכך ליכא למימר דנפלה ליה משדה חרמים, שחלק פינחס לא היתה ראויה לאלעזר. כך פירש רב חננאל ז"ל.
<h2>דף קיג:</h2>
מקיש ירושה שניה לירושה ראשונה. שהיא ירושת הבן שהיא ראשונה בפסוק, וכולהו מכאן ואילך ירושה שניה נינהו כגון אחים ואחי האב, והאי דנקט וירש אותה סיפא דקרא נקט וה"ה לכולהו. דכלהו נקט ירש ירושה שניה ושלישית דסמיכי לירושה ראשונה הכתובה תחלה וקודמת לכל היורשין שהבן קודם לכל יוצאי חלציו, והוקשו כל ... אין לו בת יתן לאחיו קודם לאחותו ואחותו קודם לאחי האב, ואם [קודם] לאחרים ... לאחי אביו. אחי אחות האב קודם לבני אחי האב וכו' בת ... שני אחי האב. ולזה בנים ולזה בנות אלו יורשין חלק אביהם ואלו יורשין חלק אביהן.
והיה לבני ישראל לחוקת משפט. בסוף פרשת נחלות כתיב. אורעה כל הפרשה כולה להיות דין. דצריך שלשה וביום. דסד"א חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא ולא חשיב דין, קמ"ל. ומיהו תרוייהו קראי צריכי [ביום הנחילו איצטריך לתחלת דין דביום, וחוקת משפט איצטריך] לרבויי שאר נחלות דליהוו דין. דהאי ביום הנחילו את בניו לא מיירי אלא בבן היורש את אביו לחוד. ושאר כל הנחלות נמי מיקרו משפט. האי דכתיב בסוף הפרשה לחוקת משפט, אלמא כולהו מיקרו משפט, והאי דכתיב ושפטו את העם בכל עת, הא מוקמינן להו יום לתחילת הדין ולילה לגמר דין. כדאיתה בסנהדרין [ל"ד ע"ב], דתנן דיני ממונות דנין ביום וגומרין בלילה. וילפינן נמי כל דין ממון דליהוי תחילתו ביום וגמרו בלילה כנחלות דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו. וכדרב יהודה. אתא לאשמועינן רבה בר בר חנא דצריך שלשה כדין וביום. שלשה שנכנסו לבקר את החולה וכו'. נראה בעיני דוקא נכנסו לבקר דהתם אם רצו עושין דין, אבל אם נכנסו כדי להעיד שהזמינום לכך והביאום לשמוע כדי להעיד הרי הן עדים, ואין עד נעשה דיין. וראיה לדבר במסכת מכות [ו' ע"א], דאמרינן למיחזי אתיתון וכו' כלומר כשבאתם לראות המעשה לאיזה דעת באתם, לראות או להעיד. אי אמרי לאסהודי אתינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטילה, אי אמרי למיחזי אתינן מה יעשו שני אחין וכו'. ואמר רב נחמן הלכה כר' וקיימא לן כרב נחמן בדיני. נמצינו למידין שהבא לראות את המעשה כדי להעיד חשיב הוא עד, ואפילו לפסול את חבירו לבטל את עדותם אם הוא פסול. וכל שכן היכא דבא לשמוע צואת שכיב מרע כדי להעיד, דשוב אין נעשה דיין. והא דתנן בראש השנה ראוהו שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד. התם הוא בשלא הלכו מתחילה כדי לראות על מנת להעיד, דאם כן אין היחיד יכול להיות דיין דאין עד נעשה דיין. אלא התם בראוהו ממילא בלכתן בשוק, או שהיו יושבין במקום אחר ומשם ראוהו. וסייג מצאתי לדברי מתשובת רבינו זקיני ר' שלמה מ"כ שנכתב בה כך, ועוד מדרב יהודה שמעינן דצואת שכיב מרע אצ"ל אתם עדיי דאמר רב יהודה שלשה שנכנסו לבקר את החולה רצו כותבין רצו עושין דין, שנים כותבין ואין עושין דין. ופירש רב חסדא לא שנו אלא ביום אבל בלילה כותבין ואין עושין דין דכיון דלילה לא חזיא לדין עדים הם ואין עד נעשה דיין. והאי ביום היכי דמי, אי דאמר להו הוו עדים מי מצי למימר רצו עושין דין, הא בהדיא סהדי שוינהו. אלא לאו דלא אמר להו אתם עדיי, וקתני רצו כותבין. רצו כותבין. את העדות כמו ששמעו מפי החולה היאך מנחיל את בניו. רצו עושין דין. דהא שלשה נינהו ודנין ואומרים כך הדין שיטול פלוני חלק זה ופלוני חלק זה, שדמיהן מכוונין בשוה. וכותבין להן פיסוק דין שלא יוכלו עוד לערער זה על זה כלום. ואע"ג דאין אדם שמעיד בפניהם כלום, הא פרכינן בראש השנה [כ"ה ע"ב] לא תהא שמיעה גדולה מראיה. וכיון שהם רואים את החולה שמחלק נכסיו בפניהם הודאת בעל דין כמאה עדים, ולצורך מה יעידו עדים בפניהם. והני מילי דאם רצו עושין דין, דמשמע שאפילו החולה אין יכול לחזור בו, כגון מתנת שכיב מרע במקצת, ואיכא קנין, דתו לא מצי הדר ביה, כדאמרינן לקמן פרק מי שמת [קנ"א ע"ב]. אבל ליכא קנין, כיון שיכול לחזור בו אין עושין דין, כדמוכח לקמן שאין לדיינין לעשות דין בדבר שאפשר להבטל, ואם דנו אין דיניהם דין, דעדיין לא קנו עד שימות שמא יחזור בו. רצו עושין דין. היכא דלא כתבו. אבל אם כתבו שוב אין עושין דין, דאין עד נעשה דיין. ולא שנו. דרצו עושין דין. אלא ביום. דלא תהא שמיעה גדולה מראיה. אבל בלילה. שבאותה שעה לא היו ראויין להיות דיינין, ועדות שהועד בפניהם מפי החולה לאו עדות בפני ב"ד הוא, דבההיא שעתא לא היו ראויין להיות דיינין, וההיא ראיה דידהו אינה כשמיעה של בית דין ששומעין העדות מפי העדים, אלא הם עצמם עדים, כדאמרינן בראש השנה [כ"ה ע"ב] והן בית דין וכו' ופרכינן ולוקמי אינהו בדוכתייהו וליקדשו ומוקמינן כשראוהו בלילה. הילכך הן עצמן אינן ראויין לקדש, שהרי בלילה עדים היו ולא דיינין, ולמחר צריכין לבוא אחרים שיעידו בפניהם. ונראה בעיני דגזירת הכתוב הוא דאין עד נעשה דיין כדכתיב ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר לפני י"י לפני הבית דין. ואשמועינן קרא דצריך להעיד שנים לפני הדיינין, אבל העדים אין חוזרין ודנין. כל זה כתב הרב ר' שמואל נטריה דרחמנא. ועדיין אין דעתי מיושבת בפירוש אורעה כל הפרשה להיות דין, דסד"א חילוק נחלות הרי הוא כחלוקת שותפין בעלמא, אטו חלוקת שותפין אם יהיה בדבר מחלוקת וצריך דין מי לא ישבו בית דין עליה. ולדעתי הכותב זה פירוש אורעה כל הפרשה להיות דין, דהא כתיב בעלמא ושפטו את העם בכל עת, סד"א כל דינין שבעולם יהיו בלילה ולא יצטרכו להיות ביום, לבד מדיני נחלות שיהיו ביום דכתיב והיה ביום הנחילו, קמ"ל הכא לחוקת משפט. וכי היכי דהאי משפט דנחלות צריכה והיה ביום הנחילו, כך כל משפט שבעולם צריך יום. והאי דכתיב ושפטו את העם בכל עת אוקמינן להני תרי קראי חד לתחילת הדין וחד לגמר דין. וגמרי נחלות משאר דינין ושאר דינין מנחלות, דהא כולהו איקרו משפט. וזהו "אורעה כל הפרשה להיות דין". וילפינן שאר משפטים זה מזה, מה זה ביום דכתיב ביום הנחילו את בניו, אף התם נמי. ומה שאר משפטים בכל עת, אף זה בכל עת. הא כיצד יום לתחילת דין, לילה לגמר דין. ומאי דכתב נמי דאין עד נעשה דיין דגזירת הכתוב [היא] מועמדו שני האנשים, ומשמע נמי מועד לא יענה בנפש, כדאמרינן בסנהדרין [ל"ג ע"א] ועד לא יענה בנפש בין לזכות בין לחובה. אי נמי דהוי נוגע בדבר. ומאי דאמר "לא תהא שמיעה גדולה מראיה" קשי לי הא דמקשינן בפרק החובל [ב"ק צ' ע"א] לרבי עקיבא, וכי בפני בית דין הכהו, הא בפני בית דין הכהו חייב, [א]מאי הא אין עד נעשה דיין, ומתרצינן לדברי ר' שמעון התימני קאמר. ואמאי לא מתרצינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה. ומשמע דליכא למיסמך אהא שינויא, דלרווחא דמילתא שני ליה. ומאי דאמרינן נמי, סנהדרין שראו באחד שהרג את הנפש רבי עקיבא אומר כולם עדים הם ואין עד נעשה דיין, מתרצינן לה בראוהו בלילה.
<h2>דף קיד.</h2>
הכי גרסינן קנין עד מתי חוזר. וכן נמי בעי במתנת שכיב מרע במקצת דאית בה קנין. דקים להו לרבנן דאדעתא דהכי מקני איניש ולא יהיב מיד עד שיתן אל לבו ויתיישב בדעתו. כל זמן שיושבין. באותה ישיבה שהתחילו לישב מחמת אותו קנין. וכל זמן שיושבין אע"פ שאין עסוקין באותו ענין חוזר. ורב יוסף אמר כל זמן שעסוקין באותו ענין. [אבל אם אינן] עסוקין באותו ענין אע"ג דיושבין [אינו חוזר].0... והילכתא כוותיה דרב יוסף בשדה קנין ומחצה. צריכא עיון אמאי לא חשיב הא דחזקת הבתים [ל"ב ע"ב] דאמרינן הילכתא כותיה דרב יוסף בזוזי. בשדה, בפירקא קמא [י"ב ע"ב] אמר רב יוסף מצי אמר ליה מעלינן לך כנכסי דמר מריון. קנין, הא דאמרן. מחצה, במי שמת [קמ"ג ע"א] ההוא דאמר לדביתהו נכסי לך ולבנך אמר רב יוסף קנה פלגא. ולדעתי הכותב הני תלת מילי בהאי מסכתא נינהו, כלומר בהא מסכתא הילכתא כרב יוסף בהני תלת מילי בלחוד. אבל בדוכתא אחרינא הילכתא כותיה, דהא בשומר אבידה [ב"ק נ"ו ע"ב] הילכתא כותיה.
<h2>דף קיד:</h2>
האשה את בנה. ל"ל למיתנא מנחלת ולא נוחלת, היינו רישא דתני רישא האיש את אמו נוחל ולא מנחיל. וכן האשה את בעלה נמי תני רישא האיש את אשתו נוחל ולא מנחיל. וכן נמי אחי האם היינו רישא דקתני בני אחיות. מה אשה את בעלה אין הבעל יורש את אשתו בקבר. דנפקא לן לעיל מקרא. אף אשה את בנה אין הבן יורש את אמו בקבר, אלא יורשיה יורשין אותה. והאי אין יורש אמו בקבר לא דמי לההוא "בקבר" דלעיל, שכשהאשה בקבר אינה יורשת את אביה להנחיל לבעלה, הכא נמי כשהבן בקבר אינו יורש את אמו כדי להנחיל לאחים מן האב. סברא היא, דכיון דמית פקע ירושת אמו מיניה. אבל מתה אמו בחיי מורישיה, ואחר כך מתו מורישיה, הבן [הוא יורשיו]. והא דתנא אחי האם דלא צריך אגב הנך נקט להו. והא דתנא שהאב את הבנים והבנים את האב חד מיותר, אלא אגב [ד]צריך הני תני אידך, אבל הכא כל הבבא מיותרת לכך מקשי. משום ר' יהודה בר' שמעון. אבל מרבו יאמר א"ר יוחנן א"ר ינאי. דבר תורה אשה יורשת בניה. [וה"ה לבתה במקום שאין האב], אבל אם אביו קיים הוא קודם, דלהכא אהני משפחת אב שקרויה משפחה להקדים שאר האב לשאר האם.
<h2>דף קטו.</h2>
איתיביה. הוא הדין דמצי למיפרך מרישא האיש את אמו נוחל ולא מנחיל. אלא דעדיפא ליה לאותובי מסיפא דקתני בהדיא ולא נוחלת. משנתינו איני יודע מי שנאה. דאינה עיקר. דהיא גופה קשיא כדלקמן, ותנא דידן מה נפשך. לימא ליה ר' זכריה בן הקצב. דאמר בן ובת שוין בנכסי האם, דלא דריש מטות. הילכך אין אם יורשת בן, דלא חזינן בפירוש, כדחזינן אב דיורש בן, דלא דרשינן מטות. בת יורשת ואינה מורשת. כלומר זו הבת יורשת שני מטות, ואינה מורשת לשני מטות שאם מתה היא אינה מורשת אלא לאחד מהן דהוא האב, אבל אינה מורשת לאם. פירוש ובן אין לו, טעמא דאין לו בן, הא יש לו בן בן קודם. אין לי אלא שבן קודם לבתו. ובן בת הבן. וה"ה לבת בת הבן, ולישנא קלילא נקט, אבל בת בת רצופין לאו לישנא קלילא הוא. אין לו עיין עליו, יוד יתירא דייק, דמצי למיכתב אין בלא יוד, כמו מאן יבמי, וכתב יוד לדרשא כתביה.
<h2>דף קטו:</h2>
נחלה ממשמשת והולכת עד ראובן. כיצד בני ראובן היינו חנוך ופלוא חצרון וכרמי. ומת אחד מזרעו של חנוך, ולא מצאו לו יורש לא למטה ולא למעלה כי כלו כל משפחתו של חנוך שאין לו בן ולא בן בן ולא בת ולא בן בת עד לעולם. הרי הנחלה כאילו היא של ראובן, ויורשין אותה פלוא וחצרון וכרמי. וכל היכא דאיכא יורש מבנו אפי' רביעי ... לא אמרי שימשמשו למעלה עד ראובן. פירוש הא כיצד. דכי היכי דממשמשין למטה הכי נמי ממשמשין למעלה עד ראובן, נמי ממשמשין אבי אביו והולכין אצל אחי אבי אביו, ולהכי אמר נמי הא כיצד, דלישנא קלילא נקט, דלא חשיב כרוכלא. וסידרא דקרא נקט אם אין לו בת ונתתם נחלתו לאחי אביו ואמרינן לאו אחיו דוקא דהוא הדין לבן אחיו אבי אביו. ולימא עד יעקב. לשמעון, דאב קודם ליוצאי חלציו. כלומר אם כלה כל זרעו של ראובן לגמרי הרי הנחלה כאילו היא של יעקב ויורשין אותה שמעון ולוי. גמירי דלא כלה שיבטא. כדכתיב אני י"י לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם. כך פירש רב חננאל ז"ל. צדוק וביתוס. תלמידי אנטיגנוס איש סוכו היו, והיו שונין תלמידיהן מה שקבלו מאנטיגנוס אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס. וטעו תלמידיהם, שהיו סבורים דהכי קאמר עבדו את המקום ולא תקבלו שכר. ואמרו כשם שאין ממש בדבר זה כך אין ממש בכל דברי חכמים, וטעו ופקרו. צדוקי[ם] על שם צדוק, וביתוסין על שם ביתוס. כך מפורש באבות דר' נתן [פ"ה]. קרא עליו מקרא זה ואלה בני שעיר וגו'. מכאן למדנו שבן בנו הרי הוא כבנו, שהרי בן צבעון קרי ליה בן שעיר, וכתיב יושבי הארץ, אלמא בני בנים הרי [הם] כבנים לירושה. בכך אתה פוטרני. כלומר שגם אנו מודים שבן הבן יורש את זקינו קודם הבת, אבל הבת תירש עם בת הבן מקל וחומר שאנו דורשין.
<h2>דף קטז.</h2>
לא תהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלכם. שהרי הקל וחומר שלכם מופרך הוא כדפריך מה לבת בנו וכו', והתורה שלימה שלנו דכתיב ובן אין לו עיין עליו. ומעיקרא לא רצה לגלות לו ולא למיפרך ליה הקל וחומר, [דאסור] לגלות [להם] טעמי תורה. שיפה כחה במקום אחין. כדחזינן בבנות צלפחד שירשו בנכסי חפר אבי אביהן, כדכתיב נתון תתן להם נחלה בתוך אחי אביהן. ואותו היום. כ"ד בטבת היה. שהתנו עם שבט בנימין שלא תירש בת הבן. כלומר כשהתירום לבא בקהל ודרשו ממנו ולא מבנינו, אמרו שאר השבטים אין אנו רוצים שתירש בת הבן שאנו מתירין להם לינשא עם האחין, ובת בניהן נתנו להן ולא בנותיהן, כדאמרינן לקמן מאי דרוש ממנו ולא מבנינו. ולהכי התנו על בת הבן ולא התנו על הבת. ותולין הנחלה לשבט בנימין. זהו ירושת פליטה לבנימין, הירושה זו אנו מצילין משבט בנימין שלא תסוב אצלם. והרב ר' שמואל נטריה רחמנא פירש הכי ה"ג שהתנו על שבט בנימין, כי שבט בנימין נתמעטו בפילגש בגבעה, ולא נותרו מהם כי אם שש מאות איש, ונמצאת כל ארץ בנימין לשש מאות איש. ולפיכך באותה עת מגיע [חלק גדול] מאד מן הנחלה לאשה אחת הבאה לירש. ואם תנשא לשבט אחר, ואם מתה ירשנה בעלה, נמצאת זו הנחלה נגרעת משבט בנימין, והתקינו ביניהם שלא תירש בת הבן עם האחין. וזהו ירושת פליטה, זו הירושה תהא לפליטת בנימין לבנים הנקראין על שבט בנימין. ולא לבת הבן, שיכולה להינשא לשבט אחר. דין גרמא דעשיראה ביר. כתב רב חננאל ז"ל דשן של אחד מבניו היה מוליך עמו, והיה מנחם בה למרי נפש, כדאיתא בברכות [ה' ע"ב] דא"ל לר' אלעזר אמאי בכי מר אי משום בני דין גרמא דעשיראה ביר, ושן של מת אינו מטמא כדתנן באהלות פ"ג [מ"ג] כל שבמת טמא חוץ מן השן והשיער והציפורן, ובשעת חיבורן הכל טמא. ובמסכת נדה בפרק דם הנדה [נ"ה ע"א] מפורש טעמא. לא אזיל לבי טמיא. (כדתניא) [כדתנן (אהלות פט"ז מ"ג)] בית מלא טמיא, בית מלא מתים. ואית דאמרי מלא עצמות כמו [בר"ר פע"ח] אדרינוס שחיק טמיא, שחיק עצמות. לא אזיל לבי טמיא, שלא היה רוצה להתבטל מתלמודו. הא דידיה. הא דאמר כל שאינו מניח בן, דרביה, כדא' משום רשב"י, כל שאינו מניח בן הקב"ה מלא עליו עברה. אבל דידיה כל שאינו מניח תלמיד, כריב"ל. קשה עניות. וצריך למיבעי רחמי. ואגב דרשות דר' פינחס בן חמא נקט לה הכא. כי יד אלוה. יד חמשים מכות, דבאצבע לקו עשר מכות כדאמרינן אצבע אלהים היא. נמצא ליד שיש בה חמש אצבעות חמשים מכות. אברהם וישמעאל. באין לירש בנכסי עשו. וליכא לעשו לא בן ולא אב ולא אח ולא אחות. ותרוייהו אברהם וישמעאל באין לירש נכסי המת, מכח אבי המת שהוא יצחק. ת"ש האב קודם לכל יוצאי יריכו. הילכך כיון דתרוייהו באין מכח יצחק, הרי הוא כאילו יורש עשו את יצחק, וחוזר אברהם ויורש את יצחק בנו, כדאמרינן האב קודם לאחין. דכי היכי דדרשינן אם אין לו בן עיין עליו, הם הכי נמי דרשינן בכל הקרובים. וגם באבי המת דרשינן ואם אין לו אב ונתתם את נחלתו לאחיו, עיין עליו, שאם נשאר ליצחק שום יורש שראוי ליורשו בא במקומו. והיינו אברהם שקודם לישמעאל.
<h2>דף קטז:</h2>
אגב חורפיה. שהיה טריד בשאלה אחרת כדלקמן דעדיפא ליה. אבי האב ואחיו כגון אברהם ויעקב נכסי עשו איזה מהן קודם. מי לימא כיון דיצחק קודם ליעקב לירש את עשו הרי הוא כאילו יורשו יצחק לעשו, והילכך יבא יעקב ויירש את יצחק אביו, אבל אברהם לא יירשנו, שהבן של מת קודם לאבי המת. או דילמא בני בנים הרי הם כבנים ונמצא עשו בן אברהם, וקודם אברהם ליעקב בנכסי עשו, דהאב קודם לאחין. ת"ש האב קודם לכל יוצאי יריכו. ויעקב מיוצאי יריכו של אברהם הוא, והילכך אברהם קודם לו בנכסי עשו וכו'. יוצאי יריכו שלו ולא יוצאי יריכו וכו'. וכן הילכתא.
בנות צלפחד נטלו שלשה וכו' ושהיה בכור. צלפחד ונטל שני חלקים בנכסי חפר, ולא מיקרי ראוי לחפר דארץ ישראל מוחזקת היא. וכי היכי דירשו חלק פשיטותו ירשו נמי חלק בכורתו. כדתניא בהדיא בתוספתא דבכורות [פ"ו ה"ה], כיצד הבכור נוטל פי שנים במוחזק, מת אביו בחיי אבי אביו נוטל פי שנים בנכסי אביו, כגון יעקב שמת בחיי יצחק, הרי ראובן הבכור נוטל פי שנים בנכסי יעקב, ולא בנכסי אבי אביו שהרי יעקב פשוט הוא, הילכך הבא לירש בנכסי יצחק מכח יעקב לא יטול אלא חלק פשיטותו של אביו. ואם היה אביו בכור נוטל פי שנים בנכסי אבי אביו, כלומר אם היה יעקב בכור אע"פ שמת בחיי אביו, הרי ראובן בנו עומד במקומו ונוטל חלק בכורתו של אביו יעקב בנכסי יצחק אביו, שהבן עומד במקום אביו בין לחלק פשיטות בין לחלק בכורה. והוא הדין לבנות צלפחד בנכסי חפר דאע"פ דמת צלפחד בחיי חפר יורשות חלק בכורת אביהן בנכסי חפר. והכי נמי מיתניא בהדיא בתלמוד ירושלמי [פ"ח ה"ג] דאמרינן התם ריש לקיש בשם אבא כהן ברדלא נאמר כאן משפט לענין פשוטה ונאמר משפט לענין בכורה מה משפט האמור לענין פשוטה אתה רואה הבן כאילו אביו קיים אף לענין בכורה אתה רואה את הבן כאילו אביו קיים ליטול בכורתו. והאי דלא תני במתני' ד' חלקים כדכתיב ויפלו חבלי מנשה עשרה שיתא דשיתא בתי אבות וארבע דידהו דהו"ל חד אחא דאבא ומת ונטלו חלק בנכסיו. ה"ט משום דלא איצטריך לאשמועינן דבת היא במקום אביה דחלקי' עם האחין בנכסי חפר הוא הוי במקום האב ליטול עם האחין בנכסי האב. פירוש צרפתי. וכך כתב רב חננאל ז"ל והגאון ר' יצחק ז"ל.
<h2>דף קיז.</h2>
כמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ. קתני חלק אביהן שהיה מיוצאי מצרים למאן דאמר לבאי הארץ לא נטלו בשביל אביהן, אבל מכל מקום נטלו ג' חלקים בנכסי חפר בחזרה כדמוקמינן לשמות מטות אבותם חזרה. ולמאן דאמר לאלו ולאלו נתחלקה הארץ נטל נמי ג' חלקים ומיתוקמא מתניתין כותיה. ולכך אמר תנן כמאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה וכו' ולא אמר מתניתין רבי יאשיה היא, משום דמיתוקמא נמי כר' שמעון בן אלעזר. להוציא את הטפלים. שלא היו כאשר יצאו ממצרים בני עשרים.
<h2>דף קיז:</h2>
היה מיוצאי מצרים. ולא מבאי הארץ, כגון ראובן שיצא ממצרים והוא בן עשרים והוליד בנים במדבר, ומת ראובן, ובניו טפלים בכניסתן לארץ ואין יכולין ליטול בשביל עצמן לפי שאינן בני עשרים, נוטלין חלק אחד בשביל אביהן ראובן שהיה מיוצאי מצרים. היה מבאי הארץ. ולא מיוצאי מצרים, כגון ראובן שהוליד בנים במצרים ומת במצרים, והבנים היו טפלים ביציאתם ממצרים, וכשנכנסו לארץ היו בני עשרים. נוטלין כל אחד ואחד חלקו עם באי הארץ. אי נמי כשיצא ראובן ממצרים לא היה בן עשרים, והוליד בנים במדבר ומת ראובן, והבנים נכנסו לארץ בני עשרים, נוטלין חלקם עם באי הארץ. מכאן ומכאן. כגון ראובן שהיה בן עשרים ביציאתו ממצרים והוליד בנים במדבר ומת, והבנים בני עשרים בכניסתן לארץ, נוטלין חלקם בשביל עצמן שהם מבאי הארץ, ונוטלין נמי בשביל אביהם שהיה מיוצאי מצרים. מתלוננים ועדת קרח. שהיו מיוצאי מצרים ולא מבאי הארץ. לא היה להם חלק בארץ. אע"ג דקסבר האי תנא דלזה ולזה נחלקה הארץ. דמדקאמרן בנות צלפחד אבינו מת בדבר והוא לא היה בתוך העדה, אלו מרגלים. הנועדים, אלו מתלוננים. עדת קרח, כמשמעו. למה יגרע שם אבינו. מאחר שלא היה לא ממרגלים ולא ממתלוננים ועדת קרח. מכלל דהנך לא היה להם חלק בארץ. [ולקמן מפרש] מתלוננים שבעדת קרח [דהיינו] מאתים וחמשים איש. ואע"פ שהיו המתלוננים מיוצאי מצרים. אלא כמאן דלית להו דמו, וזכו כל השבטים בחלקם. דהאי תנא סבירא ליה ליוצאי מצרים נתחלקה. אי נמי כולה מסקנא דמילתא ר' שמעון בן אלעזר היא דאמר לאלו ולאלו נתחלקה. בזכות אבי אביהן. אם היו מיוצאי מצרים. ואפילו למאן דאמר לבאי הארץ נחזרה אצל חלק אביהן שהיה ראוי להן ליטול בשביל אביהן. חלקם. שהיו מיוצאי מצרים, אותו חלק ניתן ליהושע מן המרגלים, ושל מתלוננים ניתן לכל השבטים. מאי משמע דליוצאי מצרים קאמר, דילמא לשבטים קאמר להו. כלומר דלשבטים איתפליג. דלא מוקים שיחלקו ארץ ישראל ליוצאי מצרים ולא לבאי הארץ. אע"ג דבשבט זה רבו יוצאי מצרים משבט אחר, חלקו אותו בשוה. אמר קרא ונתתי אותה לכם. לכם עצמן שהן יוצאי מצרים. נראה בעיני דהכי גרסינן בשלמא למאן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה היינו דכתיב לרב תרבה נחלתו אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעט קשיא. ולא גרסינן "מאי בין רב למעט", דמההוא לא מצי לאקשויי מידי, דהא איצטריך למדרש מיניה דארץ ישראל לשבטים איתפלג, שלקחו כל שבט ושבט זה כזה על פי הגורל שבט המועט כמרובה. דהכי משמע על פי הגורל תחלק נחלתו בין שהוא רב בין שהוא מעט אותו שבט. ומה שיזכהו [הגורל יקח]. כדלקמן בפירקין [קכ"ב ע"א]. ועוד דדרשינן מיניה דבכספים נתחלקה. אבל מלרב תרבה נחלתו מקשינן הכא, דמשמע מי שהוא רב ביוצאי מצרים אע"פ שעכשיו נתמעט בכניסתן לארץ. והכי קתני לה בספרי בהדיא, לרב תרבה נחלתו הרי שיצאו עמו עשרה בנים ממצרים ובכניסתן לא היו כי אם חמשה קורא אני עליהן לרב תרבה והרי שיצאו חמשה ממצרים ובכניסתן נמצאו עשרה קורא אני עליהן ולמעט תמעיט. דסד"א ניזיל בתר השתא קמ"ל.
<h2>דף קיח.</h2>
אלא למאן דאמר לבאי הארץ מאי לרב ומאי למעט. הא כולהו שקולו (לא הוה). ולא הוה ליה למכתב אלא חלק כחלק ינחלו. ובחזרה נמי ליכא לאוקומה, דמלשמות מטות אבותם שמעינן שפיר אליבא דהאי תנא. ועוד תרבה ותמעיט נטילה ראשונה שנוטלים קודם שיחזירו לאבותיהם משמע, כדכתיב בסיפא איש כפי פקודיו יותן נחלתו. קשיא. דלא ידעינן לתרוצי האי קרא אליבא דמאן דאמר לבאי הארץ נתחלקה הארץ. היינו דצווחן בנות צלפחד. למה יגרע כי אין לו בן, שאילו היה לו בן היה נוטל בשביל אביהן צלפחד שהיה מיוצאי מצרים, ועתה בשביל שאין לו בן למה נפסיד חלקו. אלא למ"ד לבאי הארץ אמאי צווחן. הא בנות לא שקלי בארץ. ואפילו היה לו בן אי לא היה בן עשרים לא [היה נוטל] בשביל עצמו. לחזרה. דמאן דאית ליה לבאי הארץ אית ליה חזרה.0... ש"מ ליכא חד דלא שקל. דלא אתרמי מילתא דליהוי חד מינייהו דאביו היה ביוצאי מצרים פחות מבן עשרים ולא הוליד בן אלא לאחר שלשים שנה שהיה במדבר, דנמצא הבן היה פחות מבן עשרים כשנכנס לארץ. דעכשיו אותו הבן קרח מכאן ומכאן, דאין לו זכות שיטול לא בשביל יוצאי מצרים ולא בזכות באי הארץ. שגם אבי האב שהיה מיוצאי מצרים אין לו. בין למ"ד ליוצאי מצרים בין למ"ד לבאי הארץ, אם איתרחיש לא היה נוטל כלום. וש"מ דלא איתרמי דליהוי בהו כי האי [גונא], דאם כן הוה ליה למיצווח כי היכי דצווחן בנות צלפחד, והיה לפסוק להזכירו. דצווח ואהני. כגון בנות צלפחד.
<h2>דף קיח:</h2>
עולי עין. הם עולים ושולטים על העין ואין העין שולטת עליהן. אילימא חיו ממש והא כתיב קרא אחרינא ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה וכו' ותרי קראי למה לי. ה"ג מר מקיש מתלוננים למרגלים ומר לא מקיש. אבינו מת במדבר זה צלפחד. נראה בעיני שחסר מן הספרים, דהכי קתני רישא דהך ברייתא בסיפרי, אבינו מת במדבר רבי עקיבא אומר נאמר כאן מדבר ונאמר להלן מדבר מה מדבר האמור כאן צלפחד אף מדבר האמור להלן צלפחד. ומינה שמעינן דמקושש היה. בתוך העדה אלו מרגלים. שנאמר בהן עדה, דכתיב עד מתי לעדה הרעה. [הנועדים על י"י אלו מתלוננים. לא היה] מהמתלוננים, שיפסיד חלקו כמו מתלוננים. דמכאן חזינן דמתלוננים לא היה להן חלק בארץ. מר מקיש. כיון שנכתבו בפסוק אחד.
<h2>דף קיט.</h2>
והא ראוי לחפר הואי ביתידות אוהלים. כלומר במטלטלין עצמן שהיו להן במדבר, כגון יתידות שתוקעין בהן אוהלים ושאר מטלטלין שהיו להן, אבל לא נטלו בקרקע חלק בכורה. ולהכי נקט יתידות אוהלים, דודאי לכולם היו יתידות אוהלים, שאין אדם עומד במדבר בלא אוהלים. מורשה כתיב. ולא ירושה. ומספקא למשה מאי דאמר רחמנא ירושה מאבותיכם אברהם ויצחק שמורישין להן, דהוי מוחזק ונוטל בכור פי שנים. או דילמא להם שמוריש ליורש ולא יכנסו לארץ, אבל לא הוי מוחזק.
<h2>דף קיט:</h2>
ופשטי ליה תרוייהו ירושה היא לכם מאבותיכם. מדנטלו בנות צלפחד הבכורה דכתיב והעברתם זו חלק בכורה, שהרי לאברהם יצחק ויעקב נתנה הקב"ה והוה מוחזק, ולכך אמר לו הקב"ה שיטלו בנות צלפחד חלק בכורה. ומורישין ואין יורשין, שהרי מתו במדבר. סרס המקרא. לשון הפוך, כדתנן יצא מחותך או מסורס. ובקרא דקא חשיב ראשון ראשון חשיב להו, אבל [כאשר] שאלו אחר כך מנאן למפרע. חכמניות היו. שהיו יודעות דרך ארץ. דרשניות היו שהיו אומרות אילו היה בן לא דברנו ואפילו בת לבן לא דברנו. דכתיב ובן אין לו עיין עליו. שהרי יודעות היו פרשת חלוק [הארץ], כדאמרינן לעיל דלא מספקא להו אלא אי נוטלות חלק בכורה, שהרי הדינין ניתנו להם במרה שנאמר שם שם לו חוק ומשפט. והיו יודעות לדרוש ובן אין לו עיין עליו דאפילו בת לבן. אלא להגון להן. שהרי הותרו לינשא לכל השבטים, כדכתיב לטוב בעיניהן תהיינה לנשים. אלא מה אני מקיים למשפחת מטה אביהן תהיינה לנשים, עצה טובה השיאן הכתוב שלא ינשאו אלא להגון להן. אלמא משפחת מטה אביהן הגונין היו, ואשכחן דנישאו להן, דכתיב ותהיינה מחלה ונועה חגלה ומלכה ותרצה לבני דודיהן לנשים, אע"ג דהותרו לידבק בכל השבטים לא נישאו אלא להגון להן. לא נישאת פחותה מארבעים שנה. שהיו מצפות להגון להן. בת ארבעים שנה שוב אינה יולדת. והן עצמן למה היו ממתינות, שהרי בת ארבעים אינה יולדת.
<h2>דף קכ.</h2>
בת ק"ל שנה א"ר חמון זו יוכבד וכו'. דשבעים אתה מוצא בכללן. ובפרטן [אין אתה] מוצא כי אם [ס"ט, הרי שחסר] אחד, [וא"ר] (חמיו) [חמון] [זו] יוכבד [שנולדה] במצרים וכו'. ולכך [לא] חשיב [לה] בפירוש [כי] לא נולדה [עד שלא] באו למצרים אלא בבין [החומות]. אלמא עכשיו ... שנולד משה [היתה ק"ל] שהרי היא נולדה בין החומות. וישראל היו במצרים מאתים ועשר שנים מנין רד"ו כרמז שרמז להם יעקב רדו שמה. והיא נולדה בין החומות בכניסתן למצרים. מאה ושלשים דידה ופ' דמשה הרי רד"ו. ובסדר עולם יליף מקראי, נאמר לאברהם ידוע תדע כי גר יהיה זרעך, איזה זרע זה יצחק, דכתיב כי ביצחק יקרא לך זרע. ביצחק הוא אומר ויצחק בן ששים שנה וגו' ויעקב אבינו אמר לפרעה ימי שני מגורי ק"ל הרי ק"צ שנה. נמצא שעמדו במצרים רד"ו. והרי לך ת' שנה. וא"א לומר שכל ת' שנה עמדו במצרים, שהרי קהת מיורדי מצרים היה כדכתיב ובני לוי גרשון וקהת ומררי ושני חיי קהת קל"ג שנה ושני חיי עמרם קל"ז ופ' של משה, הרי ש"נ שנה. ומה ת"ל ועבדום ועינו אותם ת' שנה. אלא כ"ז שזרעך בארץ לא להם ארבע מאות שנה. נמצאת יוכבד בת ק"ל שנה. שהרי כשנכנסו למצרים נולדה, ופ' דמשה, הרי רד"ו. ויקח ויחזיר מיבעיא ליה. שהרי כבר עברו ימים רבים שלקחה, שהרי נולדו לה אהרן ומרים. אלא שפירש ממנה עמרם מפני הגזירה, כדאיתא בסוטה [י"ב ע"ב]. להלן. כשנישאו לבני דודיהן לנשים מנאן דרך גדולתן, דכתיב ותהיינה מחלה תרצה חלגה ומלכה ונועה לבני דודיהן לנשים, ומסברא כך נולדו דכתיב [בראשית כ"ט] לא יעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה. וכאן. שעמדו לפני משה, מנאן דרך חכמתן מחלה נועה חגלה ומלכה ותרצה. בישיבה הלך אחר חכמה. בישיבה של תלמידי חכמים שיושבין להורות באיסור והיתר או לדין, מושיבין את החכם למעלה מן הזקן. היכא שהחכם מופלג בדור, שאין חכם כמותו. אבל אם אינו חכם כל כך דליהוי מופלג אע"ג דהוא חכם יותר מן הזקן, אין מושיבין אותו למעלה מן הזקן. במסיבה. של משתה, הוא הדין לנישואין. וגם כשאנו אומרים במסיבה של משתה הלך אחר זקנה, שמושיבין אותו למעלה מן החכם. והוא דמופלג זה הזקן בזקנה שכבר הגיע לגבורות. אבל אם אינו מופלג בזקנה אע"פ שהוא זקן יותר למעלה מן החכם. זה כתבתי אני הכותב שכך למדתי מרבי. אבל ראיתי פירושים אחרים שלא נתיישבו לי, ולא כתבתים. בנות צלפחד שקולות היו. לכך לא הקפיד הכתוב במניין כדכתיב הוא משה ואהרן, הוא אהרן ומשה. בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים. והא דכתיב (לאחד ממשפחת מטה) ותהיינה לבני דודיהן [לנשים], בנות צלפחד [צדקניות היו] דלא נשאו כי אם למטה אביהן. באבות הוא אומר כל בת יורשת נחלה. ואין זה בבנים. הרבה מצות נצטוו בנים שלא נצטוו אבות. מצוות התלויות בארץ, תרומה ומעשר חלה ערלה ורבעי לקט שכחה ופיאה. לבנים. שנכנסו לארץ. אמור אליכם לדורותיכם כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים אשר יקדישו בני ישראל אם נאמרו אבות למה נאמרו בנים וכו'. ומכאן בנין אב לכל מצות האמורות בתורה סתם, שיהיו נוהגות בין לאבות ובין לבנים. [וכדאמרינן לקמן] לישתוק קרא מיניה ואנא ידענא [דלדורות הוא], דהא גמרי בבנין אב מהך קרא דלעיל, דכתיב אמור אליהם לדורותיכם. לבר מבנות צלפחד. דזה הפסוק לא קאי אבנות צלפחד, אלא כדכתיב לטוב בעיניהן [תהיינה לנשים].
<h2>דף קכ:</h2>
לומר שיש שאלה בהקדש. שאם שחט קדשים בחוץ, ואח"כ נשאל לחכם על הקדשם אין בהם משום שחוטי חוץ. ולב"ש דאמרי אין שאלה בהקדש. לעולם, ואפילו כשימצא לו החכם פתח של חרטה אינו יכול להתירו. דאע"ג דחכם עוקר הנדר מעיקרו ועושהו נדר של טעות, אפילו הכי גבי הקדש לא אמרי ב"ש הכי. דאפילו כשנעשה ההקדש טעות הידוע, כהקדש גמור חשיב ליה, וכל שכן כהוקדש בלא טעות. הקדש טעות. כדמפרש התם במסכת נזיר [ל' ע"א], כיצד [אמר] שור שחור שיצא ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן בית שמאי אומרים הקדש ובית הלל אומרים אינו הקדש. ואמרינן בגמרא מאי טעמא דב"ש, ילפינן תחילת הקדש מסוף הקדש, מה תמורה דאפילו בטעות, אף הקדש אפילו בטעות. ובית הלל אומרים הני מילי תמורה אבל אחותי הקדש בטעות לא מחתינן. חכם מתיר ואין בעל מתיר בעל מיפר ואין חכם מיפר. [דהכי משמע זה] הדבר, בלשון שמפרש בקרא כדאמר ר' יוחנן [נדרים ע"ז ע"ב] בעל שאמר בלשון חכם וחכם שאמר בלשון בעל לא אמר ולא כלום, דחכם מיבעי ליה למימר בלשון היתר, דמתיר לעולם ולא בעי יום שומעו. ולא שרי כי אם בחרטה, שכשהנודר מתחרט כשישאל לו אדעתא דהכי מי נדרת, אומר לו החכם שרי לך ומחול לך. אבל בעל שמיפר ביום שומעו בלא חרטה, אין לומר לו בלשון היתר אלא מופר ליכי בטל ליכי.
<h2>דף קכא.</h2>
יום שניתנו בו לוחות האחרונות. משה עלה בששה בסיון ושהה ארבעים יום עד י"ז בתמוז שירד, [דהיינו סוף מ'] יום, עלה י"ח [תמוז וירד בכ"ח באב] ופסל הלוחות דהיינו מ' יום, ומ' יום אחרונות ..... נשלמו ביום הכפורים. יום שהותרו שבטים. גמרא גמיר לה דבט"ו באב היה שהותרו לבא זה בזה, [שהותרה] הסבת נחלה. משום הא מילתא אייתי מילתא דרבן שמעון בן גמליאל. יום שכלו בו מתי מדבר. כדאיתה באיכה רבה [פתיחתא דאיכא רבתי], א"ר אבין שבטל החפר, דא"ר לוי כל עט"ב כרוז יוצא הכל יצאו לחפר, חופרין וישינין בהן, ובשחרית הכרוז יוצא יבדלו החיים מן המתים, והיו בודקין עצמן ונמצאו חסירין ט"ו אלף ופרוטרוט בכל שנה ושנה. בשנה אחרונה עשו כן ובדקו עצמן ונמצאו שלימין, ואמרו שמא טעינו בחשבון. המתינו עד דאיתמלי סיהרא, כיון דאיתמלי סיהרא אמרו בטל הקב"ה אותה גזירה מעלינו, ועשו יום משתה ושמחה. ולכך עשוי יום טוב על הדיבור שחזר למשה, שלא היה הדיבור עם משה פה אל פה כבתחילה. אבל אם הוצרכו לדיבור, כמעשה דקרח שהיה אחר מעשה דמרגלים, היה מדבר ע"י מלאך או באורים ותומים. אי נמי לא היה מדבר עמו אלא ע"י צורך מעשה הצריך להם.
<h2>דף קכא:</h2>
אלי היה הדיבור. דמצי למיכתב ויאמר אלי כדכתיב לעיל ויאמר י"י אלי אל תצר את מואב. אי נמי מדסמכיה לויהי כאשר תמו קא דריש הכי. וכל הני מימרי יום שהותרו שבטים וכו', ושהותר שבט בנימין, ופרדסיות שביטל הושע בן אלה, והרוגי ביתר, ופוסקין מלכרות עצים למערכה, אין להם ראיה מקראי, אלא גמרא הוה, לבר מכלו מתי מדבר דאית ליה סמך מקראי. ויום הכיפורים שניתנו בו לוחות האחרונות אית ליה סמך, כי בשבעה בסיון ניתנו עשרת הדברות ובשבעה עלה לקבולי שאר התורה, ועמד בהר ארבעים יום וירד בי"ז בתמוז ושיבר את הלוחות ושרף את העגל. ומחרתו עלה לבקש רחמים על עון העגל, כדכתיב ואתנפל לפני י"י את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה אשר התנפלתי כי אמר י"י להשמיד אתכם. ובכ"ט באב נתרצה הקב"ה ואמר למשה פסל לך שני לוחות אבנים. עשה עוד ארבעים יום. ובעשרה בתשרי הוא יוה"כ נתרצה המקום בשמחה לישראל וירד משה והלוחות בידו. יום שפוסקין מלכרות עצים וכו'. איתה במדרש איכה [בפתיחתא] ר' יעקב בר אחא בשם רבי יוסי שבו כלה זמן קציצה לעצים, שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול לגבי מזבח. ועץ שנקצץ יבש אינו עושה מאכולת. ומניסן עד ט"ו באב היו כורתין. ואותו היום שפוסקין עושין י"ט, שהשלימו מצוה גדולה כזו. יום תבר מגל. שנשברו הקרדומות, שאין בהן צורך עוד לחטוב עצים. שבעה קיפלו וכו' והא כתיב לא נותר מהם וכו'. ואיך אפשר שאחיה השילוני ראה עמרם, והלא חיה יעקב במצרים י"ז שנה שנאמר ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה. ועמרם ראה את יעקב. ואפילו לא ראהו אלא שנה אחת, שני חיי עמרם קל"ז שנה, וי"ו דיעקב, הרי קנ"ג. ועמרם ראה אחיה לפחות שנה. נשתיירו לאחיה משני מצרים שהיו רד"ו אחרי מות עמרם נ"ח שנה. והיה אחיה בשעה שיצאו ממצרים בן נ"ח שנה. וכתיב לא נותר מהם איש וגו'. ואנו רואים שאחיה נתנבא בימי ירבעם בן נבט. לא נגזרה גזירה על שבט של לוי. ואחיה השילוני לוי היה, כדכתיב בדברי הימים [א' י"ב י"ז] והלויים אחיה על אוצרות בית האל. כך פירש הרב ר' שמואל נטריה רחמנא. יצא שבט של לוי שפקודיו מבן שלשים. ואינו רוצה לומר שלשים יום. דהוי ליה למימר שפקודיו מבן חודש. אלא האי שלשים שלשים שנה, כדכתיב בגרשון וקהת ומררי מבן שלשים שנה ומעלה ועד בן חמשים שנה כל הבא וכו'. וההוא חשבון נקט שאותו חשבון הוא כנגד חשבון של ישראל. דביוצאי צבא קפיד קרא. ובלויים נמי כתיב כל יוצא צבא מבן שלשים שנה כדכתיב בישראל כל יוצא צבא. לשבטים. שנתחלקה לשנים עשר חלקים, ואחר כך כל שבט ושבט מחלק לפני אנשיו שהיו מיוצאי מצרים או מבאי הארץ למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
<h2>דף קכב.</h2>
ת"ש בין רב למעט. ומהאי משמע דלשבטים איתפלג, דהיינו בין רב למעט שנתחלק לשנים עשר חלקים כנגד שנים עשר שבטים. אע"פ ששבט אחד מרובה משל חבירו נחלק על פי הגורל. דאי לקרקפתא דגברי איתפלג מאי בין רב למעט. ועוד תניא. אפילו תימא דבין רב למעט למדרש ביה שבכספים העלוה לקורבא ורוחקא כדלקמן. הא תניא בהדיא עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר חלקים. שבתחילה לא נתחלקה אלא לי"ב חלקים. כנגד י"ב שבטים. ולא היה לוי עמהם אלא אפרים ומנשה היו עומדין במקום שני שבטים. אבל לעתיד לבא כת' שער ראובן אחד שער שמעון אחד שער לוי אחד שער יוסף אחד. שלוי יהיה בחלוקה ויוסף לא יחשב אלא שבט אחד, ויהיו י"ב שבטים כתולדותם, שנים עשר חלקים, י"ב כנגד י"ב שבטים. וחלק י"ג יהיה לעובד העיר, שהוא הנשיא שעול הציבור מוטל עליו כדכתיב אם היום תהיה עבד לעם הזה. קלפי של שבטים. ארגז שבו פתקין של שבטים וקלפי של תחומין. ארגז שבו י"ב פתקין של תחומין, ולא סגי ליה בחד קלפי תחומין דיאמר הריני נוטל לשם ראובן התחום שיעלה בידו ראשון. דעל פי גורל משמע בלא הוצאת שום דבור. אטו בשופטני עסיקינן. שזה יטול סאה בגליל כנגד סאה ביהודה שיטול חבירו. אלא לקורבא ורוחקא. קרוב לירושלים ורחוק מירושלים. שהרחוק גרוע מפני שני דברים. אחד מפני שרחוק מבית המקדש ואחד מפני שקרוב לארץ העמים ויש לדאוג מהם. זה נוטל בגליל ה' סאין כנגד סאה ביהודה ..... יהודה לעיל מילתא באפי נפשה אמר דמי שנפל לו גורל בגליל [נוטל] ה' סאין כנגד סאה [של] חבירו ביהודה. לפי שיהודה קרוב לירושלים וגליל רחוק, וצריך להעלות כספים לארבע סאין. קרובא ורוחקא מיירי ..... מילתא. פירוש צרפתי. אך בגורל יצאו יהושע וכלב. דאך (בגורל) מיעוט הוא, כלומר למעוטי יהושע וכלב שלא נטלו בגורל.
<h2>דף קכב:</h2>
בתחילה. מתייבשין. כחרס. שלא היו שמינים. ועכשיו בזכותו של יהושע מסריחין מרוב שומנן. ואית דאמרי בתחילה מסריחין. שלא היו משתמרין, ולא היו ראויין להכניסן לאוצר. ועכשיו בזכותו דומין לחרס, שהיו משתמרין והיו ראויין לאוצר.
אחד הבן ואחד הבת. כולה מפרש בגמרא. אלא שהבן וכו'. בגמרא מפרש מאי אלא. ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. כדדרשינן לעיל [קי"א ע"א] לו משפט הבכורה, משפט הבכורה לאיש ואין משפט הבכורה לאשה. והבנות ניזונות. בנכסים מועטים, כדאמרינן במי שמת [קל"ט ע"ב] בזמן שהנכסים מרובים הבנים יירשו והבנות יזונו ובזמן שהנכסים מועטין הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים. ואינן ניזונות בנכסי האם. לא במרובין ולא במועטין במקום בנים, שהבנים יירשו את הכל. ד[אינה נוטלת] בת בנכסי האם. אבל גבי נכסי אב ניזונות בתנאי כתובה, שכך כתב לה בנן נוקבן דתהויין ליכי מינאי וכו' ..... יש לאם ואם. והיכא דאין לו מה לירש כגון נכסים מועטים, אפילו מזון לא שקיל. ועוד מאי אלא. היאך מוסב על הרישא. הא לא קתני [ברישא] דנכסי האב ונכסי האם שוין דליתני בסיפא אלא בדבר זה יש חילוק בין נכסי האב לנכסי האם.
<h2>דף קכג.</h2>
ולא להתיחס על הבכורה. [לא] שיקרא בכור ניתנה לו הבכורה, דלעולם ראובן קרוי בכור. יהודה גבר באחיו. הכי קאמר אע"פ דיהודה גבר כארי, בכורה ליוסף. זו תפלה. שהתפלל על בניו (שיזכה) [ושזכה] לקנות הבכורה מעשו בתפלתו. ילפינן גזירה שוה בכורה מבכורה. אע"ג דאין למידין דברי תורה מדברי קבלה, הכא גלויי מילתא בעלמא הוא. כראובן ושמעון. כנגד שני שבטים, כדאמרינן לשבטים איתפלוג, דהיינו פי שנים כאחד. צרפתי.
<h2>דף קכג:</h2>
מרגלית טובה היתה בידי. זה הטעם שאמר זו יוכבד שלידתה בין החומות, שלא הייתי רוצה לגלותה לאחרים, ואתה רוצה לאבדה ממני לגלותה לאחרים, ולחבב הטעם אמר לו כן. מוחכרת. לחצי שכר. ומושכרת. לדבר קצוב עד זמן פלוני. ילדה. אחר מיתת אביהן ברשות החוכר והשוכר. בכור נוטל פי שנים. דכיון דשבחא דממילא הוא ואביהם מוחזק בפרה והפרה השביחה ממילא, כמו שהוחזק בשבח דמי. אבל בנו בתים. אחר מיתת אביהן, דהוי שבח דעל ידי הוצאה, ראוי הוא, ולא שקיל בכור פי שנים.
<h2>דף קכד.</h2>
אף מוחכרת ומושכרת שבחא דלא חסרי בה מזוני. דאי חסרי בה מזוני, דהוי שבח דעל ידי הוצאה לא שקיל בכור פי שנים. ואם תאמר ליתני רועה באפר, ואנא ידענא שמוחכרת ומושכרת נמי היכא דלא חסרי מזוני דשקיל בכור פי שנים. איכא למימר דאיצטריך דסקד"א כיון דמשום שכירות נותנין לה מזונות לא מיקרי שבחא דממילא, קמ"ל דכיון שהיתומים עצמן אין חורשים כלל אלא אחרים, שבחא דממילא חשבינן ליה היכא דאין מעלין לה מזונות. צרפתי. ירשו שטר חוב בכור נוטל פי שנים. רבי קאמר לה, אבל לרבנן אין בכור שקיל פי שנים בשטר חוב. אבל לרבי [הרי הוא כאילו השטר] השביח ושקיל פי שנים מהחוב, אבל לא ... השביח. לרבי נמי דוקא מלוה בשטר, אבל מלוה על פה כיון דיכול למימר פרעתי, ראוי הוא אפילו לרבי. אם אמר איני נוטל ואיני נותן. כלומר אם אמר איני נוטל פי שנים מכל ירושת אבי, והריני מוחל חלק בכורה ואטול חלק כפשוט, ולפיכך לא אפרע למלוה פי שנים אלא כנגד מה שאני נוטל רשאי. וכשתובעו המלוה לדין אין ב"ד יכולין לכופו לפרוע אלא כנגד פשיטותו. ונפקא מינה שצריך המלוה לתבוע אחיו של זה בדין, ואם אין יכול לכופו מפסיד. דסד"א דכיון דבכור הוא וזכי ליה רחמנא פי שנים, לא יוכל לומר איני חפץ שיהא שלו, דבעל כרחו הרי הן שלו, דמשעה שמת אביו ירש פי שנים עד שיפקירם או עד שימכרם או עד שיתנם לאחרים, וצריך לפרוע לזה המלוה כנגד פי שנים. קמ"ל דבעל כרחו לא זכי ליה רחמנא, דכתיב לתת לו פי שנים, כעין מתנה שאם לא רצה לקבלה אין מזכין לו בעל כרחו, דלא קרייה רחמנא ירושה אלא מתנה. אבל מחלק פשיטותו אינו יכול לומר כן, שהרי הוא יורש בעל כרחו. ויש מפרשין ואם אמר איני נוטל בשטר שיש לאבי על אחרים פי שנים ואיני נותן בשטר חוב שיצא עליו פי שנים [רשאי]. ושיבוש גמור הוא, שהרי (הוא) [השטר] היוצא על אביהם אין דינו לגבות משטר שיש לאביהם על אחרים, [דמטלטלי דיתמי לא משתעבדי לב"ח אלא ממקרקעי הוא דקזכי, הלכך אע"ג שמחל חלק בכורה מן השטרות של אביו] (ש)כיון שנוטל חלקו מן הקרקעות פי שנים חייב לפרוע למלוה פי שנים. ולהאי סברא איכא לעיוני מאי דאמרינן בעלמא [ק"ז ע"ב] שני אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן, דמשמע דבעל חוב יכול ליטול כל החוב מן האחד. איכא למימר דכי אמרי' דיכול ליטול כל החוב מאחד מהן, היכא דעשאו אפותיקי.
דיהבינן ליה אחד מצרא. שאם הם שני אחין ושלש שדות, לא יפילו שלשה גורלות, שנים לבכור ואחד לפשוט. שהרי אם יפילו שלשה גורלות שמא גורל [לאח הפשוט יפול על השדה] האמצעי. [אלא] הגורלות יפילו [על השד]ות החיצונות. ואיזה שיעלה לבכור יקחנו ויטול גם האמצעי שאצלו, דכחלק פשוט שנוטל אחד מצרא, דלא מיקרי שני חלקים שיטלם בשני מצרים. שמע מינה. חפורא והוה שובלי. ונעשו אחרי כן שובלי. שלופפי. דקלים שהפריחו פירות ונעשו אחרי כן תמרי.
<h2>דף קכד:</h2>
ומלוה כיון דנקט שטרא כמאן דגבי דמיא. והרי הוא כמשכון. ובזה הכל מודים דמלוה שהניח (לו אביו) משכון עליה דשקיל פי שנים. דבעל חוב קונה משכון. וכך פסק רב חננאל ז"ל. איקלע אמימר ודרש בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא בריבית. פירוש ריבית דרווח בחיי (אביה) [אביו] כל שכן ריבית דירויח לאחר מיתה. דהיינו כדעתייהו דרבנן דשלחו מתם. נהרדעי לטעמייהו. דאמימר מנהרדעא הוה, כדאמר [ב"מ ל"ה ע"א] אמימר אנא מנהרדעא אנא וסבירא לי דשומא הדרא לעולם. ורב נחמן נמי מנהרדעא הוה ותלמידו של שמואל היה דאמר גבו מעות יש לו. ונהרדעא אתריה דשמואל הוה. [ואמימר] לאו למעוטי דרבה אתא, אלא למעוטי דרב יהודה אמר שמואל דאמר לעיל אליבא דרבנן דאין בכור נוטל פי שנים במלוה אתא, [ואמימר ס"ל] כרבנן דשלחו מתם וכרבה ורב נחמן דסבירא להו כרבנן כדשלחו מתם. דאמר רבה גבו קרקע. בחובת אביהן [נוטל] בכור פי שנים. אליבא דשלחו מתם דאמרי' שלחו מתם בכור נוטל פי שנים במלוה אבל לא בריבית, באיזה מלוה נוטל פי שנים, גבו קרקע יש לו. דבקרקע הוא דיש לו פי שנים, דקרקע הוא מוחזק למלוה יותר מן המעות. דקרקע יש לו שעבוד אם מכרו שיכול לטורפו המלוה מן הלוקח, ומעות אין להם שעבוד וראויין הם, ואין הבכור נוטל בראוי פי שנים. ורב נחמן אמר גבו מעות יש לו, דמעות הלוהו אבל [לא] קרקע, הילכך גבו קרקע אין לו. לדידך קשיא וכו'.
<h2>דף קכה.</h2>
מסתבר טעמא דבני מערבא. דהיינו שלחו מתם, דאמרינן לקמן שלחו מתם הילכתא כרב ענן דבעל לא ירית דהוה ליה ראוי במעשה דסבתא דמפרש לקמן. וקאמר רבה מסתבר טעמא דודאי ראוי הוא דהא אי קדמה סבתא וזבינא הוי זבינה זביני אפילו תחיה הבת [לא] ירית, הילכך ראוי הוא ולא ירית לה בעל. וכיון דאמר מר הכי אלמא קרקע לא הוי מוחזק. ולרב נחמן נמי דאמר גבו קרקע אין לו, דקרקע לא חשיב ליה מוחזק, האמר יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם. אלמא כמאן דגבי לה מחיים דאבוהון דמי, והוי מוחזק למלוה. ואם תאמר מאי מקשה התם הוא דאיקרי ראוי משום דאי קדמה סבתא וזבנה זבינה זביני, אבל הכא דאי קדים בעל חוב וזבין לא הוי זביניה זביני לא איקרי ראוי. איכא למימר אע"ג דלא הוי זביני, אם רוצה למכור יכול למכור וראוי מיקרי.
אמר ליה לא לדידי קשיא ולא לרב נחמן קשיא וכו' ולן לא סבירא לן. כבני מערבא דאמרי בכור נוטל פי שנים במלוה, אלא כרב יהודה אמר שמואל דאמר אין בכור נוטל פי שנים במלוה. דהשתא בשבחא דממילא אמור רבנן דלא שקיל, כל שכן מלוה, וכהילכתא דקבע רב פפא לקמן. אלא לטעמא דבני מערבא דאמרי בכור נוטל פי שנים במלוה קאמר, דלדידי הוי קרקע מוחזק יותר ממעות, דאית ליה שעבוד. ולרב נחמן מעות מוחזק יותר מקרקע, דמעות הלוהו ולא קרקע. אבל לדידן בין גבו קרקע בין גבו מעות אין הבכור נוטל פי שנים, דהכל ראוי הוא, דלא סבירא ליה כשלחו מתם, דכרבנן דפליגי עלייהו סבירא לן, כרב יהודה אמר שמואל דאמר אליבא דרבנן אין הבכור נוטל פי שנים במלוה, כדפסקינן.0.... ואי תיקשי לך אכתי לדעתיה דרבה, קשיא הא דשלחו מתם דסבירא להו דאם גבו קרקע יש לו, וגבי מעשה דסבתא סבירא להו לבני מערבא דבעל לא ירית. איכא לתרוצי דלא דמו, דהתם גבי סבתא ההיא סבתא לא היתה חייבת כלום לא לבת ולא לבעל. הילכך אי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני, כדקיימא לן אין לשני אלא מה ששייר ראשון. אבל הכא גבי בכור שהלוה היה חייב למלוה והיה לו למלוה שעבוד על קרקעותיו, שאם מכרם הלוה היה יכול לטורפם מן הלוקח, הילכך אם גבו קרקע יש לו דמוחזק הוא. ולרב נחמן נמי דאמר הכא בין גבו קרקע בין גבו מעות אין לו, אי נמי אליבא דבני מערבא דאמרי גבו קרקע אין לו, והתם אמר יתומין שגבו קרקע בחובת אביהן בעל חוב חוזר וגובה אותה מהם, איכא לתרוצי נמי דאפילו סבירא ליה לרב נחמן שעבודא דאורייתא, לא דמי בכור לשעבודא דבעל חוב, דבכור בעינן מוחזק, ואע"ג דהוה למלוה אבוהון שעבודא על הלוה, ההוא שעבודא לא הוי מוחזק דמידי דמטיא לידיה בעינן, דהשתא שבחא דממילא לא שקיל כל שכן מאי דלא מטא לידיה. אבל גבי בעל חוב לא בעינן מוחזק אלא שיעבוד. וטעמא נמי אמרינן התם, דאפילו לרבא [פסחים ל' ע"ב] דאמר מכאן ולהבא הוא גובה, דהילכתא כותיה, מודה דבעל חוב חוזר וגובה אותה מהם. דלא אמרינן לא יהא אלא דקני נכסי יתמי מי קא משתעבדי לבעל חוב, משום דאמר להו האי בעל חוב כי היכי דמשעבדנא ליה לאבוכון משועבד נמי לדידי משום דר' נתן. כלומר אע"ג דמכאן ולהבא הוא גובה מי לא מודיתו דשעבודא הוה לאבוכון על אותו קרקע. דהאמר בריש שמעתין היכא דאקדיש (ליה) [לוה] וזבין (ליה) [לוה] דכולי עלמא לא פליגי דאתי מלוה ופריק ואתי מלוה וטריף, מפני שעבוד שהיה לו עליו. ואותו השעבוד שהיה לאביכם עליו שלי היה, דכי היכי שהיה משועבד לאבוכון היה משועבד נמי לדידי מדר' נתן. הילכך יש כח בידי לגבותו בחובי, דמכח שעבוד אבוכון קא אתינא, ולא אתם קניתם אותו. ומהאי טעמא לא דמי בעל חוב לבכור, דבעל חוב גובה מחמת שעבוד אע"פ שאינו מוחזק, דבכור בעינן מוחזק.
<h2>דף קכה:</h2>
דבר זה נפתח בגדולים דהוא רב הונא. ונסתיים בקטנים. ר' אלעזר קרי נפשיה קטן לגבי רב הונא. כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. כלומר בודאי סבירא ליה לרב הונא דאין הבעל יורש את אשתו בקבר, דאין הבעל יורש בראוי כבמוחזק. ושאני הכא דהבת היתה מוחזקת בזו הירושה בחייה, דכל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ולא סבירא ליה לרב הונא דאין לשני אלא מה ששייר ראשון. ואי קדמה סבתא וזבינא לא הוו זביני כלום, דסבירא ליה לרב הונא כרבי דאמר השני מוציא מיד הלקוחות. [והכי קאמר] לירתה מעכשיו וסבתא תאכל פירא בחייה. ואם [הסבתא] אזלא ומכרה לא מהני. נמצאת הרי היא מוחזקת בנכסים של אביה ואינו ראוי. ולית הילכתא כרב הונא, דהא קיימא לן לקמן [קל"ז ע"א] כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון, דלא סבירא ליה כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי. ורבה דאמר אי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני ס"ל כרשב"ג. להכי אמר רבא מסתבר טעמא דבני מערבא דראוי מיקרי, דהא אי קדמה סבתא וכו'. ולא ס"ל כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דמי, ואין השני מוציא מיד הלקוחות גוף השדה הילכך ראוי הוא לבת. פירוש צרפתי. אבל דייקינן מהא מילתא דאי אמר נכסי לך ומעכשיו אחריך לפלוני, ומכר ראשון, דהשני מוציא מיד הלקוחות, ובעל נמי ירית לה.
<h2>דף קכו.</h2>
ומלוה שעמו פלגי. כלומר אם הוא עצמו הבכור היה חייב לאביו, בהא מספקא לן אי הוי מוחזק או לא. והוי ממון המוטל בספק וחולקין אותו חלק בכורה. שאם היה החוב י"ב סלעים והם שני אחין, ואם באו לחלוק בשוה היו נוטלין זה ששה וזה ששה, ואם בתורת בכורה היו נוטלין זה שמונה וזה ארבעה, אותן השנים שבין זה לזה חולקין ונוטל הבכור שבעה והפשוט חמשה. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל הכי, ובמלוה שעמו פליגי, יש בה חילוק משאר מלוה שחייב אחר לאב. כלומר הואיל וישנה תחת ידו יש לו חלק בכורה, דמוחזקת היא. ואיכא מאן דאמר ובמלוה שעמו פלגי ליה אחיה בהדיה, דשקיל איהו פלגא חלק בכורה, ואידך פלגא פלגי להו כולהו בשוה. דמספקא לן אי הויא מוחזקת או לא. דאיכא למימר כיון שישנה תחת ידו ולית ליה ולא מידי, הילכך שקיל כולה. ואיכא למימר כיון דלא מטא ליד דאבוה כמלוה דעלמא דמי ולית ליה ולא מידי. הילכך שקיל פלגא.
אמר רב הונא אמר רב אסי בכור שמיחה מיחה. כך פירש הרב ר' שמואל אע"ג דאוקימנא לדברי הכל דאין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם על ידי הוצאה, מיהו אם מיחה ואמר אל תשביחו חלקי ונחלוק מיד ואשביח אני שני החלקים שלי ואטול כל שבחן, והם נתיאשו מלחלוק והשביחו את הנכסים, הרי מיחה בהם ויטול פי שנים. דהא פסקינן לקמן יש לו לבכור קודם חלוקה משעה שחפץ לזכות בבכורתו, והרי רצה הוא לחלוק ומיחה בהם הילכך נכסים דידיה אשבוח. אמר רבה מסתבר טעמא דרב אסי. בשמיחה בענבים ובצרום אחיו שלא בידיעתו או בידיעתו ובעל כרחו שלא רצו לחלוק ונוטל שני חלקים מן הענבים בצורים, דענבים הוו וענבים נינהו וענבים דבכור אשבוח. והרי זה דומה לגוזל פרה והוקרה, דמשלם אותה כמות שהיא, הואיל ולא נשתנית. אבל דרכום. על מנת לזכות בהם בשבח דריכה, לא שקיל בכור פי שנים. כדתנן [ב"ק צ"ג ע"א] הגוזל עצים ועשאן כלים משלם כשעת הגזילה דקנוהו בשינוי. הכא נמי קנו יתומים להנו עינבי בשינוי. כך נראה בעיני. ורב חננאל ז"ל פירש שמיחה ואמר איני מוותר חלק בכורה דיו, וא"צ למחות (בעל) [בכל] עת. ואמר רבה, הני מילי כשמיחה בענבים ובצרום, ובזיתים ומסקום, דא"צ למחות פעם אחרת. אבל אם דרכום ולא מיחה ויתר. ורב יוסף אמר אפילו דרכום אינו צריך למחות. ומקשינן דרכום מעיקרא עינבי והשתא חמרא, ואם מיחה בענבים לא מיחה ביין. עד כאן פירש רב חננאל. ולא נהיר, חדא דאפילו לא מיחה לא הפסיד חלק בכורה עד שיטול חלק כפשוט מן השדות כדלקמן. ועוד דאכתי לא איירי לעיל בשום ויתור. ורב יוסף אמר אפילו דרכום וקס"ד השתא דאפילו דרכום שקיל בשבח היין פי שנים. והיינו דמתמה תלמודא, דרכום אמאי שקיל פי שנים, הא מעיקרא עינבי והשתא חמרא, וקניוה בשינוי כדפרישית. ומשני כדאמר רב עוקבא בר חמא. לקמן. נותן לו דמי וכו'. כלומר הא דאמר רב יוסף אפילו דרכום לא שיטול שבח היין היתר על הענבים, אמר(ינן), דודאי לא שקיל אלא דמי ענבים. אלא הכא במאי עסקינן שפיחת היין או נשפך או נתקלקל, שאין שוה דמי הענבים. ואתא רב יוסף למימר דאפילו דרכום ופחתו, בכור נוטל פי שנים בדמים שהיו שוים הענבים. דכיון דמיחה בהם לא היה להם לדרוך ענבים שלו, ומשלמין לו דמי ענביו הכל כשעת הגזילה. ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי, רבה איירי דאין נוטל בשבח היין, ורב יוסף אתא למימר הכי נמי דלא שקיל בפחיתת היין אלא מדמי הענבים.
בכור שנטל חלק כפשוט ויתר וכו'. ומסקנא דיש לבכור קודם חלוקה ומדאחיל בהא אחיל בכולהו. וההוא בכור דאזל וזבין בנכסיה ובנכסי דפשוט אחוהי, שמכר חלקו, פשיטותו ובכורתו, וגם מכר נכסי דפשוט אחוהי, ואמר להו רבא לא עשה כלום במאי דזבין מאחוהי, אבל במאי דזבין מדידיה בין פשיטותו ובין בכורתו מה שעשה עשוי, דיש לו לבכור קודם חלוקה. [ור"פ משמיה דרבא] סבירא ליה אין לו לבכור קודם חלוקה, משום דכתיב "לתת לו". מתנה קרייה רחמנא, מה מתנה עד דאתיא לידיה לא קני, דכתיב לתת לו פי שנים. דחלק בכורתו ופשיטותיה קרייה מתנה. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל, חזינן מאן דפסק הילכתא כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה, ואייתי ליה ראיה מהא דאיפסיקא [הילכתא] דיש לו לבכור קודם חלוקה. וקאמר, כיון דאיפסיקא הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה, שמעינן דאע"ג דלא מטא לידיה כמאן דמטה לידיה דמי. הילכך הילכתא כרבי דאמר בכור נוטל פי שנים במלוה. והא סברא לאו דסמכא היא, דלא איפסיקא הילכתא דיש לו לבכור קודם חלוקה אלא במאי דאתא לידיה דאבוה ואיתיה השתא ברשותיה, אבל מלוה דליתה ברשותיה לא שייכא בהא מילתא כלל. וכן כתב רב האיי גאון זצ"ל האי סברא.
<h2>דף קכו:</h2>
האומר איש פלוני בכורי לא יטול פי שנים איש פלוני בני לא יירש עם אחיו לא אמר ולא כלום. וכתב רב האיי גאון ז"ל בתשובותיו דוקא דאמר איש פלוני בכורי לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש כלום. אבל כתב סתם לבן בין הבנים כלומר איש פלוני יירש כל נכסי אבל לא אמר מן האחרים שלא יירשו, או שאמר איש פלוני לא יירש אלא כך וכך, אפילו בלשון ירושה דבריו קיימים, לבר מבכור שאינו יכול למעט בכורתו דכתיב לא יוכל לבכר. ומתניתין דקתני אם אמר בלשון ירושה לא אמר כלום, אבכור קאי. [אמר יירש] פלוני הנה הוא בני בכורי. הוא נאמן, ונוטל פי שנים. ואפילו לרבנן דפליגי עליה דר' יהודה ואמרי כי אינו נאמן, הני מילי (באומר) במוחזק לן דלאו בכור, (כגון בא ממדינת הים) אבל בדלא מוחזק לן הי מינייהו בכור כגון בא ממדינת הים מודו [דנאמן] כדאמרינן לקמן [אלא] לרבנן יכיר למה לי בצריך היכירא. אבל אמר יירש פלוני בני הנה הוא בכור. ולא אמר בכורי, לא יטול פי שנים בכור לכהן ולא לנחלה דלא הוי ראשית אונו דידיה ומספיקא לא יהבינן ליה פי שנים ואפילו תפס (לא) מפקינן מיניה מספיקא, דלא קרינא ביה יכיר לאחרים, דהא מספקא לן. מוחזק אני בזה שהוא בכור. וכתב הרב ר' שמואל נטריה רחמנא דעד אחד היה עמו. וכתב נמי דהאי דאמר היו מוחזקין בו שהוא בכור, לאו בעדים שיעידו שראוהו שנולד קודם לאחיו, דאם כן אין האב נאמן. אלא בקול בעלמא, כעין שאמרנו דהוה קרי ליה אבוה בוכרא. לגבי שכחת ברי דמסי רוקיה. למי שהיה חושש בעיניו.
<h2>דף קכז.</h2>
אף אינו ממעט בחלק בכורה. שאם היו שני אחין וזה הטומטום, והיו שם י"ב סלעים, דאם היו שנים היה נוטל הבכור שמונה סלעים והפשוט ארבעה, ואם היו שלשה ודאין בלא טומטום היה נוטל הבכור ששה והשנים שלשה שלשה. אבל עכשיו כשהן שני ודאין וזה הטומטום, אינו ממעט בחלק בכורה, ונוטל הבכור ארבעה. והשמונה יחלוקו בין שלשתן בשוה. שהוא שלשה פחות שליש לכל אחד מהן. נמצא הבכור נוטל לחלקו בין הכל שבעה פחות שליש, והשנים שלשה שלשה פחות שליש לכל אחד ואחד. והבכור אינו מפסיד מחלק בכורתו כלום, אבל מפסיד מפשיטותו אחד ושליש. כי הטומטום אינו ממעט בחלק בכורתו אבל ממעט בחלק פשיטותו. אף אינו נימול לשמונה. שאין מצותו לשמונה שנצטרך לחלל עליו את השבת כלומר אין מחללין עליו את השבת [כדדרשינן] וביום השמיני אפילו בשבת. אין אמו טמאה לידה. שבעה אם נקרע [ונמצא זכר. וכן לא שבועיים אם תמצא נקבה] דלידה יבישתא הוי טמאה, הדא טומטום לא מיקרי לידה דכתיב ואם נקבה תלד. המפלת טומטום ואנדרוגינוס תשב לזכר ולנקבה. ארבעה עשר ימי טומאה ועשרים וששה ימי טהרה, כי מאלו הארבעה עשר נחשוב השבעה לימי טהרה, כי שמא זכה הוא ואין לה ימי טומאה כי אם ז' ימים. וקשיא לרב שיזבי דאמר אין אמו טמיאה לידה דהכא קתני תשב לזכר ולנקבה, והא דקתני לזכר ולנקבה משום דלא נקרע, אבל אם נקרע ונמצא זכר תשב לזכר בלבד כשאר זכרים מעליי. לימא תהוי תיובתא דרב שרביא. דאמר אינו נימול לשמונה. דלא חשיב ליה זכר אלא כבריה בעלמא, והכא תני תשב לזכר ולנקבה. ואי מיקרע והוי זכר תשב לזכר בלחוד. אלמא זכר מעליא הוא [אע"ג דלא קים ביה] בשעת לידה. אמר לך רב שרביא לדידי דאמינא אינו נימול לשמונה חומרא קא אמינא שאין מחללין את השבת, דדילמא בריה בעלמא הוא, דדילמא דרשינן עד שיהא זכר משעת לידה. ושמא לא דרשינן, (זכר ספיקא). והאי תנא נמי ספוקי מספקא ליה אי דרשינן זכר משעת לידה או לא, אי נמי דילמא בריה בעלמא הוא, ואפילו מיקרע נמי הוה מספקא ליה אי זכר אי בריה, והאי תנא נמי מודה דלא מחללינן עליה שבת דספיקא הוא. אבל רב שיזבי דדריש לקולא ואמר אין אמו טמיאה לידה, ודאי הואי תיובתיה. ורב שרביא דאמר אף אינו נימול לשמונה, האי "אף" לא קאי ארב שיזבי דפשיטא ליה. אלא בין לטומאת לידה ובין למילה שמונה ימים בכולהו אזיל לחומרא. ומקשינן לרב שרביא אי הכי, דספוקי מספקא ליה אי הוי בריה ואי דרשינן זכר משעת לידה. אמאי אמר תשב לזכר ולנקבה דהוא ארבעה עשר ימי טומאה וכ"ו ימי טהרה, דיהיב לה שום ימי טהרה בודאי אין לנו לתת מספיקא ימי טוהר כלום. והיה לו לתנא לומר תשב לזכר ולנקבה ולנדה, כלומר לנקבה דאפילו בלידה יבישתא טמאה י"ד. ולנדה דאין לה כלום ימי טוהר, דדילמא אין עליה דין יולדת וכל דמים שתראה נדות, ולזכר התם במסכת נדה [ל' ע"א] קתני המפלת ליום ארבעים ואחד ואין יודע מהו תשב לזכר ולנקבה ולנדה, ומקשינן התם למה הוזכר(ו) זכר, אי לימי טומאה הא קתני נקבה אי לימי טהרה הא קתני נדה, ומתרצינן שאם תראה יום שלשים וארבעה ללידתה ותחזור ותראה יום ארבעים ואחד תהא מקולקלת עד ארבעים ושמונה. שאם נאמר שאותה ראיה של שלשים וארבעה היתה נדה בודאי, זו הראיה שתחזור ותראה ביום ארבעים ואחד היא תחלת אחד עשר יום של זיבה, וסגי ליה בשומרת יום כנגד יום. אבל אע"פ שהיתה טמאה מספק מאותו יום שלשים וארבעה נחמיר עליה מצד אחר, ונאמר שמא זכר הוא, וראית יום שלשים וארבעה טהורה היתה, ועכשיו כשרואה יום ארבעים ואחד היא תחלת נדה וצריכה לישב שבעה ימי נדה עד ארבעים ושמונה. וכן נמי לענין נקבה שאם תראה יום שבעים וארבעה ללידתה ותחזור ותראה יום שמונים ואחד תהא מקולקלת עד שמונים ושמונה.
<h2>דף קכז:</h2>
אלא לרבנן יכיר למה לי בצריך היכירא. כלומר זה שהאמינתו תורה בצריך היכירא. שאילו מוחזקין באחד מהן שיהא בכור וצריכין אנו היכירא איזה מהם בכור, ואמר אביו על אחד מהן שהוא בכור נאמן. אבל היכא דאנו מוחזקין באחד שהוא בכור, ואמר אביו על אחר בכור הוא אינו נאמן לבטל חזקתו. למאי הילכתא. צריך יכיר בצריך היכירא, דלרבי יהודה נאמן בכל ענין, לא יהא אלא אחר ופשוט דנאמן מדין מגו, דהא אי בעי למיהב ליה מתנה באמירה בעלמא כשהוא שכיב מרע, או בקנין. ומדין מיגו ליתהימן. אמאי אמרי רבנן אינו נאמן ולמה לי יכיר. לא צריכא. לאשמועינן קרא דמהימנינן ליה לאב אלא בנכסים שאינו יכול ליתן לו באותה שעה [שאמר עליו] הוא בכור, כגון נכסים שנפלו לו אחר כן שאמר זה בני בכור, דליכא למימר בההיא שעתא מגו, דהא אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ולר' מאיר דאמר. דהא רבנן דפליגי עליה דר' יהודה הם ר' מאיר דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שתתגיירי [קדושין ס"ג ע"א]. בנכסים שנפלו לו. לאחר מכאן. כשהוא גוסס. שאינו יכול לדבר. ובהא אפילו למאן דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם [מודה, דכי אמרינן אדם מקנה דבר שלא בא לעולם] הני מילי שבאותה שעה שזוכה בה יכול להקנותה, אבל גוסס שאינו יכול להקנותה לא היה זוכה בה מכח מתנה וזוכה בה מכח עדות של בכורה. דגוסס הוי כחי לכל דבר ולא מיקרי ראוי, ומשום בכור נוטל. אבל לא [יטול] בנכסים שנפלו אחר מיתה, דהתם משום בכור לא יטול (לבכור) פי שנים דהוי [ראוי], דאין בכור נוטל בראוי כבמוחזק. ולי הכותב נראה שזה הגוסס אין לו כח לדבר ולא להרכין בראשו ולומר על לאו לאו ועל הן הן שלש פעמים. דהא תנן בפרק מי שאחזו קורדייקוס [גיטין ס"ז ע"ב], נשתתק ואמרו לו נכתוב גט לאשתך והרכין ראשו בודקין אותו שלש פעמים אם אמר על לאו לאו ועל הן הן הרי אלו יכתבו ויתנו. ואמרינן בגמרא [גיטין ע"א ע"א], כשם שבודקין אותו לגיטין כך בודקין למשאות ולמתנות לעדיות ולירושות. ותרצינן למשאות ומתנות דידיה אבל דעלמא לאסהודיה בבדיקה לא, לעדיות עדות דאשה דאקילו בה רבנן, אבל עדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם. ולירושות ירושת בנו הבכור, דנכסי דידיה הוא ולכל דבעי מזכי להו. וזה הגוסס אינו יכול לדבר ולא להרכין בראשו. אלא חשוב הוא כחי לכל דבריו, והירושה שתפול לו הבכור נוטל בה פי שנים שהרי זכה בה אביו בחייו, ולאו ראוי הוא אלא מוחזק. אמר בני וחזר ואמר עבדי אינו נאמן. שהרי חזר מדברו הראשון, ואין יכול לומר זה שקראתיו בני שאני אוהבו כבני. שאין אדם רגיל שיקרא לעבדו בנו, ובודאי מהדר קא הדר ביה מדברו הראשון. דהודאת פיו האמינה במאי דאמר בני כדכתיב יכיר. וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אבל אמר עבדי וחזר ואמר בני נאמן. דהאי דאמר עבדי, דמשמש ליה כעבדא קאמר. מיתיבי היה משמשו כבן וכו'. בתרוייהו גרסינן אינו נאמן.
<h2>דף קכח.</h2>
ה"ג רצונך השבע וטול. דמן הדין נאמן [הוא בטענה זו] אע"ג דיש עדים ... נאמן לומר לקחתיהו ממך. ואפילו שבועת היסת לא משתבע דאין נשבעין על העבדים, וגם זה [התובע אין לו] לישבע וליטול, דכל הנשבעין שבתורה נשבעין ולא משלמין. אלא אמר לישנא יתירא השבע וטול בשבועה. ונשבע אינו יכול לחזור בו. דמאחר דנשבע הוי כגמר דין ואינו יכול לחזור בו. דקיימא לן כחכמים אפילו באתן לך וכל שכן במחול לך. ובגמר דין, אבל לפני גמר דין אפילו לרבנן יכול לחזור בו. קמ"ל הכא דאי נשבע כגמר דין דמי ולא מצי למיהדר ביה. וכתב רב חננאל ז"ל אע"פ שהעבדים אין להם חזקה אלא לאחר שלש שנים או בקטן המוטל בעריסה והדין דאין נשבעין על העבדים, הואיל ונתרצה בכך וקבל את השבועה אין יכול לחזור בו. והוא הדין לשאר מטלטלין.
מר בר [רב] אשי אכשר באבא דאבא. דבן ראובן יעיד ליעקב. כתב הגאון ר' יצחק ז"ל, פירוש קסבר מר בר רב אשי אבא שלישי בראשון הוא, ושלישי בראשון אמרינן דכשר. ומשום הכי קא מכשר ביה. ולית הילכתא כותיה, דטעה מר בר רב אשי דאב ובנו ראשון בראשון, כמו אח ואחיו שהן ראשון בראשון. והוה ליה אבא דאבא שני בראשון. והרב ר' שמואל נטריה רחמנא כתב הכי, אכשר באבא דאבא, שיעיד הבן לאבי אביו, כגון בן חנוך מעיד לראובן, דהיינו שלישי בראשון. ולית הלכתא כמר בר רב אשי דבני בנים ובני בני בנים עד אלף דורות לא יעידו לאביהם, דבן אביו הוא. ודבר זה צריך עיון, דמשמע לן לדברי רב אלפסי, דבן בנו של חנוך כשר לראובן, דרביעי בראשון הוא. כל שתחילתו וסופו בכשרות כשר. ומפורש בערכין בפרק השג יד בנודר [י"ח ע"א], דמשום הכי בעינן תחילה וסוף בכשרות [משום] דכתיב והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד, בעינן ראיה והגדה בכשרות, שבשתיהן יהיה רחוק ולא קרוב, ובר ראיה דלא יהיה סומא שאינו בר עדות כיון שאינו רואה. והאי נתחרש, שנתחרש מחמת חולי, או נשתתק דיכול להרכין בראשו, ואעפ"כ פסול דכתיב מפיהם ולא מפי כתבם.
<h2>דף קכח:</h2>
תטול אשתי כאחד מן הבנים. במתנת בריא בקנין. ובנכסים של עכשיו, אבל בנכסים הבאין לאחר מכאן אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. ואפילו בבנים הבאין לאחר מכאן. חשבינן להו וממעטין חלקה. דלא נתכוין למעט חלק בנים אשר יולדו לו, אלא לפי חשבון בנים של שעת חלוקה קאמר. וכתב הרב ר' שמואל נטריה רחמנא שאם נתמעטו הבנים בחיי האב, שמת אחד מהן בחיי האב, דאי לאחר מיתת האב אחיו ירש אותו שקלא חלק כחשבון מיעוט הבנים הבאין לחלוק לאחר מיתת האב. דלשעת חלוקה איכוין, לא שנא נתרבו ולא שנא נתמעטו. וצריך עיון, דאיכא למימר כיון שלא פירש יד בעל השטר על התחתונה, ואם נתרבו הבנים כחשבון החלוקה אם נתמעטו הבנים כשעת המתנה, דשמא בשעת [חלוקה איכוין].
לוה אמר פרעתי מחצה והעדים מעידין אותו שפרע כולו. נשבע הלוה שפרע מחצה. כדין מקצת הטענה, דמודה דחייב מחצה וכופר מחצה. וגובה המלוה מחצה מבני חורין. [ולא אמרי'] דהמלוה לישבע שלא נפרע כלום, כדין טוען בשטר שהיה בו נאמנות דפרע, לא משתבע מכל מקום משום [דאיכא] שטר המלוה נשבע. י"ל דהכא כיון דאיכא עדים דנפרע כולו הוי מלוה על פה, וישבע לוה כדין מודה במקצת. אפילו לר"ע דאמר משיב אבידה הוה. בפ"ק דב"מ [ד' ע"ב], שטר שכתוב בו סלעין מלוה אומר חמש ולוה אומר שלש ר"ע אומר משיב אבידה הוי. הכא נמי נוכל לומר דניהוי משיב אבידה, דהא יכול לומר פרעתי הכל דהא איכא עדים דפרעו כולו, אמרי' דליתיה מהימן במגו בלא שבועה. הני מילי דליכא שטרא. דסלעין [תרי משמע דמיעוט] סלעין שנים הם. אבל הכא דאיכא שטרא אירתותי מירתת. ואית סיפרי דכתיב בהו "הני מילי דליכא עדים", ולא נהיר.
<h2>דף קכט.</h2>
המחלק נכסיו על פיו ריבה לאחד ומיעט לאחד והשוה להן את הבכור דבריו קיימין. היכא דאמר בלשון מתנה. ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. איכא למימר דהאי "ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום" לא שנא לבכור ולא שנא לבן בין הבנים קאמר, כרבנן דפליגי עליה דר' יוחנן בן ברוקה, דכיון דלשון ירושה אמר, ירושה לאחר מיתה היא של אחין וזכו חלקם, דאינו יכול להתנות על מה שכתוב בתורה שאחין לא ירשו. אבל אמר בלשון מתנה קונה מעכשיו, ואחין אין יורשין [אלא] לאחר מיתה [מה] שימצאו ולא יותר. וסתם ואחר כך מחלוקת היא ואין הלכה כסתם. וקיימא לן כר' יוחנן בן ברוקה, דלבן בין הבנים אפילו משום ירושה דבריו קיימין. לבר מבכור, שאם אמר משום ירושה לא אמר כלום, דכתיב לא יוכל לבכר וגו'. והאי דסלקא האי שמעתא דהילכתא כריש לקיש דאמר לעולם לא קנה עד שיאמר פלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום, לא אמרינן דצריך להזכיר מתנה אלא לבכור או לבת בין הבנים או לאחר במקום בת. אבל לבן בין הבנים אינו צריך להזכיר מתנה, כיון דקיי"ל כר' יוחנן בן ברוקה דאפילו בלשון ירושה דבריו קיימין, דהתורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה.
האומר תנו שקל לבני בשבת וכו' ואם אמר אל תתנו להם אלא שקל וכו'. דמצוה לקיים דברי המת כרבי מאיר, אבל רישא לזירוזינהו אתא. ואם אמר אם מתו יירשו אחרים תחתיהן. שאנו מכירין בדעתו דדעתיה אשיורא. אין נותנין להן אלא שקל. בין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו. והא הכא דכשתי שדות ושני בני אדם דמי. דמה שנתן לבניו אינו נותן לאחרים. וקתני דמהני תנו דאמר לבניו לירש אחר תחתיהן. דודאי משום לשון יירשו אחרים תחתיהן לא קנו האחרים, דלשון ירושה לא מהני כי אם בראוי ליורשו, אבל לאחר אמאי מהני, דהא לא שייך ביה לשון ירושה. אלא ש"מ טעמא משום דמהני לה תנו דאמר לבניו, וקתני דקנו אחרים. דמשום הכי אמר בסיפא אל תתנו להם אלא שקל, כדי לשייר מן הנכסים להנהו אחרים. ופרקינן בראוי ליורשו ור' יוחנן בן ברוקה. כלומר הנך אחרים משום הכי מתני להו לשון ירושה, דראויין ליורשו, דבנים הם שיש לו מאשה אחרת. וסבירא ליה לר' יוחנן בן ברוקה לבן בין בנים דבריו קיימין. ולהכי לא אקשי ליה הכא מהא דשלח רב אחא בר עוא ומפני מה קנו אותן אחרים, והלא בניו הראשונים ראוי ליורשו הן, ונימא שאין לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק, ולא יזכו בה האחרים כלום כי אם יורשי בניו. איכא דמתרץ דרב אחא לא אמר אין לשון מתנה אלא לשון ירושה אלא בנכסי לך סתם, דאמרינן כיון דראוי ליורשו, האי "נכסי לך" דקאמר שיזכה בהן בכח ירושה קאמר. [ונראה לומר] דהאי דלא אקשי ליה בהך ברייתא דתנו שקל לבני מהא דרב אחא בר עוא, שלא אמר "נכסי לך" שיחזיק הנכסים בחזקתן, אלא ציוה לאחרים שיתנו להם שקל. לכך לא נייפה את כוחם שנאמר שלשון ירושה הוא ואין לה הפסק. ובפרק מציאת האשה [כתובות פ"ט ע"ב] קיימא לן דבין שאמר תנו בין שאמר אל תתנו נותנין להן כל צרכן. דאע"ג דקיימא לן כרבי מאיר דאמר מצוה לקיים דברי המת. הני מילי במילי אחרנייתא, אבל בניו מינח נייח ליה, והאי דאמר הכי לזרוזינהו הוא דאמר.
<h2>דף קכט:</h2>
ת"ש נכסי לך. לשון מתנה הוא, שאומר נכסי נתונים לך. אחריך יירש פלוני וכו'. ואם מת שני בחיי הראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, שלא זכה בהן השלישי אלא מכח השני. וכיון דלא זכה בהן הנכסים עומדין בחזקת הראשון. ולקמן [ב]פרקין [קל"ו ע"ב] מקשינן ואי קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי ליורשי נותן איבעי ליה ופרקינן אחריך שאני, כלומר שאין לשני לא גוף ולא פירות אלא אחריו של ראשון, ולא אמרינן פירא לחוד וגופא לחוד אלא [היכא] דאמר מעכשיו. ה"ג וכי תימא הכא נמי בראוי ליורשו. כגון בן בין הבנים, ... לאחר. ור' יוחנן בן ברוקה אי הכי מת שני קנה שלישי והא שלח רב אחא וכו'. ול"ג "אי הכי מת ראשון קנה שני", דראשון לא איצטריכינן לאוקומי בראוי ליורשו. ומסקנא דהילכתא כריש לקיש. והני מילי לאחר כדי דיבור. אלא הא ברייתא דאמרה דמהני אפילו בשתי שדות ושני בני אדם, תוך כדי דיבור, שתיכף שאמר נכסי [לך] אמר ואחריך יירש פלוני, ולא שהה בין זה לזה כדי שאילת תלמיד לרב. אבל רב דימי ור' אלעזר (ברישא) [בסתם] אמרו דלא קנה אלא בשדה אחת ושני בני אדם או שתי שדות ואדם אחד. אבל בשני בני אדם ושתי שדות לא ולכך אמר תיובתא. וצריך עיון. הילכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי. [ואם שניהם יכולין לתפוס] מקיימין [שניהם, דלשניהם נתכוין] אלא שאין יכול לאומרן ביחד. ואם סותרין הלשונות זה את זה הלך אחר אחרון, דהדר מקמא. כגון איסתירא מאה מעי. לבר מע"ז וקידושין. שאם התפיס שום דבר לע"ז ובתוך כדי דבור חזר בו, אפילו הכי נאסר. משום דע"ז [כתיב] שקץ תשקצנו, דאע"ג דאתי מדינא, להיתירא לא תיתי. וקידושין. שאם קידש את האשה בפני עדים, וחזר ואמר תוך כדי דבור ליהוויין מתנה ולא קידושין, אין שומעין לו, ומקודשת ואינה מקודשת. וחומרא דרבנן היא משום לעז ממזרות אם תינשא לאחר בלא גט, כך פירש הרב ר' שמואל נטריה רחמנא.
<h2>דף קל.</h2>
א"ל אביי האי מלא יוכל לבכר נפקא. כלומר למה לך לאתויי מוהיה ביום הנחילו את בניו שהתורה נתנה רשות לאב וכו', הא מלא יוכל לבכר נפקא. דבחלק בכורה לא נתנה לו תורה רשות למעוטי הבכור מפי שנים ולירש אחר בלשון ירושה, אבל בחלק פשיטות נתנה לו תורה רשות אפילו בלשון ירושה. ההוא מיבעיא ליה לכדתניא. כלומר דמלא יוכל לבכר הוה אמינא קל וחומר לחלק פשוט. ואי כתב נמי ביום הנחילו את בניו דהתורה נתנה לו רשות ולא כתב לא יוכל לבכר, הוה אמינא קל וחומר לחלק בכורה דנתנה לו תורה רשות. ולהכי איצטריכו הני תרי קראי דלא תליף מקל וחומר חד מחבריה, אלא בחלק בכורה לא נתנה לו רשות ובחלק פשוט נתנה לו רשות. הלכה כרבי יוחנן בן ברוקה. אע"ג דרבנן דמתניתין פליגי עליה דר' יוחנן בן ברוקה. משום דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו. [והוה מצי למכתב ביום שינחלו את בניו, וכתב] ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב [להנחיל לכל מי שירצה. ודוקא דליכא] בכור, דאי איכא בכור לא מהני בלשון ירושה.
<h2>דף קל:</h2>
אין למידין הלכה מפי תלמוד. מפורש בפרק קמא דנדה [כ' ע"ב] דאם אנו מוצאין משנה [או] ברייתא שאומרות "והלכה כדבריו" אין למידין מאותה הלכה אא"כ איפסיקא הילכתא בגמרא מפי אמוראים עד שיאמר לו "הלכה למעשה". והני מילי באותן הדורות שהיו שואלין התלמידים לרבותיהם, והיה מחמיר כל אחד מהם והיה אומר לתלמידיו שלא יעשה מעשה מיד שמא יחזור בו, עד שיאמר לו "הלכה למעשה". אבל עכשיו אין לנו לזוז ממה שקבעו בתלמוד הלכה. דרב אשי ורבינא סוף הוראה היו ואע"ג דלא קבעו בתלמוד "והלכה למעשה", ואין אדם רשאי לחדש דבר, ולמי נשאל בשעת מעשה אם לא נסמוך על התלמוד. אבל במילתא דלא איתפרשא בתלמוד, בההיא אית ליה לאיניש לשיולי למי שגדול ממנו, ולא לסמוך על דעתו במקום רבו, ולא יעשה מעשה עד שיאמר לו "הלכה למעשה". ירושלמי בתחלת פיאה [פ"ב ה"ד], ר' זעירא בשם ר' שמואל אמר אין למידין לא מההלכות ולא מהגדות ולא מן התוספות אלא מן התלמוד, כלומר מדברי האמוראים. ולא מפי מעשה כלומר אין למידין מפי מעשה הכתוב במשנה וברייתא, וכגון דרבים פליגי עליה. כך פירש הרב ר' שמואל נטריה רחמנא. כל התורה כולה דמויי מדמינן לה. כדאמרינן בעירובין [כ"א ע"ב] ואסברה בדדמי, בשלמה המלך מיירי. שהרי חותכה מכאן וחיתה וחותכה מכאן ומתה. כמו צומת הגידין שנחתכו טריפה, ואם חתך למעלה מצומת הגידין כשרה [חולין ע"ו ע"א], והוה לן למיטרפה מקל וחומר. וכגון הטחול בקולשיה ובסומכיה.
<h2>דף קלא.</h2>
בעי רבא בבריא היאך כי קא אמר ר' יוחנן בן ברוקה בשכיב מרע דבר אורותי הוא. וקרינא ביה ביום הנחילו את בניו, אבל בבריא לא. או דילמא לא שנא. ולא איפשיטא, הילכך לא עבדינן עובדא בבריא. א"ל ר' נתן לר' שניתם משנתכם. סתם. כר' יוחנן בן ברוקה דתנן, התם בכתובות [נ"ב ע"ב]. לא כתב לה בנן דכרין דיהוין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חלקהון דעם אחיהון חייב שהוא תנאי ב"ד. דתיקנו כדי שיקפוץ [אדם ויתן לבתו כבנו]. נמצא דבלשון ירתון קני כתובת אמן יתר על חלקהון משאר הנכסים החולקין בשוה. אמר ליה רבי יסבון תנן. דהוי לשון מתנה. אבל בלשון ירתון לא קני כרבנן [דאמרי] ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. והאי דאמר ליה אביי לרב פפא האי משום דמפיק לה תנא בלשון ירתון. הכי פירושיה כדפריש הרב ר' שמואל נטריה רחמנא, כלומר הכי א"ל אביי לרב פפא מה שאמרת שלא (אמרת) [אמרו] אלא משום דתנאי ב"ד הוא, להא אינו צריך תנאי ב"ד, דלא שאני משאר תנאים דעלמא. דמשום דקא מפיק לה בלשון ירתון קא מקני להו אע"פ שלא באו לעולם, דהא עכשיו לא מקני להו מידי. אלא הכי קאמר בנים אשר יולדו לי הם יירשו נכסיי לכשאמות, ולכי מיית כבר ישנם בעולם, דההיא שעתא הוא דירתי. וליכא הכא שום שינוי וחידוש משאר תנאים, דליצטרך למימר תנאי ב"ד שאני. הילכך ש"מ דקאמר ר' יוחנן בן ברוקה אפילו בבריא. והאי דקתני מפני שהוא תנאי ב"ד, לאו משום דתנאי ב"ד שאני, אלא ה"ק אע"פ שלא כתב האי תנאי כמי שכתב דמי, שכן הוא תנאי ב"ד ואי לא כתב לא הפסידה. ולעולם התנאי עשוי כהלכתו דקתני לשון ירתון בין בבריא בין בשכיב מרע. זה לשון הרב ר' שמואל ואין דעתי מיושבת ממנו. לאו מילתא היא דאמרי דקתני סיפא בנן נוקבן וכו' תהויין יתבן בביתי ומתזנן מנכסי וכו'. לאחר מיתה, ולשון מתנה הוא זה, שהרי אינן ראויין ליורשו, אלא הבנים ירשו והבנות יזונו כדתנן לקמן במי שמת [קל"ט ע"ב]. (אביו) [אבל] מחיים אינו חייב לזון את בניו ואין כופין אותו, אלא אמרינן ליה יארוד ילדה ואבני מתא שדיא בכתובות [מ"ט ע"ב]. ויש מפרשים, הא משום דקא מפיק לה תנא בלשון ירושה וכו'. הא ליכא למימר דמשום תנאי ב"ד הוא דמהני ירתון, דמה לו לשנות בלשון ירתון [דמשמע] תנאי ב"ד, ליתני בלשון יסבון ולא ליצטריך לתנאי ב"ד. אלא ודאי מדתני בה בלשון ירושה שמעינן כר' יוחנן בן ברוקה דאפילו בבריא אמר. ואי תימא להכי אמר לשון ירתון דלא תטרוף ממשעבדי, אכתי הוה למתנא יסבון, ולהכי (תקנה) [תיקנו] דלא תטרוף ממשעבדי, דכיון דאינו מן הדין אלא משום תנאי בי"ד די לה בהכי. כללו של [דבר] דלא נהיר פירושא דהא מילתא. לזה בירושה ולזה במתנה אפילו רבנן מודו. כדתנן [קכ"ו ע"ב] כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה דבריו קיימין, דאפילו שתי שדות ושני בני אדם קני בתוך כדי דיבור, כדפסיק לעיל [קכ"ט ע"ב] דהכי הילכתא.
<h2>דף קלא:</h2>
אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפטרופיא. בשכיב מרע מיירי. מדבעי לקמן בבריא היאך. פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפטרופוס. דוקא כותב. ומחזי דבמיפה את כוחו מיירי, דאמר "אף כתובו". דאם אינו מיפה את כוחו פשיטא דלא [עשאו אלא אפטרופוס]. בנו קטן וכו'. מפרשי רבנן דוקא הכותב אבל אמר יירשני פלוני בני שפיר דמי דלירות ליה, דקיימא לן כר' יוחנן בן ברוקה. ואי קשיא לך ההיא דאמר לקמן [קל"ג ע"א], אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה. ואם לאו נוטלן משום מתנה. והרב ר' שמואל [תירץ] דלקמן דכי אמרינן שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר אם ראוי ליורשו כר' יוחנן בן ברוקה דוקא דנתנם בלשון ירושה, כדאמרינן והיה ביום הנחילו את בניו התורה נתנה רשות לאב להנחיל לכל מי שירצה בלשון נחלה. דודאי לשון ירושה לאו לשון אפטרופסות הוא, אלא כיורש לגמרי שיהא הכל שלו. אבל בלשון מתנה אמרינן לא עשאו אלא אפוטרופוס, דהא דאומר מתנה אפטרופסות קא אמר, לא מתנה ממש. ולא נהיר כל כך. וא"ל רב נחמן גנבא גנובי למה לך אי סבירא לך כר' יוחנן בן ברוקה אימא הלכה כר' יוחנן בן ברוקה דשמעתיך כר' יוחנן בן ברוקה אזלא, דשמעת מינה א"ר יוחנן בן ברוקה אפילו בכתיבה נמי למי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ההיא בשאר יורשין, כגון בת בין הבנות ואח בין האחין, אבל בן בין הבנים לא עשאו אלא אפוטרופוס כדקאמר שמואל. והא דרב הונא לא פליגא עליה. ולא פליגא נמי אדר' יוחנן בן ברוקה. אלא כל חדא וחדא קיימא באפי נפשה, ולא פליגי אהדדי. ואי אמרת בנו מאי טעמא לא קני בכתיבה, אלא אמרינן אפוטרופוס הוא דשווייה ושאר יורשין קנו. האי מילתא כבר אמרינן עלה בגמרא [קמ"ד ע"א] דהילכתא בלא טעמא היא ולית לן בה אלא מאי דאמור רבנן. כל זה לשון הגאון ר' יצחק ז"ל.
פשיטא בנו גדול ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס אשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפוטרופוס. ועיקר שמעתא דשמואל לא איירי אלא באשתו אצל בניה. ולהכי ל"ג "אשתו ובנו אשתו משום אפטרופיא ובניו משום מתנה", דאיהי שמעתא גופה דשמואל, אלא מאי דלא אמר שמואל בהדיא נקט לפרושיה. ורב חננאל ז"ל כתב דאזל שמואל [בתר] אומדנא דדעתא. ומדפריש ואמר בכתיבת שטר דאית ליה קלא, איכא למימר לאו לאקנויי קא מיכוין, אלא ניחא ליה דלישמעון מיליה ויקבלו דברי אשתו ודברי בנו ותהיה אימתם עליהם. ולפיכך נתכוין לכתוב לפרסם את הדבר. במקום שאין אומדן דעתא, כגון אחר או אשתו גרושה או אשתו ארוסה, קנו קנייה גמורה. איבעיא להו בת אצל הבנים ואשה אצל האחים ואשה אצל בני הבעל מאי אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו קני לבר מאשתו ארוסה או אשתו גרושה. דקנו, ואע"ג דרב עוירא פליג ואמר בכולהו קני לבר מבת אצל בנים ואשה אצל בני הבעל הילכתא כרבינא. וקיימא לן איפשיט בסוגיא דשמעתא ותני אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה, אלה דברי רב חננאל ז"ל. והגאון ר' יצחק ז"ל נמי פסק כרבינא. ומסתברא דהלכה כרבינא ולא כרב עוירא, דהא בסוגיין פשטינן ואמרינן פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס ואפילו קטן המוטל בעריסה, ואמרינן נמי פשיטא בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס, לאשתו ואחר לאחר במתנה ואשתו אפוטרופיא, אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה. כל הני פשטינן בגמרא ולא איבעיא לן אלא בת בין הבנים ואשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל, דזהו ראובן שאין לו בנים ויש לו אחין, וכותב נכסיו לאשתו. ואשה אצל הבעל, מאשה אחרת, דשמואל לא איירי אלא באשתו אצל בניה. ומ"מ שמעינן מסוגיא דשמעתא דפשטינן דלית הילכתא כרב עוירא.
פשיטא אשתו ואחר אשתו אפטרופיא ואחר במתנה, בנו ואחר לאחר במתנה ובנו אפוטרופוס. יש ששואלין כאן, היכי אפשר אשתו ואחר אשתו משום אפוטרופוס, ואנן אמרינן הכותב כל נכסיו לאשתו דלא עשאה אלא אפוטרופיא. אבל מקצת נכסיו לא, אלא כגון שנתן לאחר כל נכסיו ואחר כך נתנם לאשתו והוא שכיב מרע, דלא אמרינן הדר ביה מן האחר ונתנם לאשתו. אלא מתנת האחר הויא מתנה, ומה שנתנם לאשתו אחר כן, לעשותה אפוטרופיא איכוין. אבל היכא שנתנם לאשתו בראשונה ואחר כך לאחר, מאי איריא משום אפוטרופוס, תיפוק לי אפילו איכוין למתנה הא הדר ביה, דשכיב מרע הוא. ואפשר דהויא ע"י קנין וזיכוי, דלא יכיל למיהדר ביה. ואפילו הכי אמרינן לא עשאה אלא אפטרופיא. ויש מי שאומר, דלאחר נתן במתנה בתחילה מקצת נכסיו בקנין, ומה שנשאר לו נתן הכל לאשתו, ואמרינן לא עשאה אלא אפטרופיא. אי נמי יש מפרשין שנתן לאשתו ולאחר כל נכסיו בבת אחת, ואמרינן שעיקר כל המתנה היתה לאחר, ושיתף בה אשתו לעשותה אפוטרופיא. אבל הרב ר' שמואל נטריה רחמנא האריך בפירושו וכתב הכי, הכותב כל נכסיו לאשתו, בשכיב מרע מיירי, דהא לקמן בעי בבריא היאך. הכותב כל נכסיו לאשתו (אפי') [פי'] בלשון מתנה. לא עשאה אלא אפטרופיא, דכיון דלא שייר מידי לבניו איכא למימר דלהכי כתב לה שיהיו כל בניה חולקין לה כבוד משום דאוקים כולהו נכסיה ברשותה לפרנסם מהם כפי אומד דעתה ויהיו כפופין לה. והיא חדא מתלת הילכתא דאינון בלא טעמא, דדברי נבואה הם. שאנו סותרים את המתנה אדעתין למימר דאדעתא דאפטרופיא בעלמא שוייה. ודוקא כל נכסיו, דלא שייר מידי לא במקרקעי ולא במטלטלי, אבל אי איכא שיור קנתה. ודוקא אשתו, אבל אחר שכתב לו שכיב מרע כל נכסיו בלשון מתנה כל ממונו קיימא לן שאם מת קנה הכל. דכיון דלא שייר מידי מצוה מחמת מיתה הוא ודבריו ככתובים וכמסורין דמו. ה"ג לכולה מילתא פשיטא בנו גדול לא עשאו אלא אפוטרופוס בנו קטן מאי אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל אפילו קטן המוטל בעריסה פשיטא בנו ואחר אחר משום מתנה ובנו משום אפוטרופוס אשתו ארוסה ואשתו גרושה משום מתנה איבעיא להו בת אצל הבנים ואשה אצל האחים ואשה אצל בני הבעל מהו אמר רבינא משמיה דרבא בכולהו לא קני לבר מאשתו ארוסה ואשה אצל בני הבעל ובת אצל הבנים איכא בינייהו בעי רבא וכו'. והכי היא הגירסא. והכי פירושה, פשיטא בנו גדול במקום בנים לא עשאו אלא אפוטרופוס, דלכבודו איכוין שיחלקו לו כבוד. ואפילו מוטל בעריסה נמי לא קנה, דאפוטרופוס שוייה. פשיטא בנו ואחר. כלומר הנותן מתנה מכל נכסיו לבנו ולאחר, פשיטא לן דאם נתן לבנו במקום בנים לכבודו נתכוין שיחלקו לו כבוד. וגם נמי פשיטא לן שאם נתנם לאחר במקום בניו דקנה האחר, דמה לו לכבדו, ואם היה רוצה לעשותו אפוטרופוס לפי שאין יודעין בטיב משא ומתן היה אומר בפירוש "אפוטרופוס אני עושה אותך". אלא מדכתב לו בלשון מתנה, לשון מתנה גמור איכוין. אבל לא גרסינן "אשתו ובנו אשתו משום מתנה ובנו משום אפוטרופוס", דהא אשתו במקום בניו [אמר] שמואל בהדיא דאיהו גופה שמעתא דשמואל. אבל בנו ואחר, דלא איירי בהו שמואל דהא אמרינן לעיל אמר רב חנילאי בר אידי אמר שמואל אפילו קטן המוטל בעריסה. כן נראה בעיני. ויש מפרשין בנו ואחר, שנתן להם ביחד לשניהם כל נכסיו. ואינו נראה בעיני, דאם כן אמאי בנו משום אפוטרופוס, והלא הוא נותן מחצה לזה ומחצה לזה. וההוא אחר אמאי יזכה כי אם במחצה, ובנו למה יהיה אפוטרופוס, דהא לא כתב כל נכסיו. ואם יש לפרשה לשניהם ביחד, הכי הוא דמפרשינן, אחר משום מתנה וזכה במחצית הנכסים שנתן לו, ובנו משום אפוטרופוס באותה מחצית השניה שנשאר לבניו וכתבו עתה לבנו, והרי כתב כל נכסיו לו, הילכך משום אפוטרופסות הוא. ולא נהירא לי, דלא דמי לסיפא דקאמרינן אשתו ארוסה ואשתו גרושה במתנה, דההיא ודאי או או קתני. וה"ה נמי להך רישא. בנו ואשתו ל"ג, מיהו הדין כך נראה בעיני, דכתב לאשתו במקום בנו, בההיא אמר שמואל בהדיא לא עשאה אלא אפטרופיא כתב לבנו במקום אשתו חזינן אם יש לזה הבן אחים לא עשאו אלא אפוטרופוס שיכבדוהו אחיו ואפילו מוטל בעריסה ואפילו במקום אשתו דהיינו אמם אמרינן. ואם אין לו אחין, ודאי משום מתנה כתב לו, וליכא למימר משום אפוטרופוס רוצה שתכבד האם את הבן, דאדרבה רוצה הוא שהבן יכבדה כדאמרינן הכותב כל נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופיא. אשתו ארוסה ואשתו גרושה מודה שמואל דבמתנה יהב לה, דלא גייס בהו ולא חייש לכבודן. בת אצל בנים. מי עדיף יקרא דידה, וחפץ שיכבדוה אחיה, ועשאה אפטרופיא או לא. ואשה אצל האחין. שאין לו בנים ויש לו אחין, דנימא אפטרופי עשאה כדי שיכבדוה האחין, שהרי אין חייבין בכבודה. ואשה אצל בני הבעל. שאין לו בנים ממנה. אבל יש לו בנים מאשה אחרת, דאינן חייבין בכבודה כל כך אלא מייתורא דקרא דדרשינן [כתובות ק"ג ע"א] את אביך זו אשת אביך, הני מילי מחיים אבל לאחר מיתה לא. והוא אינו מקפיד אם אינן מכבדין אותה. והיא עצמה לא תקפיד בהן. ודילמא גם הבעל אינו חושש, ולמתנה איכוין. אמר רבינא משמיה דרבא כולהו. הנך חמש נשי לא קנו. לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה. אבל בת אצל הבנים ואשה אצל הבנים ואשה [אצל] בני הבעל לא קנו. ורב עוירא משמיה דרבא אמר כולהו. חמש נשי קנו. לבר מאשה אצל אחין ואשה אצל בני הבעל. איכא בינייהו, לרבינא לא קני ולרב עוירא קני. ובסברא בעלמא פליגי. ובת אצל הבנים לבדה איכא בינייהו, לרבינא לא קני לרב עוירא קני.
<h2>דף קלב.</h2>
בעי רבא בבריא היאך. אי אקני כל נכסיו לאשתו בקנין, וכתב לה שטר, אי איירי שמואל בבריא, אם כתב לה כל נכסיו במתנה מהיום, אי נמי מהיום ולאחר מיתה. מי אמרינן מתנה גמורה היא. דאי משום אפטרופסות שיכבדוה הא קאי איהו ויכבדוה מאימתו. או דילמא. אמרינן אפילו בבריא נמי ניחא ליה דלישתמען מילה מהשתא לפי שעתידין להיות כפופין לה, ואפטרופיא שוייה. הכותב. במתנה. פירות נכסיו לאשתו. במתנה. גובה כתובתה. מגוף הקרקע. דמשום נתינת הפירות לא מחלה שעבוד כתובתה. ואפילו כתב לה מן הקרקע מחצה או שליש גובה מן השאר. זו אף זו קתני. הכותב כל נכסיו לאשתו, וקס"ד השתא, אפילו במקום בנים דאמר שמואל לא עשאה אלא אפטרופיא, הכא קניא. ויצא עליו שטר חוב. שקדם למתנה זו. מיהו החוב לא קדם לכתובתה. תקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה. דלייפות כוחה נכתבה לה מתנה זו, לזכות במותר הנכסים, אבל היא לא מחלה שעבוד כתובה שעל הנכסים הללו בשביל מתנה זו, שאם תבטל מתנה זו בשביל בעל חוב הקודם לה תחזור עליהם מכח כתובתה. הילכך רוצה היא שתיקרע מתנתה. צרפתי. תיקרע כתובתה. לאו דוקא מוחלת כתובתה, שאם קנה נכסים אחר כן תגבה מהן כתובתה, כדאמרינן לקמן בשמעתין. אלא מהני נכסי דיהב לה מחלה שיעור כתובתה דלא תגבה מינייהו כתובתה. הואיל ובמתנת חנם באו לידה כל הנכסים, דאינה נותנת אל לבה שיטרפם בעל חוב בחובו. אבל אי קנה נכסים אחר כן תגבה מהן. ונמצאת קרחת מכאן ומכאן. מיהו מחילה בטעות ליתה, דהא ההיא מתנה הויא מתנה גמורה. דאי הוו לבעל זוזי הוה מסליק ליה בזוזי, וכדאמרינן בפרק כל שעה [פסחים ל' ע"ב] דבעל חוב מכאן ולהבא הוא גובה. בבת אחותו כלה. בת אחותו והיתה כלתו, שנשאה בנו. ורב עוירא מוקים לה ככולהו ורבינא מוקים לה באשתו ארוסה ואשתו גרושה. והאי אשתו דקתני הכא אשתו ארוסה ואשתו גרושה. מיהו בין לרבינא בין לרב עוירא ליכא לאוקומה אלא באשתו ארוסה ואשתו גרושה. אבל בבת אצל הבנים ליכא לאוקומה, דהא באשתו קתני. ואי קשיא אמאי אמר תלמודא רב עוירא מוקים לה בכולהו, והא ליכא בינייהו אלא בת אצל הבנים בלחוד כדפרישית. ובבת אצל הבנים ליכא לאוקומה, דהא אשתו קתני. תריץ הכי דמשום דאמר לעיל רב עוירא אמר בכולהו קני, נקט נמי הכא כההיא לישנא דלעיל. כל אלא דברי הרב ר' שמואל נטריה רחמנא. ומשמע דאיהו לא גריס "אשתו ואחר", כי היכי דגרסינן ליה אנן, והאי תירוצא דתריץ ברב עוירא מוקים לה בכולהו לא נהיר. אבל שמעינן מדברי רב חננאל ז"ל ומדבריו דאע"ג דאמרינן דהא הילכתא הילכתא בלא טעמא היא, נהי דהילכתא בלא טעמא היא דשבקינן גוף השטר ואזלינן בתר אומדנא, אבל מכל מקום טעמא דמילתא משום אומדן דעתא הוא. תדע דבעינן עלה בעיי מהני דבת אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל ואשה אצל האחין. ואי לאו דאית בה טעמה, (דסבירא) [מסברא] לא הוה מדמינן בה מילתא למילתא. אבל הגאון ר' יצחק ז"ל כתב הכי, בת אצל הבנים ואשה אצל האחין ואשה אצל בני הבעל מהו רבינא משמיה דרבא אמר בכולהו לא קנו לבר מאשתו ארוסה ואשתו גרושה. ורב עוירא משמיה דרבא אמר בכולהו קנו לבר מאשה אצל הבנים ואשה אצל בני הבעל, זה לשון הגאון ז"ל. ואיכא בין רבינא לרב עוירא בת אצל הבנים ואשה אצל האחים, דלרב עוירא קנו ולרבינא לא קנו. אמר רב נחמן הלכה תקרע כתובתה וכו'. והא דאיצטריך רב נחמן למיקבע הילכתא כחכמים, דפשיטא דהלכה כרבים וכל שכן במקום ר' אליעזר. משום דסבירא ליה לרב נחמן בעלמא דאזלינן בתר אומדנא, והכא נמי ליזיל בתר אומדנא ותקרע מתנתה ותעמוד על כתובתה כר' אליעזר. קמ"ל דהאי דחכמים דאמרי תקרע כתובתה, משום אומדן דעתא הוא כדמפרש.
תנן התם. במסכת פאה [ספ"ג]. הכותב נכסיו. בשכיב מרע מיירי. ומשום דבעי עלה רבא בבריא היאך, נקט לה הכא. איבדה כתובתה. ולא איבדה לגמרי, שאם יקנה נכסים אחר כן תגבה מהן מותר כתובתה, כדאמרינן לקמן אילו הדר קני מי לא שקלא וכו'. אלא איבדא כתובתה מהני נכסי כיון שנתרצתה בחילוק זה שעשה בעלה וגם נתן לה קרקע כל שהו, ודאי מחלה שעבוד כתובתה מהני נכסי. ודוקא שחילק כל נכסיו, אבל אי שייר אפילו חד דיקלא שלא חילק אותו, אמרינן לקמן [קל"ג ע"א] מגו דנחתא אדיקלא נחתא אכולהו נכסי. דהא דשתקה ולא ערערה, לפי שהניח לה הדקל, וסברה למה אערער עכשיו עד שישומו ב"ד את הדקל ואטרפנו והדר אערער על הבנים ואטרוף מהם המותר. דלא הויא שתיקה דידה מחילה אלא היכא דלא שביק לה מידי לכתובתה. ומשום האי טעמא מספקא לן גבי בריא, דדילמא כיון דאיכא למימר הדר קני סברה למה אערער עכשיו עד שאראה אם אמצא מקום לגבות מצד אחר. וכיון דמשום הכי שתקה לא הויא שתיקתה מחילה, אלא תלויה ועומדת אם תערער על אלו אם לאו. והכא נמי כיון דשבק לה מידי, להכי שתקה עד שתטרוף ואחר כך תצעק על המותר. ועל אלו הדיעות נבנית כל ההלכה. והדרינן לפרש, במזכה להן על ידה. שהיא עצמה נתנה לו סודר שלה להקנות לבנים. ושמואל אמר לא בעינן כל כך שייזכה על ידה, אלא שתהא שם בשעה שמחלק לבניו והיא שותקת, דכיון דכתב לה קרקע כל שהו נתרצית ושתיקתה כהודאה היא. אבל לא נתן לה כלום [לא אבדה] כתובתה אמרי נחת רוח [עשתה] לבעלה. ר' יוסי ב"ר חנינא אמר. אפילו לא היתה שם ולא חילק בפניה אלא שאמר לה לשון זה. טלי קרקע זה בכתוביך, והיא שתקה ולא ערערה, ודאי מחלה. ולא אמרינן האי דשתקה משום דסבורה דזה הקרקע שוה כל הכתובה.
תנן התם הכותב כל נכסיו לבניו ושייר לאשתו קרקע כל שהו איבדה כתובתה [פאה פ"ג מ"ז]. ודוקא כל נכסיו. ודוקא שייר לאשתו קרקע כל שהו, אבל אם לא נתן כל נכסיו לא. [תימה הא] אתא למיטעי שמא יש לו נכסים במדינת הים, ועל דא סמכי, כדאמרי' [קמ"ח ע"ב] בשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים דאין מתנה מחיים, דהתם בשכיב מרע ידע אם יש לו נכסים במדינת הים, ואמרינן עליהן סמך, לא סמכה דעתיה. דוקא דכתב כל נכסיו, אבל היכא דאיכא תנאי בדבר דאתני דאמר אם כן יהיה יהיו כל נכסיו לבניו ולאשתו קרקע כל שהו ואם לא יהיה כן תטול אשתי כל הכתובה, ודאי נראה דלא מיקרי כותב כל נכסיו דאמרינן על תנאי סמכא ולא מחלה כתובתה. אית דמפרש דדוקא קא אמר כותב כל נכסיו לבניו וכו' הוא הפסידה כתובתה, דמחלה גבי בניה, ואפילו הוו בניו ולא בניה שכיחא לה מילתא דשוייה שותף בין הבנים, אבל כותב כל נכסים לאחרים ושייר לאשתו קרקע כל שהו לא איבדה כתובתה. ודייק מדקתני במתני' דבבא בתרא [קמ"ו ע"ב] הכותב כל נכסיו לאחרים אין מתנתו וכו', ובמתניתין דפאה קתני לבניו, ש"מ דוקא קתני בניו דאי לאו דוקא הוא ניתני בתרוייהו אחרים, כיון דתרוייהו משניות הם. פירוש.
<h2>דף קלב:</h2>
ומקולי כתובה שנו כאן. קאי אכולהו כדאקילו לגבי זיבורית ולגבי שבח דבעל חוב גובה את השבח אבל לא אשה בכתובתה, דיותר ממה שאיש רוצה לישא אשה רוצה להנשא. אבל גבי בעל חוב לא מקילינן, כדי שלא תנעול דלת בפני לווין, אא"כ מחל בפירוש השעבוד שיש לו על הנכסים. תנן אמר רבי יוסי וכו'. סיפא דמתניתין דהא דלעיל היא. אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה איבדה כתובתה. כלומר ששאלו את פיה ונתרצית, שמחלה שעבוד כתובתה בפירוש שלא תחזור על נכסים, ונתרצית במתנה שנתן לבנים. אע"פ שלא כתב לה קרקע כל שהו שהכל נתן לבניו. אבל לא מחלה לגמרי כדמפרש לעיל, איבדה כתובתה. וכתב הרב ר' שמואל נטריה רחמנא דלא גרסינן הכא "כתב לה אע"פ שלא קבלה עליה איבדה כתובתה". ומשמע דסבירא ליה דהאי "לא קבלה עליה" לא שערערה אלא ששתקה. אבל לא הוציאה בפיה (ששתקה) שנתרצית. מכלל דתנא קמא סבר כתיבה וקבלה בעי. ואשמעינן דלא מציא למימר נחת רוח עשיתי לבעלי. ומ"מ קשיא לכולהו דאם איתא דלת"ק לא בעי כי אם כתיבה, הוה ליה למימר לר' יוסי אע"פ שכתב לא איבדה כתובתה עד שקבלה עליה. וכי תימא כולה ר' יוסי [היא]. ואשמועינן רישא דכתיבה בלא קבלה איבדה כתובתה, ואשמועינן נמי בסיפא דאם קבלה אע"פ שלא כתב איבדה כתובתה, דאו הא או הא בעי וכו'. והתניא א"ר יהודה אימתי. ארישא קאי, בזמן שהיתה שם (וראה) [וראתה] שמחלק נכסיו ושתק[ה] דמחל[ה] לגמרי. וקבלה עליה וכו'. וכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי לפרש דברי חכמים הוא. אבל קבלה דמחילה לא היתה שם, מציא אמרה נחת רוח עשיתי לבעלי. ותיובתא דכולהו תיובתא. כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה. וכתב הרב רב חננאל ז"ל דהיינו היתה שם וקבלה עליה כסתמא דמתניתין. והא בתורת השותפין, שאינן קושרין שותפות אלא ברצון שניהם. והלכתא כרב נחמן. אבל הרב ר' שמואל נטריה רחמנא כתב בשם זקינו הרב ר' שלמה, דרב נחמן כשמואל רביה ס"ל, במחלק לפניה והיא שותקת סבר כר' יוסי. ובעיא דרבא עלתה בתיקו, הילכך בבריא נמי איבדה כתובתה והמוציא מחבירו עליו הראיה. וכתב רב חננאל ז"ל, יש מי שאומר דכל תיקו כה"ג חולקין. ויש מי שאומר דהא נמי מקולי כתובה דיינינן בה ולא גביא כלום. ותילתא בפירי. פירות מחוברין. ולקמיה מוקים בתלושים וקא בעי אי הוו כקרקע או לא. אפילו דקל לפירותיו. דפירותיו יאכל. ואע"ג דכי יבש לא יקנה גוף הדקל, דפירות אקני ליה ולא דקל, אפילו הכי חשיב כקרקע כיון דנתן לו יניקת הפירות כל זמן שלא יבש יאכל פירות. ואפילו לרבנן דאמרי דאילן אחד לא קנה קרקע ועוד דהכא לפירות הוא. והוא הדין לפירות מחוברין. מי דמי התם דקני בגופא דארעא. דפירות מחוברין ינקי מן הקרקע. הכא פירא הוא. דפירות תלושין, דמתניתין קתני שייר בקרקע ולא מטלטלי. מטלטלי לא קא אמינא. אבל הייתי סבור דמחוברין בעית מינאי, צרפתי. שכיבא חדא מבנתיה. פירוש בחיי האב.
<h2>דף קלג.</h2>
"ההוא גרסינן", ההוא דפלגינהו לבניה ולאתתיה. אלא מיגו דנחתה לדקלא נחתא לכולהו נכסי. דהא שייר בקרקע. וכל היכא דאיכא שיור קרקע כל שהו לא איבדה כתובתה, כדפרשינן לעיל. אמר רב הונא שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר רואין אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה ואם לאו נוטלן משום מתנה. והיה סבור רב נחמן דה"ק רב הונא אם ראוי ליורשו נוטלן משום ירושה, דאפילו אמר בלשון ירושה קני. ואם לאו, שאינו ראוי ליורשו נוטלן משום מתנה, כלומר לא יזכה בהן אלא אם כן אמר בלשון מתנה אבל בלשון ירושה לא. אי נמי בכותב נכסיו סתם, שאמר נכסי לפלוני ולא פירש לא לשון ירושה ולא לשון מתנה. אשמעינן דאם ראוי ליורשו כגון בן בין הבנים לשון ירושה קאמר. ומ[שמע] כר' יוחנן [בן ברוקא]. ואם [אינו] ראוי ליורשו, ודאי אין אדם מוציא דבריו לבטלה, ולישנא דמהני קאמר, ולשון מתנה קאמר, דלשון ירושה לא מהני לאחר. ואמר ליה גנבא גנובי למה לך וכו'. כלומר מאי אתית לאשמועינן דהלכה כר' יוחנן בן ברוקא דאם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין אימא הלכה וכו'. דילמא כההוא קא אמרת. כלומר דבר אחר באת להשמיענו, דמאחר שראוי ליורשו, אפילו אמר בלשון מתנה, כמו אלא למאן, או נכסי לך שהוא לשון מתנה, אמרינן לשון ירושה היא ואין לה הפסק. כדפרישית השתא לקמן דאלא למאן שתי לשונות משמע, לראוי ליורשו לשון ירושה, ולאחר לשון מתנה. ולקמיה מפרש מאי מהני לראוי ליורשו אי הוי לשון ירושה או לשון מתנה. אם ראוי ליורשו אלמנתו ניזונת מנכסיו. כדין שאר יורשין. ואם לאו אין אלמנתו ניזונת מנכסיו. דהוי ליה מקבל מתנה, וקיימא לן [גיטין מ"ח ע"ב] דאין מוציאין מזון האשה והבנות מנכסים משועבדין.
א"ל רבא מיגרע גרעה ומה ירושה דאורייתא אלמנתו ניזונת מנכסיו במתנה דרבנן לא כל שכן. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל פירוש מתנה דרבנן היא, מתנת שכיב מרע שמקנה באמירה בלא קנין דהיא מדרבנן, כדגרסינן בפרק מי שמת [קמ"ז ע"ב] רבא אמר רב נחמן מתנת שכיב מרע מדרבנן בעלמא הוא שמא תטרף דעתו עליו, אלמא במתנת שכיב מרע נמי אלמנתו ניזונת מנכסיו. ואיכא נוסחי אחריני דאית בהו הכי, אטו יורש מיגרע גרע, ולית בהו "השתא". ומיהו תרוייהו לישנא דגמרא נינהו, וחד טעמא נינהו. אלא דחד נוסחא קטינא וחד נוסחא רויחא. ואי קשיא לך ההיא דתנן [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון אשה והבנות מנכסין משועבדין, והכא אמרינן אלמנתו ניזונת מנכסיו, ההוא ממשעבדי מחיים כגון מתנת בריא ומכירה. אבל מתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר גמר מיתה כדאמרינן [קל"ז ע"א] מתנת שכיב מרע אימתי היא קונה אביי אמר עם גמר מיתה ורבא אמר לאחר גמר מיתה והילכתא כרבא, לא דחיא תקנתא דרבנן, דמזונות אלמנה ומתנת שכיב מרע תרוייהו תקנתא דרבנן נינהו, ובהדי הדדי קא אתו לאחר מיתה, ולא דחיא חדא מינייהו לחברתה ותרוייהו קנו. והא סברא דילן. וחזינן למקצת רבואתא דסמכי אהא נוסחא דלית בה "השתא" ו"מהי", וקא מפרשי לה, אטו יורש מיגרע גרע, אלא בין משום ירושה בין משום מתנה אין אלמנתו ניזונת מנכסיו. ומסייעי לה מהא דתנן [גיטין מ"ח ע"ב] אין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים מפני תיקון העולם. ואנן הא ברירנא לה וגלינא טעמא בסייעתא דשמיא. והא מתניתין דאסתייעו מינה הויא עלייהו תיובתא. דאי מתניתין פליגא אדרב אדא בר אהבה, הוה רבא מותיב עלה מינה. ומדלא אותיב עלה מינה ש"מ דמתניתין לא הויא תיובתיה. אלא טעמא דמתניתין לחוד ודרב אדא בר אהבה לחוד וליכא עליה דרב אדא בר אהבה פירכא אלא מדרבא.
<h2>דף קלג:</h2>
דייני דחצצתא. דייני פשרה שאינן בקיאין וחוצצין מחצה לזה ומחצה לזה כממון המוטל בספק. ורב חננאל ז"ל פירש חצצתא, בית הקברות. איכסיף. רב עיליש מרבא, פן יאמר רבא בלבו אילו לא הייתי בכאן היה דן דין שקר, וכן כל דינין שהוא דן שלא בפניו. קרי עליה. לנחמו. אני י"י בעתה אחישנה. בשעה שהצדיקים צריכים לישועה הקב"ה ממציאה להם. אף אתה יודע אני בך שלא באה תקלה על ידך, שהרי עכשיו זימנני המקום לך קודם שהגעת להוראה ולא נכשלת.
אמטייה לגבי גזברין. שצריכין לאבני חושן, [דנהי] דבטלי אורים [ותומים] במקדש שני [לישאל] בהן, כדכתיב [עזרא ב'] [עד עמוד] כהן לאורים ותומים, כאדם האומר [לחבירו] עד שיבוא משיח, [אפוד] וחושן מיהא לא [בטלו] דאין כהן גדול [משמש] בלא שמונה [בגדים] פירוש צרפתי. ולישיימוה אינהו. שהם יראי שמים וישומו לך בשויה. אבל את לא תשיימיה, דדילמא אמרת להו דמי קלילי, ואמירתי לגבוה כמסירתי להדיוט, ולא תוכל לחזור בך, דכתיב [דברים כ"ג] מוצא שפתיך תשמור ועשית. עמדו וכתבו. היו רגילין לכתוב ההוצאות שהיו מוציאין. ומיהו מלשון שכתבו דייקינן דאיכא למימר למילף מיניה כתבו. יוסף בן יועזר הכניס אחת ובנו הכניס שש. ומשמע שבאותו זכות שהוא הכניס אחת, דשפיר עבד כשהקדישה והעביר הנחלה מבנו, זכה שהיה מכניס שש. אלמא לא פליגי. אדרבה מדקאמרי ובנו הוציא שבע משמע דלאו שפיר עבד. ולפיכך לא זכה והוציא בנו שבע. אלא מהא ליכא למישמע מינה. דלא כתבו הגזברין לא לזכות ולא ולחובה. מעשה באחד שלא היו בניו נוהגין כשורה. פירוש והדירם הנאה מנכסיו. ואחר כך נתחרט. עמד וכתב כל נכסיו ליונתן. אמר לזה אתנם, שהוא חסיד, ושמא יחזיר לבני מקצת. בא עליו שמאי. רצה לומר לו למה עשית כך, שהם היו מודרים ממנו, ושמא הוא לא גמר בדעתו להקנותם לך אלא על דעת שתחזירם לבניו. והילכך המתנה אינה גמורה ואינן שלו. וכי מחזיר להן מכח אביהן באין להם, ונהנין מנכסיו ועבדי איסורא. אמר לו. יונתן. שמאי אם אתה יכול להחזירו וכו'. כלומר שמאחר שזה המעשה אינו כמעשה דבית חורון שאמר לו "ואינן לפניך" וגם אמר לו אחר כן "לא נתתי לך את שלי וכו"'. אלא הכא עשה לו המתנה סתם, וכשהקדשתי ומכרתי לא עירער כלום, איגלי מילתא דמתנה גמורה נתן לי ומה שהחזרתי להם משלי החזרתי.
<h2>דף קלד.</h2>
אמר הטיח עלי בן עוזיאל. כלומר [השיבני דרך בזיון]. ומעיקרא מאי סבר. כלומר שמאי מאי טעמא היה בא עליו מעיקרא. משום מעשה דבית חורון, שהיה מדמה הדבר למעשה דבית חורון, ואמר לו יונתן אינו דומה זה לזה כדפרישית. ואית דמפרשי שלא הדיר את בנו ונתחרט אחר כך. ולפיכך אמר לו מפני מה החזרת לבניו כלום, שהוא לא נתנם לך על דעת שתחזיר מהן לבניו כלום, עברת על דברי המת לתת לבניו כלום אומדן דעתא הוא שעל מנת כן נתן שלא יתן לבניו. והוי כפריש. ושמאי היה טועה במעשה דבית חורון דאמר לא נתתי את שלי לך על מנת שתקדישם לשמים ואמרו חכמים [דלא] הויא מתנה הואיל [ועבר] על דבריו וגם הקדש לא חל. והכא [נמי] כיון שעברת על דבריו, המתנה אינה מתנה וגם ההקדש לא חל. ויונתן בן עוזיאל מתרץ התם פירש והכין לא פירש, ובלא שום תנאי נתן לו. פירוש צרפתי. ואמר לו יונתן ודאי על דעת כן נתנם לי לעשות מהן מה שארצה. ולשון הראשון כתב ר' יצחק בר ראובן ז"ל. והוא נכון בעיני. ומשלות כובסין ומשלות שועלים. היו צריכין להם למשול בהן דברי אגדה, כדכתיב [משלי א'] להבין משל ומליצה. שיחת שדים. לרפואה, השבעה לצורך קמיע. שיחת דקלים. כמו כן השבעה לעיקרו ומקומו. ורב האיי ז"ל כתב כי מר אברהם קבאסי היה מכיר בשיחת דקלים ומה הם אומרים כאשר מתנדנדים ברוח. שיחת מלאכי השרת. להשביעם למי שהוא רוצה לדבר עמהם. מעשה מרכבה. לדרוש מעשה מרכבה דיחזקאל. להנחיל אוהבי יש. עולמות שלש מאות ועשרה, מנין יש, אנחילם, כי אוצרותיהם מלאים מכל טוב החכמה שבעולם.
האומר זה בני נאמן. ויורשו. זה אחי אינו נאמן וכו' בחלקו. [ולא] בחלק שאר אחיו המוחזקין בנחלה אותו [הספק] וכו', אינו נוטל זה חלק ירושה כשאר אחין, כי אם בחלק זה האח שמודה שהוא אחיו נוטל עמו בחלקו בחלק המגיע. דאם היו שני אחים [וזה נטל] מאה, נוטל שלישי בחלק זה האח שמודה לו שהוא אחיו. מת. הספק. יחזירו נכסים למקומן. והאחין לא יירשו שהם הרי החזיקו בנחלתו מחיים, שהרי בדין [גזל ישנו] בידם. אבל נפלו לו לספק ממקום אחר, מת יירשו אחיו של ספק עמו, דהא קא מודי להו שאחיהם הוא.
זה אחי אינו נאמן. היכא דהויא בחזקת היתר אינו נאמן לאוסרה לאפוקה מחזקתה. אי נמי זה אחי דקתני במתניתין לא תני לה לענין איסור והיתר אלא לענין ממון. ונוטל עמו בחלקו. שאם היו שני אחין וחלקו ששה כור של קרקע, זה נטל שלשה וזה נטל שלשה, וזה שמעיד שזה אח שלישי יש לו לפי דברו השליש ממה שהגיע לחלקו שהוא כור אחד. והבכור האחד יפסיד, מאחר שאין אחיו מכירין אותו דאמרי אין אנו יודעין. אבל אם מת, זה האח, יחזרו נכסים למקומם. יחזור זה השלישי למי שנטלו ממנו, הוא אותו שהעיד בו שהוא אחיו. אבל אחיו האחר אין לו זכות בזה השלישי. דמה נפשך, אם אחיו הוא, היה לו ליתן השליש מחלקו, כמו זה שהעיד עליו, והיתה ירושתו נופלת בין שניהם. אבל מאחר שלא נתן לו מחלקו כלום, דין הוא שיחזור זה השליש לבעליו. נפלו לו נכסים ממקום אחר. שקנה נכסים זה הספק או שנתנו לו במתנה, אי נמי בירושה. ירשו אחיו עמו. עם זה האח שמעיד עליו אני ראיתי שאבינו נשא אמו של זה, שהרי זה מודה להם והודאת בעל דין כמאה עדים, שהרי זה מודה שהוא אחיהם שגם האחרים אחיהם ויזכו בחלק ירושתן.
<h2>דף קלד:</h2>
ליורשו פשיטא. דלא יהא אלא אחר, ואילו בעי למיתבא ליה מתנה מי לא יהיב ליה. וליכא לשנויי בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, דודאי לגבייהו אינו נאמן. דאע"ג דנאמן גבי בכור, משום דידעינן דבנו הוא אם אמר בכור הוא נאמן. אבל הכא דלא ידעינן אי בנו הוא או לא אינו נאמן גבי נכסים שנפלו לו [כשהוא גוסס] דליכא למימר [בהו מגו] לפטור את אשתו מן היבום איצטריכא ליה וכו'. התם דלא מוחזק בגויה דאית ליה אחי. ולא בבני, ובחזקת היתירא לשוק קיימא. הילכך נאמן להתיר כי אמר יש לי בנים. דלא מפיק לה מחזקה אלא מוקים לה בחזקה, דאפילו אתו אחי אחרי דיבורו אהני לן נאמנות דברו, ולא צריכה אפילו חליצה. יש לי אחים אינו נאמן. דהא בחזקת היתירא קיימא ולאו כל כמיניה דאסר לה. הכא. אתא לאשמועינן זה בני נאמן. אע"ג דמוחזק לן בגויה דאית ליה אחי. דקיימא בחזקת איסור, נאמן הוא להתירה כי אמר זה בני, הואיל ובידו לגורשה. וסד"א לא אתי מה לי לשקר ומרע לחזקה, קמ"ל דנאמן. והוא הדין דאע"ג דלא אמר זה בני אלא יש לי בנים במקום אחר נאמן. ומשום סיפא דתני זה אחי נקטיה, לאשמועינן דנאמן לתת לו מחלקו, תני ברישא נמי זה בני. וסיפא דקתני זה אחי אינו נאמן, לא מיירי באיסור יבמה לשוק, דאפילו שתיק נמי אסירא, כיון דמוחזק לן באחי ולא בבני, אלא לענין לירש עם אחיו קאמר. אי נמי איכא למימר זה בני נאמן, אפילו מוחזק לן באחי, [זה אחי] אינו נאמן, לאסרה אם היא בחזקת היתר, כגון דלא איתחזק לן בבני ולא באחי. מנפח. בידיה דרך שחוק כאדם שמנפח קש מתוך ידו ומשליכו לאיבוד, כלומר כך אזל ליה טעמיה דרב יוסף. כאן למפרע. שכשאומר היום שלשים יום שגירשתיה ובאו עדים שתוך אותן שלשים יום זינתה, נידונת כאשת איש שזינתה. דלמפרע לא מהימן. דליכא למימר מגו הואיל ובידו לגרשה, דאם יגרשנה עכשיו מי מהני ליה למפרע. כאן להבא. שאם אמר עכשיו גירשתיה, נאמן מכאן ולהבא, לפוטרה אם זינתה, או להתירה לינשא, או לפוטרה מן היבום. דהא בידו לגרשה ולפוטרה מכאן ולהבא מכל אלו. אמר למפרע מהו להימוניה להבא. אי אמר גירשתיה עכשיו נאמן, אע"ג דאין גט בידה. אבל אמר למפרע, כלומר אי אמר היום שלשים יום שגירשתיה מהו להימוניה להבא, שתהא מותרת לינשא. מי אמרינן כיון דלא מהימן בזה דיבורו בדבר שהוא למפרע דליכא למימר מיגו, לא מהימן נמי להבא. או דילמא אע"ג דלא מהימן למפרע מהימן (נמי) להבא, דאיכא מיגו, דפלגינן דיבורא.
<h2>דף קלה.</h2>
ההוא דהוה שכיב. והיו לו אחים ולא בנים, דמחזקא ליבום. איתתיה למאן. זקוקה ליבם, או מותרת לשוק. איתתיה למאן חזיא לכהנא. לאו דוקא, אלא לומר שמותרת לכל אדם ואינה זקוקה ליבם, דא"צ חליצה דתהיה אסורה לכהן, דבנים יש לי. ואפילו מוחזק באח נאמן, מגו דאי בעי מגרש לה. מיהו לכהן אסורה, דהא לא מהימנינן אלא משום דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן, וגרושה לכהן אסירא. ובפירושי רב חננאל ז"ל ובהלכות הגאון ר' יצחק כתיב "חזיא לכהנא רבא", וקא מפרש לה רב חננאל ז"ל דתנאה הוה בקידושין. מיהו כולהו סלקי לחד טעמא, דודאי לכהן אסירא, דהא טעמא דמילתא משום דבעל שאמר גירשתי את אשתי נאמן, כי זאת אינה נפטרת בטענת יש לי בנים, דהא מוחזק לן בגויה דאין לו בנים. ואיהו לא טעין דיש לו בנים, דניהימניה ע"י מגו דמצי פטר לה בגיטא. הילכך הכי קאמר, גירשתי את אשתי. ואנן אשינויי ניקום וניסמוך. דילמא אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן, איכא חד מינייהו דאמר אינו נאמן אפילו להבא, דלא אמרינן מגו. דרגלים לדבר דלא גירשה, דאם איתה דגירשה קלא הוה ליה למילתא.
[ההוא ד]הוה מוחזק לן בגויה דלית ליה אחים. [חזקה] בעלמא בלא עדים. ובודאי אנו יודעים שלא היו לו בנים. ואמר. איהו. בשעת מיתה דלית ליה אחי ונפק עליה קלא דאית ליה אחי. במדינת הים. אם הקלו בשבויה נקל באשת איש. וכיון דהא נפק עליה קלא דאית ליה אחי במדינת הים, חיישינן לה וצריכה חליצה. שנמתין את הדבר ונבדוק אם יש לו אחין במדינת הים אם אין לו. ולא דמי למתניתין דאמרינן זה בני נאמן אע"ג דמוחזק לן דאית ליה אחי, הואיל ובידו לגרשה. דמתניתין נהי דמוחזק לן דאית ליה אחי, אבל אין אנו יודעין אם יש לו בנים אם לאו, וכשאומר יש לי בנים מהימנינן ליה, הואיל ובידו לגרשה. דאיהו לא מבטל קול ולא שום מידי. אבל הכא דאנו יודעים בעיקר דאין לו בנים ונפק עליה קלא מבני אדם שאומרים שיש עדים במדינת הים שיש לו אחין, איכא למיחש כשאומר אין לי אחים והקול אינו כלום, דלא מבטלינן קלא ולא אמרינן ניהימניה לבטל קול הואיל ובידו לגרשה ויבטל את הקול. והך מעשה נמי דחזיא לכהנא, דאסיקנא לה דחיישינן לה, ולא אמרינן מגו דמצי פטר לה בגיטא כדאמרינן במתניתין הואיל ובידו לגרשה. משום דמתניתין בא בטענת זה בני, ומהימנינן ליה בהואיל ובידו לגרשה. אבל בהאי מעשה דחזיא לכהנא רוצה להתירה בטענת גירשתי את אשתי, ובהא גירשתי את אשתי אינו נאמן, דלא אמרינן ביה הואיל ובידו לגרשה אפילו בלהבא, דאם איתא דגירשה קלא אית לה למילתא. ודברים אלו צריכין עיון, כי היכי דלא נימא דליקשו הני מעשים אמתניתין דקתני זה בני נאמן אע"ג דמוחזק לן בגויה דאית ליה אחי, משום הואיל ובידו לגרשה. ובודאי איכא לעיוני לרב ששת, דמנפח בידיה דאמר אזל ליה הואיל דרב יוסף, אמאי הוה פשיט ליה לרב ששת דהא מתניתין אמרינן הואיל ובידו לגרשה. ומאי שנא האי הואיל מהאי הואיל. אלא לאו האי דלא אמרינן בגירשתי את אשתי הואיל, משום דאם איתא דגירשה קלא אית לה למילתא.
זאת אומרת מנה לי בידך והלה אומר איני יודע וכו'. [קסב]ר דלא אמרינן בבריא ושמא בריא עדיף, אלא כבריא ובריא דאמרינן אוקים ממונא בחזקת מריה. ומתניתין אוקימנא באין יודעין משום סיפא ירשו אחיו עמו, שזה אומר בריא לי שזה אחי וממון יש לו בידכם. והא דאמרי' ברישא יטול בחלקו ולא בחלק שאר אחין, [אע"ג דאמרי' התם] חייב, דבריא ושמא בריא עדיף, דלא דמי לבריא ובריא דאמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה. אבל במתניתין זה [האח] ספק אינו טוען בריא ואינו יודע עיקרו [של דבר ואינו] ידיעת טענת ודאי, וספק וספק הוא, ואמרינן אוקי ממונא בחזקת מריה. אבל האח טוען מנה לאחי בידכם, הילכך אמרי ליה לאו בעל דברים דידן את. פירוש צרפתי.
<h2>דף קלה:</h2>
שבח ששבחו נכסים מאיליהן מהו. כלומר אותו חלק שלישי שנתן לו זה האחד שמודה בו, השביח מאיליו, כגון ארעא ואסקא שירטון. אבל שבח שעל ידי הוצאה ודאי ירשו אחיו עמו. בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך. ובשבח שאין מגיע לכתפים עלתה בתיקו. והאי תיקו משמע דחולקין, דאין אנו יודעין בחזקת מי הוא, וממון המוטל בספק הוא.
מי שמת ונמצאת דייתיקי חגורה לו על יריכו וכו'. אכתוב בכאן מה שפירש הרב ר' שמואל בזו המשנה. דייתיקי. שטר צואת ש"מ כדמפרש בגמרא. על יריכו. רבותא נקט דאפילו הא דליכא למימר אחר כתבה ונתנה שם כדי לזכות בנכסי המת. הרי זו אינה כלום, שאפילו החזיקו באותה מתנה אחר מיתה לא קנו. דאע"ג דצואת שכיב מרע קונה לאחר מיתה, הני מילי כדי שלא תטרף דעתו עליו, אבל כח השטר לא עדיף כצואתו, שהרי לא גמר להקנותו אלא בקבלת השטר ואין שטר לאחר מיתה. זיכה בה. השכיב מרע. לאחד. מחיים אע"פ שאין נכתב לשם אותו האיש אלא כך אמר לו, נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני ה"ז קנה, דלא גרע מהוצאת פיו, ורבותא קתני. כדקתני לאחר. דבריו קיימין. דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. זה פירש הרב ר' שמואל נטריה רחמנא. [פירוש אחר] מי שמת ונמצאת דייתיקי חגורה לו על יריכו הרי זו אינה כלום. דייתיקי היא צואת שכיב מרע. ומצוה לעדים שיכתבו זכרון העדות איך צוה ואיכא עדים חתומים. ולא שדעתו להקנות בשטר. ואפילו הכי אמרינן מאחר שזו דייתיקי של הצואה לא נמסרה ליד המקבל ולא לשום אדם שיזכה בה, כתובה היתה ונמלך עליה שלא ליתנה, וחזר בו מצואתו. אבל אם זיכה בה לאחר בין מן היורשין בין שאינו מן היורשין דבריו קיימין. דמאחר שמסרה למקבל מתנה לא חזר מצואתו. דאי מקנה בשטר, הא קיימא לן דשכיב מרע [לא מקנה] בשטר לקמן. ואם מקנה בשטר אע"ג דזיכה [בה לאחר לא קני] דשמא לא גמר להקנותו אלא בשטר [ושטר] לא קני עד לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה. אבל עיקר מתנתו לא נתכוין להקנות בשטר אי מיפה כחו אלא כצואה בעלמא. איזהו מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. עדיפא בהאי מתנת בריא ממתנת שכיב מרע, דמתנת שכיב מרע יכול לחזור בו [אבל] מתנת בריא דמקנה לאחר מיתה אינו יכול לחזור בו. כדאמרינן לקמן [קל"ו ע"א] האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבן, דהכי קאמר גופא קני מהיום ופירא לאחר מיתה. זה דעת הרב ר' שמואל נטריה רחמנא. ובפרק קמא דבבא מציעא [י"ח ע"א] דמקשינן התם מאי טעמא לא אקשי ליה והא אידי ואידי מתנות קתני, לא משמע האי מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע אלא לגמרי כמתנת שכיב מרע, דמצי הדר ביה כדפרישית התם דברי הכותב. ואמרינן בגמרא דייתיקי, דא תהא למיקם ולהיות, כלומר צואתי זו תהא מקויימת למיקם ולהיות לאחר מיתה, זו מתנת שכיב מרע שאינה קונה עד לאחר מיתה. ואיזוהי מתנת בריא מתנה כל מה שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. אבל לאחר מיתה קני, ואשמעינן דאע"ג דיכול למיהדר ביה, דהא מתנה אם רוצה לחזור יחזור, אפילו הכי קנייה כי לא הדר ביה. דלא אמרינן כיון דיכול למיהדר ביה נמצא דלא מקני עד לאחר מיתה ואין שטר לאחר מיתה. אלא אמרינן כיון דמתנת בריא היא ולא הדר ביה, מהיום מחיים מקני ליה וקני. ופרקינן איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע דלא קני. פירותיו. צרפתי. אלא לאחר מיתה כל שכתוב בה מהיום ולאחר מיתה. ומשמע דהאי מתנת בריא לגמרי היא כמתנת שכיב מרע, דאי בעי מצי מהדר בה. כגון שאמר לו כל זמן שאני בחיים אם ארצה לחזור בי אחזור בי אבל לאחר מיתתי אם לא חזרתי אני ממנה בחיי הרי אני מקנה לך מהיום ולאחר מיתתי. מדמקשינן בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ח ע"א], הא אידי ואידי דייתיקאות קתני, ופרקינן הא והא בשכיב מרע. ומאי טעמא לא מקשינן והא אידי ואידי מתנות קתני. אלא לאו ש"מ דהאי מתנה לגמרי היא כמתנת שכיב מרע דמצי למהדר ביה כל אימת דבעי. אלא דמתנת בריא היא למיקני בשטרא, אבל מתנת שכיב מרע לא מקניא בשטרא אלא בצואה בעלמא, דאי בשטרא בעי שכיב מרע לאקנויי אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה אפילו איכתיבא שטרא בחייו. אבל במיפה לא מרע ליה שטרא, דאין כונתו להקנותו בשטר אלא בצואה בעלמא, והאי דאמר אף כתובו וחתומו והבו ליה, ייפוי כח בעלמא הוא. אבל רוצה הוא שיקנה בלא שטר בצואה בעלמא.
וגרסינן שכיב מרע שאמר כתובו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ואפילו כתבו וחתמו את השטר בחייו אותה מתנה אינה כלום, משום דהאי מתנה מתנת שכיב מרע במקצת היא, ובמצוה מחמת מיתה דלא בעי קנין אע"פ שהיא במקצת היכא דמית. דאי הקנה בקנין כותבין ונותנין. וכיון שזו המתנה אינה לאחר מיתה וזה דעתו להקנותה בשטר, אע"פ שנכתב מחיים אינו כלום. כמו שאנו אומרים בגט אע"פ שנכתב בחיים ואמר לה זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום דאין גט לאחר מיתה. הם הכי נמי במתנת שכיב מרע שמצוה מחמת מיתה ואינה ניתנת אלא לאחר מיתה ודעתו להקנותו בשטר, אע"פ שנכתב השטר מחיים, אינו כלום. וזה שאנו גורסין בשמועה "כתבו ותנו מנה לפלוני ומת אין כותבין ונותנין", דמשמע טעמא דמת אין כותבין הא בחיים כותבין, לאו הכי הוא, שאפילו נכתב בחיים אינו כלום. אלא להכי אמרינן "ומת" משום דעיקר המתנה אינה אלא לאחר מיתה. דבמתנת שכיב מרע במקצת ומצוה מחמת מיתה עסיקינן, דאינה קונה אלא לאחר מיתה.
תיבדק. ולאו דפליג ר' יוחנן עליה דר' אלעזר. דהא אסהיד עליה ר' יוחנן ואמר להו אזדהרו. ר' יוחנן הוה רביה דר' אלעזר. ולהכי מקשי אמאי איצטריך ר' אלעזר לאסהודי עליה דרביה. אסהיד עליה. ר' יוחנן דאמר להו איזדהרו. [ש"מ שכתב כל נכסיו לאחר לא קנה. שהרי ש"מ יכול לחזור בו במתנתו. וכיון שכתב לשני חזר בו מן הראשון. ודוקא בכתיבה בלא] דייתיקי, כדאמרינן בפרק מי שמת [קנ"ב ע"ב], פשיטא כתב לזה וכתב לזה היינו דכי אתא רב דימי אמר דייתיקי מבטלת דייתיקי, אבל גבי מתנת בריא שאין יכול לחזור בו, ראשון קנה שני לא קנה. והא נמי שצוה לכתוב צואתו, לא שדעתו להקנות בשטר אלא בצואה בעלמא. ואשמועינן הא דרב דימי דאע"ג דצוה לכתוב צואתו יכול לחזור. דלא תימא כי אמרינן דיכול לחזור בו היכא דאמר בדיבורא בעלמא, אבל הכא דצוה לכתוב צואתו הוה ליה כמתנת בריא, קמ"ל דכיון דכתב כל נכסיו מצוה מחמת מיתה הוא או מתנה במקצת, ובמצוה מחמת מיתה יכיל לבטולי מתנתו. ואשמעינן נמי כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו. ושכיב מרע שאמר כתבו ותנו לפלוני וכו'. מילתא אחריתי היא. והני תרי מילי אמר רב דימי, דייתיקי מבטלת דייתיקי, ושכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני הוא פירוש תבדק. גליון כתבו ותנו מנה לפלוני ומת. שכיב מרע קודם שיכתבו ויתנו את השטר למקבל מתנה, שוב אין כותבין ונותנין. כך פירש רבינו שמואל צרפתי ז"ל. ובפנים אין כתוב כן. [גיליון] אם כמיפה את כחו. שאמר תנו ואף כתבו, דבאמירה מקני ליה ולא בשטר, ושטר לראיה בעלמא קאמר ליה. פירוש. [עד כאן גליון]. מתיב ר' אבא בר ממל הבריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני ומת. ולא הדר ביה מחיים. אין כותבין ונותנין. דהא לא קנה באמירה. ושטר נמי לא יכתבו לאחר מיתה. אבל מחיים כותבין ונותנין בצואתו, היכא דלא הדר ביה, כדקיימא לן לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה. ומקשו הכא טעמא דמת, הא מחיים כותבין ונותנין כמו שצוה, וכדקיימא לן לא קנו מיניה צריך לאימלוכי ביה, ואם אימלוכו ביה ורצה כותבין ונותנין, והא קיי"ל דמטבע לא מיקני בשטר ולא בחליפין. ואפשר דהאי מנה, שוה מנה ממקרקעי קאמר, ואי נמי מטבע, ומקני ליה אגב קרקע ומקני ליה הקרקע בשטר, ואגבו מקני ליה האי מנה כי האי כתבו ותנו שטר חוב שלו הוא ומקני ליה יתיה בכתיבה ובמסירה שמסר שטר חוב ואומר תנו, שעושה לו כדין אותיות הנקנות בכתיבה ומסירה. פירוש. והאי מנה, מנה ידוע הוא. כגון פקדון דאיתיה בעולם. ומ"מ כיון דלא הקנה לו הקרקע אלא בשטר ומת, אין כותבין ונותנין אותו שטר לאחר מיתה. הא שכיב מרע כותבין ונותנין, דאמרינן עיקר הקנאתו לא היתה בשטר אלא בצואה בעלמא. ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. ובפירוש רב חננאל ז"ל כתוב הכי, הבריא שאמר כתבו ותנו מנה לפלוני אין כותבין ונותנין. ולא גריס איהו "ומת". כלומר דאפילו מחיים אין כותבין, דאין מטבע נקנה בשטר ולא אמר כלום. הא שכיב מרע כותבין ונותנין ולא אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. אלא אומרים דברי שכיב מרע ככתובין ומסורין דמו שלא תטרף דעתו עליו. והכי מסתבר דלא גרסינן ומת. ומהא דייקינן מינה שפיר הא שכיב מרע כותבין ונותנין. ומסייע למאי דאמינא אנא דאפילו כתבו מחיים אמרינן שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר. וכולהו שמעתתא דאמרינן לקמן בפרק מי שמת [קמ"ו ע"ב] שכיב מרע שכתב כל נכסיו, לאו כתב דמקני ליה בשטרא, אלא כתיבת צואה בעלמא. זה הלשון נראה בעיני, וכך שונין לנו רבותינו. ומאי דאמרינן בגט [גיטין ע"ב ע"א], הרי זה גיטיך לאחר מיתה לא אמר כלום, מוכח לן דאע"ג דנכתב הגט מחיים ונתנו לה מחיים אמרינן אין גט לאחר מיתה. ודכותיה באין שטר לאחר מיתה דאע"ג דנכתב מחיים ואיתיהיב מחיים אין שטר לאחר מיתה. וטעמא דמילתא בגט משום דכתיב וכתב ונתן, ובשעת גמר הגט לא מיקיים וכתב ונתן דהא מית ליה. וכן נמי בשטר היכי מהני לאחר מיתה, דבההיא שעתא דקא קני ליה, איהו גופיה לא יכיל לאקנויי ליה, דהא מית ליה והיכי קני ליה שטריה. אבל בדיבורא בעלמא, כיון דחזינן דמצוה מחמת מיתה, כדי שלא תטרוף דעתו עליו אמור רבנן דליהוי מתנה. אבל כי מקני ליה בשטרא נפק ליה מתורת שכיב מרע, דהא לא דחיל דילמא לא מספקא מילתא למיכתב שטרא. וכיון דבההיא שעתא דמקני ליה לא מצי איהו גופיה לאקנויי, שטרא נמי לא קני ליה. ודמי למאי דאמרינן [קכ"ז ע"ב] לא צריכא בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס, כדפרשינן לעיל.
<h2>דף קלו.</h2>
הכותב נכסיו לבניו. לאחר מותו וכו'. במתנת בריא קאמר. בריא שרוצה לישא אשה, ואין רצונו לשעבד נכסיו לאשתו פן יפסידו בנים שיש לו מאשה אחרת, ורוצה לכתוב להן נכסיו לאחר מותו, אלא שיאכל פירות בחייו. צריך שיכתוב מהיום ולאחר מיתה, דמשמע מהיום יהא קנוי הגוף, והמתנה נגמרת לאחר מיתה, שתאכל גם הפירות. דאי לא כתב מהיום לא נתן להם כלום, דאין מתנה לאחר מיתה, דבההיא שעתא אין לו חלק בהן שיוכל להקנותם, אבל במתנת שכיב מרע דבריו ככתובין וכמסורין דמו, והוי כמסר לו, ובלא "מהיום" קני. ואינו גט. אם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר צריכה גט משניהם. ואם מת חולצת וכו'. דילמא לא הוי גט. ולא מתיבמת. דילמא הוי גט, ונמצא לוקח גרושת אחיו וחייב כרת. והכא נמי הוה לן למימר דמתנת ספק היא ולא קני, דהמוציא מחבירו עליו הראיה. הכי השתא התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי. שאלו שני הדברים לא יוכלו להתקיים בגוף הגט. דלא שייכי ביה מתנות. אבל גבי מתנה תרוייהו איכא לאוקומי שפיר, [דהכי קאמר ליה גופא מהיום ופירא לאחר מיתה. וכיון דאיכא למימר הכי לא נתכוין] לא לתנאי ולא לחזרה, דהכי משמע טפי. זמנו של שטר מוכיח עליו. כגון דכתב הזמן מעכשיו, אשתכח דמעכשיו מקני ליה. דאי לא אמר ליה הכי זמן שנכתב בשטר לחנם נכתב, לא יכתוב זמן כי אם מזמן שהמתנה מתחלת. בעא מיניה רבא מרב נחמן בהקנאה מהו. מי בעי ר' יהודה מהיום או לא. פירוש שטר שיש בו קנין. כדאמרינן בעלמא [ב"מ י"ג ע"א] בשטרי הקנאה, דהא שיעבד נפשיה. אקניה וקנינא מיניה לא צריך. וזהו שכותבין בכל שטר שיש בו קנין שני קנינים. אחד בתחילת השטר "וכך אמר לנו היו עלי עדים וקנו ממנו וכתבו וחתמו", והיינו אקנייה, שהקנה להם לעדים בקנין סודר לזכות בו למקבל מתנה. ואחד בסוף השטר "וקנינא מפלוני ופלוני מה דכתיב ומפרש לעיל". כדאמרינן בגט פשוט [קס"א ע"ב] צריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה. הילכך אם כתב בראש השטר אקניה ובסופו כתוב וקנינא, והיינו יפוי כח, דמשמע שני קנינים, הוא הקנה וגם אנו קנינו ממנו. וקנין יתירא הוי יפוי כח לקנות מחיים. אבל אם נכתב בראש השטר "וקנינא" ובסוף "ואקנייה" לא משמע [אלא] קנין אחד, דפרושי קא מפרש וקנינא מיניה, והיאך שהרי הקנה לו ואמר כך וכך אני נותן לפלוני. ואמרינן במסקנא דבין אקנייה וקנינא מיניה ובין קנינא מיניה וכו'. ובדוכרן פתגמי. היינו שטר עדות בלא קנין, זכרון דברים ולא זכרון קנין, פליגי. שלא הקנה לו אלא בשטר בלא קנין, כדקיימא לן דקרקע נקנה בשטר. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל בדוכרן פתגמי דהוה באנפא פליגי, דר' יוסי סבר אע"ג דלא כתיב ביה מהיום זמנו של שטר מוכיח עליו וכו'. ופסק רב הכא הלכה כר' יוסי. ואשכחינן בגיטין בפרק המגרש [פ"ה ע"ב] דאתקין רב בגיטי מן יומא דנן לאפוקי מדרבי יוסי. והילכך קשיא דרב אדרב. וחזינן למקצת רבואתא דשנו, לא דמי מתנה לגט, דהכא ממונא והכא איסורא. וטעמא דמסתבר הוא, כי היכי דלא תיקשי דרב אדרב. ורב נחשון גאון ז"ל פליג ואמר, הכי נהיגי במתיבתא כרבי יהודה כתקנת רב בגיטין.
<h2>דף קלו:</h2>
האב אינו יכול למכור וכו'. כדאמרינן גופא קני מחיים. מכר האב מכורין עד וכו'. מכר הבן בחיי האב ומת הבן בחיי האב ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח וריש לקיש אמר קנה לוקח. ר' יוחנן אמר לא קנה לוקח. דכי קתני מתניתין מכר הבן אין ללוקח כלום עד שימות האב, הא כי מיית אב אית ליה ללוקח, דלא מת הבן בחיי האב דאתו לידיה דבן. אבל היכא דמת הבן בחיי האב, דלא אתו לידיה דבן לא קנה לוקח. וריש לקיש סבר לא שנא מת האב בחיי הבן ולא שנא מת הבן בחיי האב, דלא אתו לידיה דבן, כי מיית אב אית ליה ללוקח. כתב הרב ר' שמואל נטריה רחמנא שאם לא מכרן הבן בחיי האב, אע"פ שמת הבן בחיי האב, יורשי הבן יורשין את מתנתו ואפילו לר' יוחנן. דלא פליג ר' יוחנן אלא גבי מכירה, דמשעת מכירה סילק עצמו, וגם לא בא לידו שיוכל הלוקח לזכות מכחו. ודבר זה צריך עיון. אלא דלענין עיקר אליבא דהילכתא לא איצטריכינן להא סברא, דהא קיימא לן כריש לקיש דאמר קנה לוקח. אחריך שאני. דהיכא דאמר נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני לא פירא ולא גופא אלא אחריו של ראשון. הילכך הגוף והפירות של ראשון הוא. ואם ירד ראשון ומכר ואכל, אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ואם מת שני בחיי ראשון יחזרו נכסים ליורשי ראשון, דקנין הראשון קנין הגוף ופירות הוא, ומאחר דמת שני בחייו הראשון עומד בחזקתו. והתניא. אם מת שני בחיי ראשון. יחזרו. נכסים. ליורשי נותן. כלומר דקנין הראשון לא היה כי אם קנין פירות בלבד. ומאחר דמת שני בחיי הראשון, דלא זכה השני בהא מתנה, חוזרת לנותן. והתניא יחזרו ליורשי נותן. וקשיא לרבי יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף, צרפתי. וגריס "אלא תנאי היא". ובין ר' יוחנן ובין ריש לקיש מתרצי תנאי היא. רבי יוחנן מתרץ תנאי היא אי קנין פירות כקנין הגוף דמי או לא. וריש לקיש מתרץ אחריך תנאי היא. ה"ג אחריך תנאי היא. אי הוי כקנין הגוף או לא. ולא גרסינן "אלא אחריך תנאי היא" דמשמע דתירוצא דתרצינן לריש לקיש אחריך שאני לאו תירוצא הוא, דהא ודאי מתרצינן אליבא דריש לקיש אחריך שאני. ולהכי קתני בהך ברייתא יחזרו ליורשי ראשון. והך דקתני ליורשי נותן, דסבר אחריך נמי קנין פירות הוא ולאו קנין הגוף הוא. אבל שתי הברייתות קיימי כריש לקיש דאמר לאו כקנין הגוף דמי.
<h2>דף קלז.</h2>
דרבי אדרבי לא קשיא הא לגופא הא לפירא. הא דקתני יורד הראשון ומוכר ואוכל, לפירא. [דסבר דלא אקני ליה הגוף] אלא מה שיוכל לאכול יאכל והשאר יניח, ולא יהא לו רשות (אבל לא) בגופא, אפילו דיעבד שאם מכר הגוף השני מוציא מיד הלקוחות. דרבי סבר פירות יהב ליה לגמרי, אבל גוף לא מקני ליה כלל. דרשב"ג אדרשב"ג ל"ק הא לכתחילה הא דיעבד. דסבר הכל אקני ליה בין גוף בין פירות שיאכל מה שיוכל לאכול, אבל לא ימכור לכתחילה, כלומר לכתחילה אפילו הפירות אין לו למכור וכל שכן הגוף, אלא מה שיוכל לאכול יאכל והשאר יניח לשני. ודיעבד אפילו בגוף הקרקע וכל שכן פירות מכירתו מכירה. ומי שמשיא עצה למכור. כרשב"ג נקרא רשע ערום. דאהני מעשיו. דסבר רשב"ג לכתחלה לא ימכור, שהרי אנו מכירין בדעתו של שכיב מרע זה שרצונו לשייר לשני, אבל מכל מקום המוכר עצמו לא מיקרי רשע ערום, דלהנאתו עשה. אבל המשיא [עצה] דאינו עושה להנאתו מיקרי רשע ערום. ולכך קאמר "זה המשיא עצה" ולא אמר "זה שמכר נכסים כרשב"ג". אבל המשיאו נקרא רשע, דהא לכתחלה אסיר למכור [ואם עשה] אהני מעשיו. מתנת שכיב מרע לא הויא אלא לאחר מיתה. דסתם הנותן מתנה לחבירו לאחר מיתה אינו רוצה להוציא כלום מרשותו עד שיגמר מיתתו. אבל לעיל שהנותן סילק עצמו מן הנכסים, שהרי נתן לראשון, חפץ הוא שיזכה בהן השני עם גמר מיתתו של ראשון. ומי אמר אביי הכי והא איתמר מתנת שכיב מרע. שנותן מתנה סתם ולא כתב לא מהיום ולא לאחר מיתה. אימתי היא קונה אביי אמר עם גמר מיתה. ואם נתנן הראשון במתנת שכיב מרע, השני והמקבל מתנה חולקין בשוה, דבהדי הדדי קא אתו. רבא אמר לאחר גמר מיתה. הוא קונה, וכבר קדמו אחריך כדפרישית. הדר ביה מההיא. דאמר עם גמר מיתה, דסתם נותן מתנה לאחר מיתה אין רוצה להוציאה מכחו אלא לאחר גמר מיתה. דאשכחן נמי כה"ג גבי אשתו כשהוא מגרשה ומתירה לאחרים דלא גמר להוציאה מרשותו עד לאחר גמר מיתתו. ולכך אינו גט, דאי הוי עם גמר מיתה הויא מגורשת, כדתנן זה גיטיך אם מתי הוי [כמת]נת שכיב מרע סתם ואדעתא דימות יהיב. דה"ז גיטיך אם [מתי] נותן הגט סתם [ואם] מתי הוי תנאי אם [ימות], אבל לא מוכח מה"ז גיטיך לאחר מיתה, [דהא] לאו סתם הוא, [שהרי] בפירוש אמר דלא [יהא] גט עד לאחר מיתה, [ואינו] כמתנת שכיב [מרע] שנותן סתם. פירוש. וכתב הגאון רבי יצחק ז"ל, וגרסינן בהאי פירקא [קכ"ה ע"ב] בההוא דאמר להו נכסי לסבתא ובתרה לירתי וכו' ומסקינן בסופה, אמר רבה מסתבר טעמא דבני מערבא דאי קדמה סבתא וזבינא זבינה זביני. וש"מ דהלכתא כרשב"ג דאמר אין לשני אלא מה ששייר ראשון בלבד. ואיכא מ"ד לית הילכתא כרשב"ג דקאי כר' יוחנן דאמר קנין פירות כקנין הגוף דמי, והאי דפסק ר' יוחנן הילכתא כותיה משום דסבר קנין פירות כקנין הגוף דמי. ואנן לא ס"ל הכי. וא"כ קשיא מעשה דההיא סבתא. אלא רשב"ג היינו טעמיה, דסבר אחריך שאני, דהיכא דא"ל נכסי לך ואחריך לפלוני אין לשני לא פירא ולא גופא אלא אחריו של ראשון, ולא אמרינן פירא לחד וגופא לחד אלא היכא דאמר מעכשיו. ובהא מודה רשב"ג שאם מכר הראשון שהשני מוציא מיד הלקוחות. דהיינו מתניתין דתנן מכר האב מכורין עד שימות ולא פליג רשב"ג. ודקא מוקים רב נחמן בר יצחק דרבי ור' שמעון בקנין פירות כקנין הגוף דמי פליגי, לא קשיא לן מידי. דלא עדיפא מהא דאמר רב הונא כל האומר אחריך כאומר מעכשיו דהו"ל פירות לזה וגוף לזה. וכבר אידחיא ליה ממעשה דההיא סבתא.
אתרוג זה [נתון לך במתנה]. כל ימי חייך, אם נטלו ע"מ לצאת בו יצא. נטלו הראשון על מנת לצאת בו ידי נטילת לולב. באנו למחלוקת וכו'. לר' לא יצא ראשון, דהא לית ליה [רשות לא] לאכול ולא למכור ... לרשב"ג יצא דהא אי בעי אכיל ליה או מזבין ליה, דהא אחריך קאמר, מה שישתייר אחריך. עד כאן לא פליגי אלא בקנין פירות וכו'. כלומר אי אקני ליה הגוף מי אמרינן אחריך שאני או לא. אבל בפירות הכל מודים דאית ליה. הילכך גבי אתרוג נמי יציאת ידי חובתו היינו פירותיו. ובודאי אפילו למיפק ביה הקנה לו, דאי מיפק לא נפיק למאי אקנייה ליה לדעתיה, שהרי אין לו לפירות ולא הגוף, שאינו יכול לאכלו. אלא מיפק כו"ע ל"פ דנפיק. שהרי לראשון הקנה כל זמן שצריך לצאת בו, ואין בו כח לשני כל זמן שראוי לראשון לצאת בו, דאחריך קאמר. דלא דמי לאחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית או לשותפין דאמרינן לקמן לא יצא היכא דאין יכול לאכלו והכא נמי אין יכול לאוכלו לרבי, דהתם כולהו מיהא הוו שותפין ביחד. אבל הכא אין לשני כל זמן שצריך לראשון. פירוש. על מנת שתחזירהו לי מידי דחזי לי קאמר ליה. והילכך אינו מוקדש. ובפרק מי שהיה נשוי [כתובות צ"ה ע"ב] גרסינן אמר אביי נכסי לך ואחריך לפלוני וכו' כדאיתיה התם. אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב כל נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפילו עומד וצווח. ואם היו בהן עבדים והיה רבן שני כהן אוכלין בתרומה. ואם היה לו בעל חוב גובה מהן את חובו. .0..... ור' יוחנן אמר לא קנה. ועל הא דשמואל ור' יוחנן דאמרינן דלא פליגי כאן בצווח מעיקרו כאן בשותק ולבסוף צווח כתב הגאון ר' יצחק ז"ל, האי דינא בשכיב מרע הוא דדברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו, אבל במתנת בריא לא קני עד דאמטי שטרא לידיה. ומסקנא דבצווח מעיקרו דברי הכל לא קנה, שתק ולבסוף צווח דברי הכל קנה. ויזכה ע"י עצמו, שנתנו בחצירו. או בשכיב מרע דמקני באמירה. [גיליון]. ואע"ג דצווח לא הוי לשון הפקר, דכיון דקנה, בצויחה לא נפקי מרשותיה, דאינו אומר שמפקיר אותם, ואי אפשי נמי אינו לשון הפקר. פירוש. [ע"כ גליון].
<h2>דף קלז:</h2>
מכרו או אכלו. לרבי צריך לשלם דמי אתרוג לשני. נהי דאינו מוציאו מיד לוקח, דמטלטלי לא טריף איניש, דלית להו קלא. אבל הוא חייב לשלם, דלא אקני ליה אלא פירות, היינו שיצא בו, ולא שיאכלנו וימכרנו דהוי גוף. אי נמי במכרו אמרינן דמוציא מיד הלוקח, דהוי כגזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. ולרשב"ג אין לשני אלא מה ששייר ראשון. ולאשמועינן אתא דכי היכי דפליגי בקרקעות פליגי באתרוג, ר' אומר יורד הראשון ומוכרו לצאת בו, דלפירא יהביה ניהליה, והיינו פירותיו. ולרשב"ג אין לו לכתחלה אלא אכילת פירות ..... דאפילו ר' מודה דגופיה לראשון יהביה, דהא ליכא פירות, קמ"ל דליטלו ולצאת בו היינו פירות שנתן לראשון, והגוף נתן לשני. האחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית וכו'. וכתב הגאון ר' יצחק בתשובותיו הכי, האחין שקנו אתרוג מכלל הממון שעומד להוצאת מזונותם, ונטל אחד מהן אתרוג אחד קודם חלוקה לצאת בו ידי חובתו, אם יכול הוא לאוכלה, שאין אחיו ממחין בידו משום דהניח אחרת כמותה, יצא. ואם אחיו מעכב בידו, שאומר לו אותה שנטלת היתה יפה מזו, לא יצא. והא דאמרינן יצא דוקא שהניח לו אתרוג אחר אבל פריש או רימון לא. החזירו יצא. דקיים תנאו והמתנה היתה מתנה. לא החזירו. אלא אכלו, לא קיים תנאו, דלא היתה המתנה כלום וגזל הוא בידו. ואע"ג דגבי גיטין בעינן תנאי כפול, הני מילי גיטין אבל בממונא [אזלינן] בתר אומדן דעתא אע"ג דלא כפליה. כדאמרינן בשמע שמת בנו. אקנייה לבנו קטן. לא היה צריך להקנותה לבנו קטן. וליתה בגירסא כלל אלא אגב שיטפא דאמרינן בעלמא נקט ליה. אי נמי מילתא יתירתא עבד. ה"ז מוקדש ומוחזר. והטעם אינו משום אומרים באיסורי הנאה הרי שלך לפניך. דהתם בשואל קיימינן. דאפילו הוי בידא דמשאיל גמרי לדינא, הכא הוא הזיקו דהקדישו. אלא הא דמוחזר.0...
<h2>דף קלח.</h2>
כי פליגי שזיכה לו ע"י אחר. שמסר השטר לאחד שיזכה בו עבורו, או שלקח סודר מן האחר שיזכה עבורו בפניו ושתק, ואיכא עדים דשתק. ולבסוף כשרצה אותו אחר למסור לו שטר הקנין צווח. והא דגרסינן בגיטין [ל"ב ע"א] מקבל מתנה וכו' שאמר לאחר שבאת מתנה לידו זכה דת"ק [סבר] מדשתיק קנינהו וכו' ורשב"ג סבר הוכיח סופו וכו'. ההוא לא מיירי דאיכא עדים דשתק. הילכך כבר זכו בהן היורשין של שכיב מרע. ולא ס"ל לרשב"ג הא דאמר ר"ל בכריתות בפרק המביא אשם תלוי [כ"ד ע"א] הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה, ואסיקנא התם כר"ל. ורשב"ג דאמר כבר זכו בהן יורשין לא ס"ל הא דר"ל, אלא קסבר מאן דיהב מתנה אדעתא דמקבל מיניה יהב ואי לא מקבל מיניה תיהדר לדידיה. אבל מ"מ הלכה כר"ל דבצווח מעיקרו כל המחזיק בה זכה בה. והלכה כת"ק דרשב"ג בשותק ולבסוף צווח אפילו זיכה ע"י אחר וכל שכן ע"י עצמו דמדאישתיק קנינהו. והאי דקא צווח מיהדר הוא דהדר ביה. וכיון שבאת מתנה לידו לא מצי למיהדר ביה.
ת"ר ש"מ שאמר מאתים זוז לפלוני ושלש מאות זוז לפלוני ארבע מאות זוז לפלוני אין אומרים כל הקודם בשטר זכה וכו'. בשכיב מרע דמקנה באמירה הוא דאיכא למימר הכי. אבל בריא שמקנה בקנין, זה שהקנה לו בקנין בראשונה קנה קודם [ואח"כ] האחרים. [ואפי'] אם יש שם ממון הרבה [שמספיק] לכולן הוא נוטל ראשון. צרפתי. יצא עליו שטר חוב גובה מכולן. דוקא שלא שייר נכסים לעצמו, דאי שייר מידי אמרי [ליה] הנחתי לך מקום לגבות ממנו. אבל אם אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו שלש מאות זוז לפלוני ואחריו ארבע מאות זוז לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה וכו'. והכי גרסינן לה בתוספתא [פ"ט ה"ד]. והגאון ר' יצחק ז"ל כתב נמי הכי. והאי לישנא קא דייק אחריו, דמאחר דאמר אחריו אחריו, כל אחד ואחד הקדים מחבירו. ובספרים שלנו כתוב סתם "ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני", ומפרשינן ליה נמי הכי, דאפילו בשלש מאות וארבע מאות מהני אמר אחריו. ואית דמפרשי, כי כשאמר שלש מאות וארבע מאות לא היה לו לכוללן בבת אחת, אבל כשהוא אומר "ואחריו לפלוני", "ואחריו לפלוני", שלכל אחד מהם הוא נותן מאתים, והיה לו לומר בין שלשתן אני נותן שש מאות, ואמר מאתים זוז לפלוני ומאתים זוז לפלוני, שמע מינה לאקדומי אמר הכי. והכי פריש הרב ר' שמואל נטריה רחמנא. והרב הגאון ר' יצחק ז"ל [כתב] הכי, והא דקתני יצא עליו שטר חוב גובה מכולן, לפי ממון הוא גובה, שנוטל מכל אחד לפי מה שנטל. דאזלינן בתר דעתיה דנותן, דכיון דיהב לחד מינייהו ארבעה מאה ולחד תלת מאה ולחד מאתים, הרי אתברר דעתיה דנותן למשקל בעל ארבע מאות חדא ותילתא במאי דשקיל בעל (מאתים) [תלת מאה], ולישקול בעל תלת מאה חדא ופלגא במאי דשקל בעל מאתים. ומשום הכי פלגי לפום ממונא דכל חד וחד דהכי הוא דעתא דנותן ובתר דעתיה דנותן אזלינן. והכי נמי דינא בדלא משתכח. כללא דממונא דפלגין מאי דאישתכח לפום הדין חשבונא, דאזלינן בתר דעתיה דנותן ולפום תפקידתיה פלגינן לממוניה. אבל בעלי חובות פלגי לפום שעבודא, ולא לפום ממונא. וכדבררינן בדין מי שהיה נשאוי שלש נשים [כתובות צ"ג ע"א].
ה"ג כראוי לו נוטלן ונוטל את בכורתו. דכראוי לו הכי קאמר, ראוי לו שאתן לו זו המתנה לבד חלק בכורה לפי שדעתי נוחה ממנו, פירוש. בבכורתו. אין לו אלא בכורתו. וכן בכתובה וכן בבעל חוב זה לשון רב חננאל ז"ל. והרב ר' יצחק בר ראובן ז"ל כתב, בבכורתו ידו על העליונה, רצה חלק בכורה נוטל, רצה מאתים זוז נוטל. אבל מכל מקום לא אמרינן דנוטלן ונוטל את בכורתו ודיטול את שתיהן, כמו שאמרנו אם אמר בראוי לו. וכן בכתובה וכן בבעל חוב, דידן על העליונה. אבל בספרים שלנו ובהלכות הגאון ר' יצחק ז"ל כתוב דבכור וכתובה ידן על העליונה, ובבעל חוב בחובו אין לו אלא חובו. ומשמע דסבירא ליה לרב חננאל ז"ל דכיון דאמר תנו בלשון מתנה, אע"ג דאמר בבכורתו, יכול למעט את בכורתו. ולר' יצחק בר ראובן דאמר ידו על העליונה ס"ל דכיון דאמר בבכורתו אינו יכול למעט בכורתו [ולומר] לא יטול בבכורתו [כי] אם מאתים זוז, אפילו לר' יוחנן בן ברוקא דכתיב [לא] יוכל לבכר את בן האהובה וגו'. אע"ג דאמר תנו. ובספרים שלנו דכתיב "בבכור ובכתובה ידן על העליונה". ובבעל חוב לחודיה אין לו אלא חובו, דאם חובו פחות [מ]מאתים, כיון דלא מיקרבא דעתיה לגביה [לא הוה דעתיה] למיתבא ליה יותר מחובו, האי דאמר מאתים זוז בחובו, דילמא שכוח הוא דסבר דחובו מאתים זוז. אבל בבכור ובאשתו דמקרבא דעתיה לגבייהו אמרינן בהו ידן על העליונה.
<h2>דף קלח:</h2>
דילמא כראוי לו בחובו קאמר. והוא הדין דיכיל לאקשויי בכולהו, אלא דבבעל חוב לא מיקרבא דעתיה לגביה איכא לאקשויי יותר מכולהו. הא מני ר"ע הוא דדייק לישנא יתירא. והוא הדין לרבנן דדייקי לישנא יתירא, אלא משום דתני במתניתין ומודה ר"ע, נקט ר"ע.
העדים כותבין אע"פ שאין מכירין. כלומר כותבין מה ששומעין. ודאי לא יכתבו הלשון יודעים עדים שפלוני הלוה לפלוני מאה [דינר], אלא יכתבו לשון העדות מה ששמעו זכרון עדות שהיה בפנינו, שאמר פלוני שכיב מרע שפלוני חייב לו מנה, ומה ששמענו כתבנו וחתמנו. אע"פ שאין מכירין את הלוה, או אם נתחייב כלום אם לאו. לפיכך כשהוא גובה וכו'. מאחר שנתנו (לו) [להם] חכמים רשות לכתוב מה ששמעו אע"פ שאין יודעין אם הוא אמת, צריכין אלו היתומים להביא ראיה [כשיבואו] לגבות מאותו פלוני. כי עדים אלו מה ששמעו כתבו, ולא חקרו אם היה ממש בדבריו אם לא. וחכמים אומרים אין כותבין אא"כ מכירין. דחיישינן לב"ד טועין, כשיראו השטר שכתבו העדים יאמרו בודאי חקרו העדים את הדבר כי הוא אמת כאשר כתבו זה השטר, דודאי אם לא חקרו הדבר ולא ידעו האמת לא יכתבו זה השטר. הילכך אין כותבין אא"כ מכירין שדבריו אמת, שיבוא הלוה בפניהם ויודה. ומאחר שאין כותבין אא"כ מכירין, (שדבריו כשהוא) [כשהם] גובין, היתומין אין צריכין להביא ראיה. ואף ר' מאיר לא אמר אלא משום ב"ד טועין. דאי לאו הכי היה מודה להו לרבנן דכותבין, משום דאין פנאי לשכיב מרע לתבוע ללוה. הילכתא אין חוששין לב"ד טועין. הילכך כותבין אע"פ שאין מכירין, דודאי ב"ד שיבואו אחריהן לא יטעו, ויחקרו את הדבר אם הוא אמת. חולצין אע"פ שאין מכירין. דלא חיישינן לב"ד טועין. ומאי שנא מהא דרבה דאמר אין. ב"ד. חולצין. ליבם. אא"כ מכירין. שזו יבמתו של זה, ומכירין שזה אחוה דמיתנא מאבוה. ומכירין נמי דזו הארוסה ארוסתו של זה שממאנת בו. וגם מכירין דקידושי אמה ואחיה היא ויכולה למאן, ואינן קידושי אביה. וגם כן מכירין שהיא קטנה ולא הביאה שתי שערות, שיכולה [למאן]. דאם חלצו ולא יכירו איכא חיובא, דחיישינן לב"ד טועין. לפיכך. מאחר שאמרו אין חולצין ואין ממאנין אא"כ מכירין, אם אותו ב"ד לא כתבו לה גט חליצה או מיאון, שלא הספיקו. ועדים שהיו באותה חליצה באו לפני ב"ד אחר ואמרו אותו ב"ד לא הספיקו לכתוב לה גט חליצה, כתבו לה גט חליצה אתם, שאנו ראינו שחלצה בפני ב"ד. כותבין לה זה הב"ד השני גט חליצה, אע"פ שאין מכירין זה היבם. מאי טעמא. אין חולצין ב"ד ראשון אא"כ מכירין. לאו משום דחוששין לב"ד טועין. ומתרצינן בי דינא בתר בי דינא לא דייקי. דיאמרו ב"ד שני האי מה שעשו ב"ד ראשון על עיקר עשו. אבל בי דינא בתר עדים דייקי. שכן דרך עדים לבוא לפני ב"ד, ושיחקרו ב"ד את עדותן.
<h2>דף קלט.</h2>
ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין. ומקשינן תלוש אין מחובר לא והתניא שמין את המחובר ללוקח. פירוש ללוקח מן האב, והנה הבן אינו נוטל את הפירות המחוברין אלא בדמיהן ועל מה תנן ומה שהניח תלוש הרי הוא של יורשין, תלוש אין מחובר לא. אמר עולא לא קשיא כאן בבנו כאן באחר הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו. לפיכך מוחל לו בפירות המחוברין בשעת מיתתו ואין שאר היורשין יורשין. אבל הלוקח, שהוא אחר אצל בנו של מוכר, לפיכך שמין לו. בזה הלשון פירשו הגאון ר' יצחק ז"ל בהלכות שלו. הניח בנים גדולים וקטנים אין הגדולים מתפרנסין על הקטנים. אע"פ שדרך הגדולים לפרנס עצמן במלבושים הגונים וטובים והקטנים אין דרכן [בכך], אין הגדולים לוקחין בפרנסתן מן האמצע יותר מן הקטנים. וכן נמי אין הקטנים ניזונים על הגדולים. שהקטנים דרכן להוציא הוצאות במזונותיהם יותר מן הגדולים. אין לוקחין מן האמצע במזונותיהם יותר מן הגדולים וכו'. זה חומר בבנות מבנים שהבנות ניזונות על הבנים ואין הבנות ניזונות על הבנות. פירוש אם הבנים גדולים והבנות קטנות, ניזונות הבנות הקטנות עם הבנים בלי חשבון, אע"פ שהקטן צריך הוצאה במזונות יותר מן הגדול. אבל בנים עם בנים, אין הקטנים ניזונים על הגדולים בלי חשבון, אלא חולקין את הנכסים בשוה וניזונים אלו לפי צרכן ואלו לפי צרכן. ובנות עם בנות נמי אינן ניזונות כל אחת ואחת לפי צרכה בלי חשבון. אלא חולקות הנכסים בשוה, וכל אחת ואחת ניזונת לפי צרכה. זהו פירושו של דבר. וטעמא דמילתא משום דבנים עם הבנים ובנות עם הבנות כולן יורשין הן, וכולן שוות בירושה, ואין לאחד מהן כח על חבירו, הילכך חולקין בשוה. אבל בנות עם הבנים, הבנים יורשין והבנות ניזונות בתנאי ב"ד דליתזנן מנכסי דאבוהון עד דתילקחן לגוברין. הילכך ניזונות לפי צרכן [בלי חשבון]. אמר רבא האי גדל אחי וכו' ומתניתין בשדכא. פירוש אדם ריקן שאין להם לאחים הנאה ממנו. והוא אדם שקט ובטל שאינו טורח בכלום. ודומה לו [שופטים ה'] ותשקט הארץ, ומתרגמינן ושדוכת ארעא. וכן נמי שדכא דאמרינן בפרק השוכר את הפועלים [ב"מ צ"א ע"ב] שהיא זמורה גדולה ומרובה ששוכבת על הארץ. והרב ר' שמואל נטריה רחמנא [כתב] יודע ציד [בראשית כ"ה] מתרגמינן נחשדכן ותשקט הארץ ושדוכת ארעא. אבל גדל אחי דעתן וחכם, שיש הנאה לאחין ממנו, ורוצים הם שילבש ויכסה מן הנכסים ומחלי כי היכי דלישתמען מיליה.
שלח ליה בר גניבא לרבא וכו' והא תני ר' חייא נשאו גדולות לבעל ישאו קטנות מבעל. כלומר מה שלוו ואכלו אחיותיהן משלהן, שבדרך הלואה נטלו מדעתן, אותו ממון ישאו הקטנות מבעל. וקמ"ל ר' חייא דבעל בנכסי אשתו יורש הוי, ומה שלוו אחיותיהן הגדולות מן הקטנות גובות מן הנכסים שהכניסו הגדולות לבעל. דאי תימא שבדרך גזילה נטלו הגדולות מחלק הקטנות ולא דמי להלואה אלא גזל הוא, שממון הקטנות ממש נתנו לבעל, ומזה אמר ר' חייא שיטלום הקטנות מבעל, מאי קמ"ל ר' חייא, פשיטא, וכי יש להן לגזול ממון הקטנות ולהביאו לבעל אפילו מטלטלי. הא קיימא לן [ב"ק קי"א ע"ב] גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה. אלא ודאי שבדרך הלואה נטלו מהן ואחר כך נשאו לבעל ויטלו הקטנות מבעל. אלמא יורש הוי. ויקחו מקרקעי דבעל שהביאה לו אשתו. ענין אחר, כגון שהשיאום אחיהם ולקחו כל ממון הירושה שירשו מאביהם ונתנו לבעל הגדולה, דמכל מקום הבנים נקראים יורשים אך שיש להם לפרנס אחיותיהם. ישאו קטנות מבעל. קס"ד דפרנסה לא טרפה ממשעבדי אפילו ממשעבדי ששיעבדו אחיו, דקס"ד דפרנסה כמלוה על פה דמי. ודחינן דילמא שאני פרנסה דאית לה קלא. וכמלוה בשטר דמיא אבל בעל לוקח הוי. ולא איפשיט בעיין, הילכך מלוה על פה לא גביא מיניה, ואיהו דאפסיד אנפשיה דלא איבעיא ליה לאוזופי בלא שטרא.
שלח רבין באיגרתיה מי שמת והניח אלמנה ובת וכו' עד על ידי היה מעשה ואמרו אלמנתו ניזונת מנכסיו. דשויוה רבנן הכא כיורש משום פסידא דאלמנתו. ובהא דר' יוסי בר חנינא דאמר באושא התקינו האשה שמכרה בנכסי מלוג שויוה רבנן כלוקח משום פסידא דידיה. ולא חיישינן לפסידא דלקוחות, דאינהו דאפסידו אנפשייהו, דלא איבעיא להו למיזבן מאיתתא דיתבא תותי גברא.
<h2>דף קמ.</h2>
פשיטא מרובין. כשמת. ונתמעטו. שהוזלו. כבר זכו בהן יורשין. דהם זכו מכח ירושה דאורייתא, והן באות בתנאי בכתובה דמדרבנן. וכיון דזכו בהן היורשין זכו. וכי נתמעטו נתמעטו נמי לצורך בנות ובנים, דשניהן יפסידו. פירוש. מועטין ונתרבו מאי. מי אמרינן אע"ג דאינהו יורשין בתנאי כתובה דרבנן, כיון דזכו זכו. תא שמע דא"ר אסי א"ר יוחנן יתומין שקדמו ומכרו בנכסים מועטים מה שמכרו מכרו. אלמא מעיקרא נמי דאימעיטו להו אית להו לבנים תפיסה בגוייהו. הילכך כיון דנתרבו בחזקת הבנים קיימי וברשותייהו איתרבו. אלמנתו מהו שתמעט מנכסים. משום מזוני דאית לה קא מיבעיא ליה לבר מכתובה, שעדיין לא תבעה כתובתה בב"ד ואית לה מזוני, דודאי כתובה ממעטא, דלא דמיא לבע"ח. שכתובת אשה מדאורייתא. ואפילו היא מדרבנן הרי היא תנאי ב"ד, ואין אחר תנאי ב"ד כלום. אי נמי איכא למימר דהאי בע"ח מלוה על פה הוא דגובה מן היורשין. אבל כתובה חוב בשטר הוא, דהא אע"פ שלא כתב לה תנאי ב"ד [הוא]. אבל בעל חוב איכא למ"ד [קע"ה ע"ב] שיעבודא לאו דאורייתא. ומשום מזוני איבעיא ליה. ואיכא דבעי לאידך גיסא, בעל חוב מהו שימעט מי אמרינן כיון דמחוסר גוביינא לא ממעט או דילמא כיון דאילו מיית אית ליה ממעט. אם תמצי לומר דאילו מיית ליה ממעט בת אשתו. וכו'.
<h2>דף קמ:</h2>
אלמנה ובת איזו מהן קודמת. אם אין שם אלא שיעור מזונות של אחת מהן. כגון שיש מזונות לבת עד שתבגר, וכד שקלת שיעור מזונות לאלמנתו, שהיא מוכרת אחת לשלשה חדשים ולוקח מפרנס אחד לשלשים יום הוו להו מועטין. או שאין שם אפילו לבת כדי שתזון עד שתיבגר והוו להו מועטין. איזו מהן קודמת, שיעמדו נכסים בחזקתה, או האלמנה עד שתנשא או הבת עד שתבגר. פשוט (מהא) [מיהת] חדא דעשו אלמנה אצל הבת כבת אצל האחין וכו'. וכתב גאון ז"ל דהנך כולהו לא איפשיטו ולקולא עבדינן ולא ממעטו, דנכסי בחזקת בנים קיימי. ולא מפקינן מינייהו אלא בראיה. וכתב נמי גאון ז"ל דהא דתנן, בזמן שהנכסים מועטין הבנות ניזונות והבנים ישאלו על הפתחים, הני מילי במקרקעי, אבל במטלטלי כיון דלא מיתזני אלא בתקנתא דבתראי, אע"ג דמועטין נינהו ניזונין מהן אלו ואלו, דלא תקינו להו רבנן בתראי אלא למיהוי כבנים, אבל למיהוי יותר מבנים ולמשקל הכל לא. והכי שדר גאון ז"ל כדכתבינן. אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי. [הכי] קאמר דמשמע בשביל [שאני] זכר ואני מעולה מבת [הפס]דתי. ומאי קאמר מה [יתרון לבן מבת]. וראוי לעסוק בתורה. מה שאין כן [בבת]. דעסיק בתורה הוא דירית וכו'. וכי ירושה תלויה [בתורה]. בשביל שאני זכר וראוי אני לירש בנכסים וכו'. בשביל שאני זכר ויפה כחי בנכסים מרובין הפסדתי בנכסים מועטין לגמרי דלא [יהא] חלק לבן ויחזיר על הפתחים. אלא [יחלקו] הנכסים בשוה. פירוש. אר"ג רואה אני את דברי אדמון. ולית הילכתא כאדמון. ואע"ג דגרסינן בפרק שני דייני גזילות [כתובות ק"ט ע"א], אמר ר' יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה, כל מקום שאמר רבן גמליאל רואה אני את דברי אדמון הלכה כמותו, בהא לית הילכתא כותיה. דסוגיא דשמעתא כתנא קמא סלקא.
הא דקתני בטומטום דבזמן שהנכסים מרובין הזכרים דוחין אותו אצל הנקיבות. דוחין אותו ויש לו כנקיבות. כרבא דאמר דוחין אותו ויש לו. והא דתנן ילדה טומטום אינו נוטל. אוקמה רבא כרבן שמעון [בן גמליאל] דאמר ילדה טומטום ואנדרוגינוס רבן שמעון בן גמליאל אומר אין קדושה חלה על שניהם. ולית הילכתא כרבן שמעון. אלא אם ילדה טומטום נוטל [כפחות] שבשניהם. והא דרבן שמעון איתא בתמורה בפרק ה' [כ"ד ע"ב]. והכי איתה התם, כיצד מערימין על הבכור, מבכרת שהיתה מעוברת אומר מה שבמעיה של זו אם ילדה זכר עולה ואם נקיבה שלמים וילדה זכר ונקיבה הזכר יקרב עולה והנקיבה תקרב שלמים. ילדה שני זכרים אחד מהן יקרב עולה והשני ימכר לחייבי עולה ודמיו חולין. ילדה טומטום ואנדרוגינוס רשב"ג [אומר] אין קדושה [חלה] על שניהם. וטעמא דהא מתני', משום דבכור אינו קדוש אלא בפטר רחם, וכיון שהקדישו במעי אמו לעולה או לשלמים קדוש ואין קדושת בכור חלה עליו. וטעמא דרבן שמעון בן גמליאל דאמר בטומטום ואנדרוגינוס אין קדושה חלה על שניהם, דהוא לא אמר אלא זכר ודאי ונקיבה ודאית, וראוי לקרבן. וטומטום ספק הוא ואין ראוי לקרבן. אי נמי דקסבר טומטום ואנדרוגינס בריה נינהו. האומר אם ילדה אשתי זכר יטול מנה וכו'. כתב גאון ז"ל דמתניתין בשכיב מרע. דבבריא אע"ג דזיכה באחר והקנה לו לא קנה, דקיימא לן המזכה לעובר לא קנה, ובעובר [שלו מהני] משום דדעתו קרובה אצל בנו [הוא] דקני. ודוקא בשכיב מרע, [אבל בבריא] לא קנה. והכי נמי מסתבר דבבריא לא מקני (מטבע) באמירה בעלמא.
<h2>דף קמא.</h2>
למימרא דבת עדיפא מבן. דיותר נותן לבן מבת. לענין נחלה בן עדיף. שקם תחת אביו. לענין הרווחה. כשנותן לבת מתנה נותן יותר, דאין דרכה לילך בחוץ, דכל כבודה בת מלך פנימה. בת עדיפא. כמו דאמרינן משום חינא לאנשים דעביד לה מידי כי היכי דליקפצו עלייהו. אבל בן דרכו לחזור על אשה ואין צריך ליתן לו בשביל.0... דלא ליתזלן. אלמא דחייש ליקרא דברתא טפי. וגבי מתניתין נמי חייש טפי ליקרא דבת. במבשרני. ושכיב מרע מקנה באמירה, דאמר אם זכר ונקבה תלד [יטול] מנה. אלא הא דתניא ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה היכי משכחת לה. תפרש הך דלעיל במבשרני דתניא המבשרני במה [נפטר רחמה של אשתי כו']. ילדה אשתי זכר יטול מנה נקבה יטול. המבשר מנה. ילדה זכר ונקבה אין לו אלא מנה. ואע"ג דאמר לזכר מנה ולנקבה מנה והוא [נתבשר] בשניהם אין לו אלא [מנה]. ואמאי יהיב ליה מנה בזכר ונקבה, כיון דהוא לא אמר אם ילדה זכר ונקבה ביחד, אין לו אפילו מנה. אלא דאמר נמי אם זכר אם נקבה כאחת יטול מנה. והיינו דאמרינן לעיל ילדה [זכר] ונקבה אין לו אלא מנה. אי הכי. כדאוקמת דאמר לזכר ולנקבה יטול מנה, למעוטי מאי מה הניח ההיא ברייתא שהמבשר לו לא יטול.
<h2>דף קמא:</h2>
למעוטי נפל. לא יטול כלום המבשר, דמסתמא על בן קיימא אמר המבשרני. ולימא ר' יוחנן [בן ברוקה] היא. ויחידאה היא, ואמאי אמר איני יודע מי שנאה ושמא יחידאה, לימא יחידאה בפירוש. [ולימא ר' יוחנן היא] דסבירא ליה דחילוק יש בין ראוי ליורשו לאחר, דלשון ירושה דלא מהני באחר מהני בראוי ליורשו. הכא נמי אע"ג דבעלמא עובר [לית] ליה זכיה, אבל עובר הראוי ליורשו אית ליה זכיה. וסבר לה כר' יוסי. דאית ליה זכיה בירושה. והוא הדין במתנה, כיון דראוי ליורשו.
<h2>דף קמב.</h2>
ה"ג ששמעו בה שהפילה ולא הפילה וחזרה והפילה. למ"ד מעיקרא רפויי מרפיא בידייהו, הא לא מרפא בידייהו דהא שמעינן שהפילה ועובר נמי לית זכיה אפילו [בירושה], ולדידיה החזיק בראשונה קנה בשניה לא קנה. ולא גרסינן ששמעו בו שמת ולא מת ואחר כך מת. שוולד ילוד היה לו ושמעו שמת והחזיקו בנכסיו. דהתם ודאי בין שהוא [קטן בין שהוא] גדול אית ליה זכיה, וכולי עלמא מודו דהחזיק בשניה קנה בראשונה לא קנה. נוחל בנכסי האם וכו'. ודוקא בן יום אחד שחיה אחר אמו יום אחד. אבל עובר לא, שאם מת במעי אמו ומתה אמו. דכיון דמתה אמו הוא מאית ברישא ואין הבן וכו'. מר בריה דרב יוסף אמר להכי קתני בן יום אחד נוחל ומנחיל לומר שממעט בחלק בכורה. שאם נולד בחיי אביו יום אחד וראהו אביו הוא ממעט בחלק בכורה, אבל אם היה עובר כשמת האב ונולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה. דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה. וה"ג דאמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא. דחדא מילתא היא, ולא תרתי מילי נינהו. ולא גרסינן אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא, [דמשמע] דהוי מילתא באפי נפשה. וילדו [לו] בעינן, שיולידו לו בחיי האב. "לו" קא דייק. בסורא מתנו הכי בפומבדיתא מתני הכי אמר מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא בכור שנולד לאחר מיתת אביו וכו'. שהיו לו נשים הרבה. או שילדה תאומים. אינו נוטל פי שנים דיכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר והילכתא כהני תרתי הילכתא דאמר מר בריה דרב יוסף. ובכור שנולד לאחר מיתת אביו דאינו נוטל פי שנים דדריש ליה מיכיר, והוה יכיל למדרשיה מוילדו לו. והרב ר' שלמה ז"ל כתב במסכת נדה, דהיכא דנולד לו כשהוא גוסס איכא בינייהו, דקרינא ביה וילדו לו אע"פ שהוא גוסס, ולא קרינא ביה יכיר, דהא גוסס הוא.
<h2>דף קמב:</h2>
וכתב רב חננאל ז"ל מר בריה דרב יוסף משמיה דרבא אמר לומר שממעט בחלק בכורה. פירוש מי שמת והניח שני בנים ושלש מאות זוז, נוטל הבכור מאה, ומאתים חולקין בשוה זה נוטל מאה וזה נוטל מאה. ואם נולד לו בן אחר שעה אחת קודם מיתת אביו ומת האב ואחר כך מת התינוק ושניהם ביום אחד מתו, רואין אותו כאילו הן שלשה אחין וחולקין שלש מאות זוז לארבעה חלקים. בא לכל אחד ע"ה זוז, נוטל הבכור ע"ה חלק בכורתו, וחלק התינוק בן יומו שהוא ע"ה זוז שירש מאביו מורישן לשני אחיו בכור ופשוט. ועתה יחלקו הבכור והפשוט בשוה המאתים ועשרים וחמשה, זה נוטל (מאה) קי"ב וחצי וזה נוטל קי"ב וחצי. וע"ה שנטל הבכור בחלק בכורה וקי"ב [וחצי] שחלק עם אחיו הרי ביד הבכור קפ"ז וחצי, ומיעט זה התינוק מחלק בכורתו י"ב וחצי וזה פירוש ממעט בחלק בכורה. ודוקא הנולד בחיי אביו, אבל הנולד אחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק בכורה ואע"פ שחיה וגדל, אלא כשבאין לחלוק נוטל הבכור מן השלש מאות זוז חלק בכורה מאה. והמאתים חולקין אותן לשלשה חלקים, וכל אחד נוטל שליש. ואם מת אותו התינוק מוריש שליש שלו לבכור ופשוט. ונמצא ביד הבכור מאתים. וכן בכור שנולד אחר מיתת אביו כגון שילדה אמו תאומים או שהיו לו נשים רבות וילדו כולן אחר מיתתו, אין זה הבכור נוטל פי שנים, מאי טעמא יכיר אמר רחמנא והא ליתיה דיכיר. ולא גמרינן מינה לנולד בחיי אביו והוא מוחזק בבכורה ולא הכירו אביו, אלא כיון שהוחזק בבכורה. ונולד בחיי אביו שאילו היה אדם שואלו היה מכירו שהוא בכור נוטל חלק בכורה. ולא בריר לי וכי אדם שהלך למדינת הים וילדו נשותיו בכאן והוא אינו מכיר את הבכור אינו נוטל חלק בכורה.
זיל קני כחד מינייהו. אינהו ודאי לא קנו דהא אמרינן המזכה לעובר לא קנה, וכל שכן למי שאינו אפילו עובר, דהא עדיין לא היתה מעוברת ואפילו בבנו לא קנה, ולא אמרינן במי שאינו עובר דעתו קרובה אצל בנו. בריה קשישא קנה או לא קנה. ר' ירמיה אמר אית חלק לְטַלְי0א במקום בניא. טליא הוא הבן הגדול, כדאמרינן דהוו מטיילי טלי וטלייא והוו כבר שיתסר שני וכו'. יש לזה הבן הקשיש חלק בנכסי אביו כפי חשבון, אם הבנים חמשה והוא ששי נוטל זה הקשיש חלק שישי מחמת מתנתו, וחוזר וחולק עם אחיו במה שנשאר מחמת ירושה. כי הוא זכה מחמת מתנתו. והם לא זכו דמזכה לעובר לא קנה. וחד אמר לית ליה חלק לטליא במקום בניא. זה הבן הקשיש מחמת מתנתו, אלא נוטל בירושה כאחד מהם. ומסקנא דלית חולק לטליא במקום בניא, דקני כחמור הוא, ולא קנה.
<h2>דף קמג.</h2>
את וחמור פלוגתא דרב נחמן ורב המנונא ורב ששת, והילכתא כותיה דרב נחמן דאמר קנה מחצה דהילכתא כותיה בדיני. מוסיף על החיצון שבו ותורם. שאם יש לפניו חמשים מקשאות לא יתרום אחת מהן על האחרות, כי שמא המר שלה הוא יתר על המר של אחרות, אלא מוסיף על החיצון שבה כדי שיוכל לאמר שיהא מן החיצון אחד מן החמשים. אבל מכל מקום כשהוא קורא שם תרומה על החיצון ועל הפנימי קורא. ואמאי את וחמור הוא וכו'. לא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו. כשתרימו תרומה מחלבו לא תשאו עליו חטא, הא אם לא תרימו מחלבו תשאו חטא, שהתורם מן הרעה על היפה נושא חטא. ואם אינו קדוש נשיאות חטא וכו', כלומר אם לא הועילו מעשיו וחייב להפריש תרומה אחרת, נשיאות חטא למה. היינו דחזאי רב הונא בר אויא בחלמא דמותיב רב הונא תיובתא. חיוכי חייך ביה. והיתה לאהרן ולבניו. בלחם הפנים כתיב [ויקרא כ"ד]. מביא ששים בכלי אחד. והכי דינא, דקיימא לן דששים עשרון נבללין בלוג אחד ולא ששים ואחד. אצטרטיג. שנים עשר נצבים [מלכ' א' ד'] מתרגמינן תרין עשר אצטרטיגין.
<h2>דף קמג:</h2>
ההוא דשדר פסקי דשיראי לביתיה וכו'. ירושלמי בפרק שני [דייני] גזילות [כתובות פי"ג ה"א], מי ששילח ממדינת הים ואמר ינתנו אלו לבני, בנותיו בכלל. ואם אמר בשעת מיתה אלו לבני אין הבנות בכלל. מי קרו אינשי לברא יחידא בניי. ולית לה לברתה כלום, או לא וכיון דאמר בני הבנות בכלל וחולקין בשוה. הוה ליה ברא ובר ברא. בן אחד היה לו שמת והניח בן. מי קרו לבר ברא בני. ואע"ג דאמרינן [לבן] אחד קרי בני, הכא כיון דקרי לבן הבת בן אמר בני, מסתמא דעתיה עילויה, ולא רצה להעביר ממנו נחלה. או דילמא לא קרו לבר ברא ברא. ובודאי העביר ממנו הנחלה, ולבן חד קרא (קרא) בני.
<h2>דף קמד.</h2>
אדייני. מכתשת גדולה העשויה לשכירות וכל הכותש בה שכירותן כך וכך. ואין שבחה מחמת ממון אלא האחין יושבין ומשמרין אותה. ואפילו קטנים מצו מנטרי לה. באשה יורשת. כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת שמעון והניח בנות, ומת ראובן בלא בנים. נמצאת אשת ראובן יורשת בעלה עם אחיותיה בנות שמעון. שוינהו רבנן. שהן עיקר. כהילכתא. כהלכה למשה מסיני. בלא טעמא. שלא נתנו טעם בדבר. חדא הא דאמרן משיא אשה וכו'. ולא ידעינן מאי טעמא קנה בלא שטר מתנה ובלא קנין. לא עשאה אלא אפטרופיא. לא ידעינן מאי טעמא לא קנה. במעמד שלשתן. נמי קנה שאין אחד מהן יכול לחזור בו (בשלא) [בלא] שטר ובלא משיכה, ולא ידעינן טעמא מאי.
<h2>דף קמד:</h2>
האחין. שלא חלקו ירושת אביהן. וכן השותפין שנפל [אחד] מהן לאומנות. אומנות מלך כדמפרש בגמרא, שבא להן מחמת אחין או מחמת השתוף. אבל שאר אומנות שהוא טורח במלאכה, כיון שאין אחין מתעסקין באותו אומנות לא הוי לאמצע. אבל נתרפא [מ]ממון השיתוף הוי לעצמו ויחשב לו בחלקו. אחד מן האחין שנטל מאתים זוז ללמוד תורה או ללמוד אומנות יכולין האחין לומר לו אם את אצלינו וכו'. ולא תוליך אלו המאתים לצורך מזונות. אלא נחשוב אותם לך וניתן לך לפי ברכת הבית, והשאר נחשוב לך לחלק ירושתך. צנים פחים. צנה [קור. פחים] חמה כמו [שה"ש ב'] עד שיפוח היום. ושאר חלאים אונס הן.
שושבינות. לשון ריעות. ויתנה למרעהו מתרגמינן ויהבה לשושביניה. האחין שעשו מקצתן שושבינות בחיי האב חזרה השושבינות חזרה לאמצע. כלומר יעקב שאמר לראובן שגר שושבינות לשמעון מנכסי ומת יעקב ושמעון מחזיר שושבינותו, חוזרת לכל האחין, שמנכסי אביהן היתה אותה שנשתלחה לשמעון, הילכך חוזרת לאמצע. ורמינהו שלח לו אביו שושבינות כשהיא חוזרת חוזרת לו. שמאחר שציוה [יעקב] לראובן שישלחנה, על דעת כן עשה שיחזירנה לו. נשתלחה לאביו. כשהשיא אחד מבניו בא אוהבו של אביהן ושילח לו שושבינות. ומפני כבוד אביהן נשתלחה לו ועליו לפרעה. כשהיא חוזרת חוזרת מן האמצע. שהרי לאביהן נשתלחה וחוב של אביהן הוא, ועל כולם לפורעו. ומכל מקום קשיא למתניתין. כי תנן נמי מתניתין נשתלחה לאביו תנן. שכשהשיא יעקב אחד מבניו שלח לו לכבוד יעקב אחד מאוהביו שושבינות. והיינו דמתרצינן תני למקצתן. כאן בסתם כאן במפרש. כלומר כאשר נשא שמעון אשה אמר לבנו ראובן היה לו אתה שושבין ושגר לו מנכסי שושבינות. ומאחר שבפירוש צוה לו עשה שושבינות, על דעת כן אמר לו שכשיחזירנה שמעון יחזירנו לו. אבל מתניתין דקתני חוזרת לאמצע, שאמר אביהם סתם אחד מכם יוליך שושבינות לשמעון ולא פירש מי יהיה המוליך, והלך אחד מהם ועשה, הילכך כיון שסתם אמר כשהיא חוזרת חוזרת לאמצע. הכא. מתניתין. ביבם עסקינן. כגון ראובן ששילח יעקב עבורו במפרש שושבינות לשמעון, ואילו היה ראובן קיים היה מחזירה לו שמעון ולא היה לאמצע. אלא מת ראובן בלא בנים ואחיו היבם יורש נכסים אבל לא שאר אחין. אבל השושבינות שחייב לו שמעון לא יחזירנה ליבם לבדו אלא לכל אחין ביחד. ...שאין היבם נוטל בראוי כבמוחזק. כדין הבכור, דלא שקיל פי שנים במלוה [שנגבה לאחר מיתה] וכולן יורשין ביחד. ושושבינות זה היה ראוי לאחיו זה שמת ולא הוחזק בה בחייו.
השולח לחבירו כדי יין וכדי שמן. שלא מחמת שושבינות חתן. אין אלו נגבין מפני שהן גמילות חסדים. דמתנה בעלמא יהב ליה. ואע"פ שלא פירש לו לשם מתנה אלא סתם שיגר לו, לא אמרינן על דעת כן שיגר לו ועל דעת כן קיבל זה שיפרע לו, אלא אמרינן גמילות חסדים עשה לו.
ונימא תנו לי שושביני. מי לא תניא מקום שנהגו להחזיר הקידושין. לבעלים או ליורשי בעלים, כשמת הארוס או הארוסה, מחזירין. וא"ר יוחנן לא שנו. דמחזירין. אלא שמתה היא. ואשתו ארוסה אין בעלה יורשה, דהתם ודאי מחזירין קידושין לבעל ותלוי במנהג כיון דלא תפיס מצי אמר אנא הא קאימנא. אבל מת הוא. ויורשין רוצין להוציא קידושין מיד ארוסתו, הואיל והיא תפוסה יכול היא שתאמר וכו' ואינו תלוי במנהג אלא אינן חוזרין. פירוש. האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. ובכתב כתובה לארוסה. אבל מסתמא אין כתובה לארוסה. דהדר ביה איהו. שגירשה. וכיון שהוא גירשה גובה כל כתובתה בלא חזרת קידושין, דכיון דגירשה ודאי אמרינן קידושין לטיבועין ניתנו. ובהא ליכא פלוגתא. מתה מקום שנהגו להחזיר קדושין מחזירין וכו'. דבמנהגא תליא מילתא. מת הוא אין מחזירין. דלא תלי במנהגא, אלא ודאי אין מחזירין מן הדין. מאי טעמא יכולה היא שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו ואתא ר' יהודה הנשיא למימר בין מת הוא [ובין מתה היא] מקום שנהגו להחזיר מחזירין ולא מציא אמרה במת הוא תנו בעלי ואשמח עמי. אלא תחזיר ליורשין. דמצו למטען כשמת אונס הוא, ואילו חי(ה) היה נושאה. דלא דמי להדר ביה הוא. במת הוא כולי עלמא לא פליגי דמצי [אמרה] תנו לי בעלי ואשמח עמו וכו' כי פליגי במתה היא ובקידושין לטיבועין ניתנו קא מיפלגי דר' נתן סבר קידושין לאו לטיבועין ניתנו. הילכך במנהגא תליא מילתא. ומקום שנהגו להחזיר קידושין מחזירין ומוציאין אותם מידם, כי לא ניתנו לטיבועין. ור' יהודה הנשיא סבר קידושין לטיבועין ניתנו. דודאי בכל ענין יהב לה אפילו לא ישאנה, דמתנה נינהו. והא מקום שנהגו להחזיר מחזירין. קאמר ר' יהודה הנשיא, הכי קאמר סבלונות ודאי מקום שנהגו להחזיר מחזירין. דלא גרסינן במילתא דר' יהודה קידושין, אלא ה"ג מקום שנהגו להחזירן מחזירין מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין. ורישא דר' יהודה דקתני מקום שנהגו להחזיר מחזירין בסבלונות, וסיפא דקתני מקום שנהגו שלא להחזיר אין מחזירין בקידושין, והאי דקתני סיפא מקום שנהגו לאו דוקא אלא אגררא נקטיה. וספרים שכתוב בהן בדברי ר' יהודה מקום שנהגו להחזיר קידושין מחזירין שיבוש הוא. דלא גרסינן במילתא דר' יהודה קידושין, אלא סתם מקום שנהגו להחזיר מחזירין ומוקמינן לה בסבלונות. וסיפא בקידושין, ונקט בסיפא מקום שנהגו אגררא דרישא.
<h2>דף קמה.</h2>
והני תנאי כי הני תנאי. דפליגי בקידושין לטיבועין ניתנו. דתניא קידשה בככר זהב וכו' אלא שמת הוא תימא תנו לי בעלי ואשמח עמו. ואמאי מחזרת לו את הקידושין, דהא אוקימנא לעיל לדברי הכל לא [מחזירין] דלכולי עלמא יכולה שתאמר תנו לי בעלי ואשמח עמו במת הוא, וכל שכן היכא דהדר ביה איהו שגירשה דלא הדרי, כדאמרינן לעיל המארס את האשה בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה [בד"א] דהדר ביה הוא. אלא באונס מישרא שריא. ולמה מגרשה והלא מותרת לו, וכיון דמותרת לו והוא מגרשה אין לה להחזיר הקידושין, דהוי כהדר ביה הוא. אלא באשת כהן שנאנסה. דאסורה לו, שהוא ברצונו לא מגרשה אלא אנוס הוא. והיא נמי יש לה כתובה, ואע"ג דאסורה לו, כיון דאנוסה היא יש לה כתובה דנסתחפה שדהו. והכי בררינן בסוף מסכת נדרים [צ"א ע"א]. ובקידושין לטיבועין ניתנו [קא] מיפלגי דר' מאיר סבר לטיבועין ניתנו ור' יהודה סבר לאו לטיבועין ניתנו. ור' יוסי. דאמר קידשה בעשרים סלעים שהן שמונים זוז ונותן לה שלשים סלעים שהן מאה ועשרים דינר, הרי מאתים דינר. ואי בבתולה קאמר ר' יוסי ודאי סבירא [ליה] לאו לטיבועין ניתנו, ואם כן היינו ר' יהודה ומאי בינייהו, אלא לאו באלמנה קאמר. ומספקא ליה. והכי קאמר קידשה בעשרים סלעים, ואנן מספקא לן אי ניתנו לטיבועין ואי לא, ואלו עשרים סלעים לא תחזיר כי אם מחציתן דאינון עשרים סלעים, נותן לה שלשים מחצאין דאינון חמש עשרה סלעים, הרי יש לה כ"ה סלעים שיעור כתובתה שהוא לאלמנה. ואם קידשה בשלשים לא נחשוב לה כי אם הט"ו, ונותן לה עשרין מחצאין דהיינו עשר סלעים, ואינון כ"ה סלעים דאינון כתובת אלמנה. בכל מקום שנהגו להחזיר קידושין לכתובה דמי. ומחזירין שבשעה שמגבין הכתובה מחשבין לה הקידושין. אמר רב פפא הילכתא בין שמת הוא בין שמתה היא בין דהדר ביה איהו. בכל אלו השלשה ענינים. מוהרי הדרי. דאינון סבלונות. ודוקא היכא דלא אכל שם סעודת חתן בדינר, כדמפרש במתניתין. קידושי לא הדרי הדרא בה איהי קידושי נמי הדרי אמימר אמר קידושי [לא הדרי] גזירה שמא יאמרו קידושין תופסין באחותה. כלומר כשיראו שיחזרו הקידושין יאמרו איגלי מילתא למפרע שלא היתה מקודשת לו, ואם יקדש אחותה קידושין תופסין בה וישאנה, ומן הדין אין קידושין תופסין בה דהויא אחות גרושתו. והילכתא כאמימר.
נגבית בב"ד וחוזרת בעונתה. כשיעשה זה המשלח ראשון חופתו חייב להחזירה זה השני דכמלוה דמיא, ואם אינו רוצה כופין אותו ב"ד. פירוש [בעונתה] בשעת [הנשואין] קודם שישא הראשון אשה אין כופין [למי] שנשתלח לו. פירוש. צרפתי פירש, בעונתה, אם נשא ולא הודיעו ועברו שבעת ימי המשתה שוב לא יתבע, דכיון דעברו ימי המשתה אחולי אחיל ליה. ואין בה משום ריבית. אפילו ישלח לו יותר ממה ששלחו לו. דלאו אדעתא דהכי יהב ליה. לא שילח לו שושבינות שיפרע לו יותר. ואין השביעית משמטתה. דלא קרינא ביה לא יגוש, שהרי לא היה זמנו לפרוע עד שיעשה זה חופתו, הילכך כשיעשה זה חופתו אע"פ שעברה עליה שביעית חייב לפורעה, שלא השמיטתה שביעית. אבל אם לאחר שנשא אשה המשלח ולא רצה לפורעו שושבינותו, דיכול לכופו בב"ד, עבר עליו שביעית ודאי בזה שביעית משמטתה דהא קרינא ביה לא יגוש. ואין הבכור נוטל פי שנים בשושבינות. שחייב אדם לאביו. ודוקא ששמח עם אביו ז' ימי משתה ואחר כך מת אביו דחייב להחזיר, ולא מצי אמר תנו לי שושביני ואשמח עמו. מיהו בכור לא שקיל פי שנים דראוי הוא, כמו מלוה דלא שקיל בה בכור פי שנים.
<h2>דף קמה:</h2>
הוה במתא. זה שהיה חייב לפורעה היה בעיר כשעשה זה חופתו. איבעי ליה למיתי. ואי לא אתא נמי אע"פ שלא שמח עמו משלם הכל, אע"ג דאינו מקבל עמו. ולא אמרינן ביה משלם פלגא. אי שמע קל טבלא איבעי ליה למיתי. ואי לא אתא אע"פ שלא שמח עמו חייב לפרוע. לא שמע קל טבלא. שהיה רחוק ממנו. איבעי ליה לאודועיה. לא אודעיה תרעומת אית ליה שלומי משלם. קודם שיצאו שבעת ימי המשתה. צרפתי. עד זוזא. אם הדורון ששלח לו זה הראשון לא היה שוה אלא זוזא. אתא בכריסיה אכליה. והיה שם עמו זה הראשון ואכל עמו, אינו חייב זה השני לפרוע לו כלום היכא דלא היה עמו, שלא הודיעו דתרעומת אית ליה. אבל שלומי משלם, שהרי באכילתו שאכל עמו אכל כל דורונו, וזה השני שחייב לפרוע לו לא אכל הילכך פטור השני מכלום. [גליון] עד ארבעה משלם פלגא. [אם] שיגר לו שני זוזין ישלם פלגא, זוז אחד, דלא אכל אלא זוז אחד. ואם שיגר לו ד' זוזין משלם פלגא, דאמרינן שני זוזין אכל. דאע"ג דהיכא דלא שיגר לו אלא שני זוזין אמרינן דלא אכל אלא זוז אחד. אבל בארבעה זוזין אכל יותר כיון [ששיגר] מתנה מרובה דעד ארבעה שמע ... ואפילו שיגר לו ארבעה. ואם שיגר בשני זוזין או (שלה) [שלח] עד ארבעה אמרינן דחציו אכל. [עד כאן גליון]. [עד ארבעה משלם פלגא]. שדרך אדם להוציא בסעודת חבירו שני זוזין. מכאן ואילך מאי. כלומר אם שלח לו דורון גדול לא נאמר שאכל פלגא. שאם שיגר לו עשרה זוזין ודאי לא אכל פלגא. אלא אמרינן איניש איניש לפי חשיבותיה. שתמצא אנשים חשובים שאדם מוציא הרבה בסעודתן לפי כבודן. ולפי כבודן נחשוב להן. ומשלם זה השני המותר. עתיר פומבי זה בעל הגדות. שדורש ברבים ויוצא טיבועו. עתיר סלעין. שיש לו כסף וזהב. עתיר תקוע. כמו [בראשית ל"א] תקע את אהלו. זה בעל פילפול. שדבריו מפוארין ומיושבין וקבועין כבתים. עתיר משח. שיש לו אוצרות יין ושמן. עתיר כמס. כמו [דברים ל"ב] כמוס עמדי, לשון טמון, שיש לו ממון טמון שאין אדם יודע. זה בעל שמועות. שיודע הלכות שאמרו האמוראים ואינו יודע הקושיות והתירוצים.
<h2>דף קמו.</h2>
השולח סבלונות לבית חמיו שלח שם במאה מנה ואכל שם סעודת חתן בדינר אחד אין אלו ניגבין. היכא שמתה היא. דמאחר שאכל שם סעודת חתן מחל להן הכל. לא אכל שם סעודת חתן. בדינר אחד, הרי אלו ניגבין. שלח סבלונות מרובין שיצאו עמה לבית בעלה הרי אלו נגבין. אע"פ שאכל שם סעודת חתן. סבלונות מועטין שתשתמש בהן בבית אביה אין אלו ניגבין. ודוקא שאכל שם סעודת חתן בדינר. אמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא אכל תנן שתה מאי. הוא תנן, שלוחו מאי. שם תנן שיגרו לו מאי. ת"ש דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה באחד וכו' שמע מינה אפילו שתה. אבל שיגרו לו או שאכל שלוחו לא איפשיטא. ואיבעיא להו מהו שישלש. כלומר אם אכל שליש דינר נימא נמי דמחל שליש. והוא הדין למחצה אם מחל המחצית, דאע"ג דאמר רבא דוקא דינר אבל פחות מדינר לא, נהי דבפחות מדינר לא מחל כולהו, אבל לפי חשבון מחל. או דילמא לא שנא. שבח סבלונות. שאחר ששלחן נתייקרו ומכרום ונשתכרו בהן, מהו שיחזיר השבח היכא דלא אכל. סבלונות העשויין להבלות ולא בלו מהו. היכא דאכל שם מהו, מי אמרינן כיון דעשויין ליבלות אפילו לא בלו אי מתה לא הדרי, או דילמא כיון דלא בלו הדרי. אבל סבלונות שאין עשויין ליבלות אפילו בלו הדרי. וזה חילוק בין עשויין ליבלות לאין עשויין ליבלות סבלונות העשויין ליבלות. כגון כדי [יין] וכדי שמן דהוו סבלונות מועטין, אין חוזרין מבית אביה לבית בעלה [והיכא] דאכל שם [דידה] נינהו. שאין עשויין ליבלות. [כגו]ן כלי כסף וכלי [זה]ב דהוו סבלונות מרובין אפילו אכל מיחייב לאהדורינהו, כדקתני במתניתין. ת"ש סבלונות מועטין שתשתמש בהן אין אלו נגבין. מדקאמר שתשתמש בהן, מכלל דבהכי תליא מילתא, ואע"ג דלא בלו. ביובא וסבכתא. באותן תכשיטין קטנים שאין חשובין, ומשום הכי אין נגבין אע"ג דלא בלו. וסבלונות העשויין ליבלות ולא בלו הני כולהו לא איפשיטו. דמאי דאתינן למיפשט אע"ג דלא בלו ממתניתין דקתני שתשתמש דמשמע דלא בלו, ולא קתני שנשתמשה אוקמה רבא ביובא וסבכתא שהן תכשיטין קטנים דמחיל להו איניש. אשתו חתרנית היא. כתב רב חננאל ז"ל, חתרנית, חולי החוטם היה לה ולא היתה מריחה. נכנס אחריה לבודקה. שנשא בידו צנון לידע אם היא מריחה, ואמר לה שהוא מריח ריח צנון. והיא אמרה מאן יהיב לן מכותבות דיריחו ואכלנא בהו, כלומר אנא נמי מריחא כותבות מיריחו עיר התמרים, והם טובים לאכול עם הצנון לפי שכותבות מתוקות והצנונות חדות. הואיל ולא נכנס אחריה אלא לבודקה מתה אינו יורשה. דאמרינן לא בא עליה, וארוסתו היא, ואינו יורשה. מהא שמעינן שאם נכנס עמה לנישואין ומתה, בעלה יורשה. אלו דברי רב חננאל ז"ל. ואמרינן נמי בכתובות [מ"ח ע"ב] סתם חצר דידה ללון, סתם חצר דידיה לשם נישואין, ואם מתה בעלה יורשה. חתרנית היא. לשון חולי החוטם שאינו מריח. ובהילכות יצירה [פ"ה] דוגמתו, בענין י"ב פשיטות שיסודן ראיה, שמיעה, ריח, שיחה, לעיטה, משגל, מלאכה, הילוך, רוגז, שחוק, מחשבה, שינה. ויש להן י"ב תמורות. תמורת ראיה עורון. תמורת שמיעה חרשות. תמורת ריח תתרות, שסותם הנחירים. תמורת שיחה אילמות. תמורת לעיטה רעבון. תמורת משגל סירוס. תמורת מלאכה גידמות. תמורת הילוך חיגרות. תמורת רוגז רחמים. תמורת שחוק בכיה. תמורת מחשבה שמחה. תמורת שינה עירות.
<h2>דף קמו:</h2>
יתיב רבין סבא קמיה דרב פפא ואמר הילכתא בין שמת הוא בין שמתה היא ואפילו הדר ביה הוא סבלונות הדרי. אפילו אכל שם, דהיינו סבלונות מרובין. מאכל ומשתה לא הדר. הדרא בה איהי אפילו כישא דירקא הדרא. והא נמי דרב הונא בריה דרב יהושע דאמר שמין להן דמי בשר בזול. ופרישו קמאי האי שיעורא, דכל זוזא חשבינן ליה ארבע דנקי, דהוו תרי תלתי זוזא.
שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים שייר קרקע כל שהוא מתנתו קיימת. דאם עמד אינו חוזר. לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו קיימת. דעמד חוזר. דמסתמא אדעתא דמיתה יהב. ואע"ג דלא פירש כמי שפירש דמי. דכיון דלא שייר קרקע לצורך מזונותיו, אלמא סבור הוא שימות, ולכך נותן כל מה שיש לו. ומאי טעמא. דאזלינן בתר אומדנא. דאי הוה ידע דחיי לא הוה כתיב כולהו נכסיה לאחריני. אבל אם שייר קרקע כל שהו, למיסמך עליה שייריה. ומסקנא דהא מתניתא, דהא דקתני שייר קרקע כל שהו מתנתו קיימת, דלא מצי למהדר ביה, בדקנו מיניה, ולא צוה בפירוש מחמת מיתה אלא סתם. ומתנת שכיב מרע במקצת וקנו מיניה, מתנת בריא הוא, ולא מצי למהדר ביה. ואי לא קנו מיניה אע"ג דמית נמי לא קני דכמתנת בריא בלא קנין הוא ולא כלום הוא. אבל היכא דכתב כל נכסיו בלא שיור, אע"פ שלא פירש שום מיתה, אמרינן מסתמא מצוה מחמת מיתה הוא, ומצי הדר ביה. אבל אם צוה מחמת מיתה, אפילו במקצת לא בעי קנין, עמד חוזר אע"ג דקני מיניה. וכל הני מימרי דאיתמרן בהא שמעתא, כגון הני דאמרי' [קמ"ח ע"ב] שכיב מרע שכתב כל נכסיו רואין אם כמחלק מת קנו כולן [עמד חוזר בכולן] אם כנמלך מת קנו כולן עמד אינו חוזר אלא באחרון, ומקצתן לראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה. כולהו צריכין לאוקומינהו בדקנו מיניה ולא מצוה מחמת מיתה.
תנן התם הכותב כל נכסיו לבניו ושייר לאשתו קרקע כל שהו איבדה כתובתה [פאה פ"ג מ"ז]. ודוקא כל נכסיו. ודוקא שייר לאשתו קרקע כל שהו, אבל אם לא נתן כל נכסיו לא. [תימה הא] אתא למיטעי שמא יש לו נכסים במדינת הים, ועל דא סמכי, כדאמרי' [קמ"ח ע"ב] בשכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים דאין מתנה מחיים, דהתם בשכיב מרע ידע אם יש לו נכסים במדינת הים, ואמרינן עליהן סמך, לא סמכה דעתיה. דוקא דכתב כל נכסיו, אבל היכא דאיכא תנאי בדבר דאתני דאמר אם כן יהיה יהיו כל נכסיו לבניו ולאשתו קרקע כל שהו ואם לא יהיה כן תטול אשתי כל הכתובה, ודאי נראה דלא מיקרי כותב כל נכסיו דאמרינן על תנאי סמכא ולא מחלה כתובתה. אית דמפרש דדוקא קא אמר כותב כל נכסיו לבניו וכו' הוא הפסידה כתובתה, דמחלה גבי בניה, ואפילו הוו בניו ולא בניה שכיחא לה מילתא דשוייה שותף בין הבנים, אבל כותב כל נכסים לאחרים ושייר לאשתו קרקע כל שהו לא איבדה כתובתה. ודייק מדקתני במתני' דבבא בתרא [קמ"ו ע"ב] הכותב כל נכסיו לאחרים אין מתנתו וכו', ובמתניתין דפאה קתני לבניו, ש"מ דוקא קתני בניו דאי לאו דוקא הוא ניתני בתרוייהו אחרים, כיון דתרוייהו משניות הם. פירוש.
<h2>דף קמז.</h2>
מנין למתנת שכיב מרע מן התורה. שהיא באמירה בעלמא בלא קנין. חד מפקא ליה מוהעברתם, מדהוה ליה למיכתב ונתתם וחד מפקא ליה מונתתם, מדהוה ליה למיכתב ותהי נחלתו, וכתב ונתתם. לשון מתנה.
<h2>דף קמז:</h2>
שכיב מרע. ומסקנא דמתנת שכיב מרע מדרבנן הוא, שמא תיטרף דעתו עליו, דסבר דילמא לא מספקא מילתא לאיתויי סהדי ולמיכתב שטרא, ומיטרפא דעתיה. ועבדו ליה תקנתא דדבריו יהיו ככתובין וכמסורין, ותנוח דעתו עליו (ותדע) [וידע] שתתקיים צואתו. מודה שמואל שאם נתנו במתנת שכיב מרע. ומת שאינו יכול למחול היורש, ולא אמרינן בהא אפילו יורש (נוחל) [מוחל]. ואיורש קאי ולא אשכיב מרע גופיה, דקיימא לן [קנ"א ע"א] בשכיב מרע כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו. וליכא לאוקמה במתנת שכיב מרע במקצת בקנין דאינו יכול לחזור בו ולא למחול, דאם כן הא לא מיקרי מתנת שכיב מרע, אלא מתנת בריא היא, ואמאי אינו יכול למחול. אלא במתנת שכיב מרע במצוה מחמת מיתה מיירי, וקאמר שאין היורש יכול למחול, אבל הוא יכול למחול ולחזור בו. אי אמרת בשלמא. מדאורייתא, מש"ה אינו יכול למחול היורש, דמן התורה קנה המקבל מתנה והוי כיורש, כדחזינן לעיל יש לך נתינה אחרת כזו וכו' דהוי כיורש, ואין (היורש) [המקבל] נקרא יורש ולא יכול למחול. אבל מוכר שטר חוב לחבירו אע"ג דהמכירה מן התורה היא, היורש יכול למחול, דהלוקח מכחו אתי והיורש יורש, ויורש עדיף מלוקח, מצי למיהדר ביה כמו קרוב. אבל במתנת שכיב מרע תרוייהו יורשין הן ומקבלי מתנה, היורש והמקבל מתנה נקרא יורש ואידך לא ירית. ועשאוהו כשל תורה. כדי שלא תיטרף דעתו עליו, קני מקבל מתנה והוי כיורש.
אמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר ידור פלוני בבית זה ויאכל פלוני פירות דקל זה לא אמר כלום עד שיאמר תנו בית זה לפלוני וכו' למימרא דסבר רב נחמן מילתא דאיתה בבריא איתה בשכיב מרע דליתה בבריא ליתה בשכיב מרע. כלומר שהדירה אין בה ממש להקנותה, ופירות דקל אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. אבל אם אמר תנו בית זה לפלוני וידור בו וכו'. שהקנה לו אגב דבר הקנאה.
<h2>דף קמח.</h2>
והאמר רבא אמר רב נחמן שכיב מרע שאמר הלואתי לפלוני הלואתו לפלוני אע"ג דליתיה בבריא. שהוא מטבע ואין מטבע נקנה בחליפין. ואם מלוה בשטר, הא אין אותיות נקנות אלא במסירה ושטר. ומלוה להוצאה ניתנה וליתה בעינה. ואפילו אי הות בעינה, אין מטבע נקנה בחליפין. רב פפא אמר הואיל ויורש יורשה. וכיון דיורש יורשה כמאן דתפיס לה דמי, ומתנת שכיב מרע כירושה שויוה רבנן. אבל בריא לאו בר אורותי הוא אלא במתנה הוא קונה, וכיון דמלוה להוצאה ניתנה וליתה ברשותיה לא מצי מקני ליה. אבל גבי ידור פלוני בבית זה ויאכל פלוני פירות דקל זה, הלשון עצמו אינו לשון מתנה ובהלואתי לפלוני הלשון לשון מתנה הוא, וכיון דיורש יורשה כמאן דתפיס דמי, ודברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו במאי דאיתיה ברשותיה.
<h2>דף קמח:</h2>
אם כמחלק. שלא שתק בין דיבור לדיבור, ונתן כל נכסיו לשני בני אדם או לשלשה. מת קנו כולן עמד חוזר בכולן. אם כנמלך. ששתק בין זה לזה, אע"ג דלבסוף נתן כולהו נכסיו, אמרי' כיון דשתק משום דשאר נכסים שייר לעצמו ונמלך אחר כך. הילכך אם מת קנו כולן. עמד אינו חוזר אלא באחרון, כי באחרון לא שייר כלום. והא מילתא לא אפשר לאוקומה אליבא דהילכתא אלא בדקנו מיניה ובמיפה את כחו ולא צוה בפירוש מחמת מיתה ולהכי אם כמחלק מת קנו כולן, אפילו האחרון. דבמייפה את כחו הוא. וליכא למימר שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. עמד חוזר בכולן. כדאמרינן שכיב מרע שכתב כל נכסיו אע"פ שקנו מידו עמד חוזר, בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. ואוקימנא להא מילתא במיפה את כחו. דאי לאו במייפה אמרינן שמא לא גמר להקנותן אלא בשטר ואין שטר לאחר מיתה. ואם כנמלך מת קנו כולן. דראשונים היו מתנת שכיב מרע במקצת בקנין. ולא מיבעיא קנין, דקיימא לן מתנת שכיב מרע במקצת בעיא קנין. אלא מתנת בריא היא, דאי לא היה בקנין לא קני ואפילו לראשונים שהיה שיור לו כי נתן להן. דכי יהב מקצת לראשון, דעתיה למיתן כולהו נכסי לאחרים. ואדעתא דמיתה יהב לכולהו [נכסי]. ואחרון נמי הוי כותב כל נכסיו, וקנו לאחר מיתה. עמד אינו חוזר אלא באחרון. (דהוא) [דהא] כתב [לו] כל נכסיו בלא שיור. אבל הראשונים היו מתנת שכיב מרע במקצת ובקנין, ולא צוה מחמת מיתה. הילכך מתנתם קיימת ואינו יכול לחזור בו, שהרי הן כמתנת בריא. וניחוש. דילמא כי הוי נמלך עיוני קא מעיין, אבל מ"מ כי יהב לראשון דעתיה למיתן כולהו נכסיה, ומחמת מיתה יהב. ונראה דכן הוא, דהא לבסוף יהב כולהו נכסיה ולא שייר מידי לעצמו.
ושכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים ועמד אינו חוזר חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. ואי טוען הנותן אין לי נכסים יותר וכיון דעמדתי אחזור בי, אינו נאמן דהמוציא מחבירו עליו הראיה. והא נמי מיתוקמא במתנת שכיב מרע בקנין ובמייפה את כחו ולא צוה מחמת מיתה דהרי הוא כמתנת בריא, משום דאיכא למיחש שמא יש לו נכסים במדינה אחרת. ומתניתין דקתני לא שייר קרקע אין מתנתו קיימת, אוקמה רב חמא באומר כל נכסי. כלומר שבפירוש אמר כל נכסי אני נותן לפלוני. שזכה בכולן, בין שיש לו בכאן, בין שיש לו נכסים במדינה אחרת ובכל מקום. [אבל מה] שאמרנו שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, שלא אמר בפירוש כל נכסי אלא שראינוהו שחילק כל נכסיו שיש לו בכאן, ואין אנו רואין ששייר לעצמו שום שיור, ואפשר שיהיו לו נכסים במדינה אחרת. ומר בר רב אשי אוקמה למתניתין במוחזק, שלא ראינוהו מעולם שיצא למקום אחר מיום שעמד על דעתו עד עתה. ואית דגרסי, אמר רב חמא באומר אלו כל נכסי. כלומר מתניתין ששכיב מרע עצמו אומר בשעת המתנה, אלו כל נכסיי ואין לי נכסים אחרים. איכא דקשי ליה הכא, אמאי אמר רב נחמן חיישינן [שמא] יש לו נכסים במדינה אחרת ומוקים הנכסים בחזקת מקבל המתנה, והא קיימא לן כרבנן דמתניתין [קנ"ג ע"א], דתנן לא כתב בה שכיב מרע הייתי והן אומרים בריא היה עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי ר' מאיר וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה. וקיימא לן מאי ראיה ראיה בעדים. דמדלא כתב בה מהלך על רגלוהי בשוקא ולא כתב נמי כד קציר ורמי בערסיה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ואוקים ממונא בחזקת מריה, אלמא נכסי בחזקת נותן מתנה קיימי, והכא מוקים להו רב נחמן בחזקת מקבל מתנה. ואיכא לתרוצי, משום דהא אוקימנא להא דרב נחמן בדלא אמר כל נכסי אני נותן לפלוני, אלא שפירש ואמר שדה פלונית ושדה פלונית ומטלטלין שיש לי אני נותן לפלוני, ואין אנו רואין שום שיור ששייר לעצמו דכל נכסיו הידועין חזינן דיהיב ליה בפרט, ובהא אמר רב נחמן חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, דאם איתא דאין לו נכסים אלא אלו שפירש היה לו לומר בפירוש כל נכסים שיש לי אני נותן לפלוני, אלא ודאי מדלא אמר הכי אלא שפרט ואמר שדה פלונית ושדה פלונית אני נותן לפלוני, ולא אמר כל נכסי חיישינן שמא יש לו נכסים במדינה אחרת, והילכך אינו נאמן לומר אין לי עוד נכסים ואחזור בי.
חזרה במקצת הויא חזרה בכוליה או לא הויא חזרה בכוליה. כלומר שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחר וחזר בו משדה אחת ונתנה לאחר, מי אמרינן מדהדר ביה במקצת, גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בההיא מתנה, וכולה בטלה. דקיימא לן כל שאילו עמד חוזר חוזר במתנתו. או דילמא ממאי דהדר הדר וממאי דלא הדר לא הדר. ת"ש כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה מאי לאו בשמת. וקתני ראשון לא קנה, אלמא הויא חזרה בכוליה. אבל שני קנה, דמתנת שכיב מרע במקצת ובקנין הוא דקיימא לן [קנ"א ע"ב] מתנת שכיב מרע במקצת בעי קנין, ואע"ג דמית. ואפילו מחיים נמי קנה. אי נמי במצוה מחמת מיתה בלא קנין וקנה לאחר מיתה. לא בשעמד. כלומר לעולם אימא לך לא הויא חזרה בכוליה. ומשום הכי ראשון לא קנה משום דעמד. ומסתמא בטלה המתנה, דאדעתא דמיתה יהב, דהא כל נכסיו נתן לו. דבידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. והשתא לקמן פריך אמאי (אי) שני קנה, אלא הויא חזרה בכוליה. הכי נמי מסתברא. דבעמד עסקינן. דקתני מקצתן [ל]ראשון וכולן לשני ראשון קנה שני לא קנה אי אמרת בשלמא בשעמד משום הכי ראשון קנה. דהוא מתנת שכיב מרע במקצת ובקנין, ולא במצוה מחמת מיתה, דמצוה חוזר אע"ג דקנו מיניה, דבידוע דלא היה קנין אלא מחמת מיתה. אבל שני דלא שייר כלום אם עמד חוזר, דמצוה מחמת מיתה חשבינן ליה. אלא אי אמרת בשמת תרוייהו ליקנו. אלא לאו ש"מ בשעמד. ותהוי נמי בשעמד אי אמרת בשלמא חזרה במקצת הויא חזרה בכוליה היינו דשני מיהת קנה. דהא הדר ביה מכולהו, ואיכא שיור לשני, והויא מתנת שכיב מרע במקצת ובקנין. אלא אי אמרת לא הויא חזרה בכוליה (לא) [ניהוי כמחלק ואפילו] חד מינייהו לא ליקני. דהא ליכא שיור בכולהו, וכיון דעמד בתרוייהו ליהדר ביה. אלא לאו ש"מ חזרה במקצת הויא חזרה בכוליה. ורישא. דקתני כולן לראשון ומקצתן לשני שני קנה ראשון לא קנה. משכחת לה בין בשמת בין בשעמד. ושני קנה, דמתנת שכיב מרע במקצת בקנין הוא [ולא] (וב)מצוה מחמת מיתה הוא, והויא כמתנת בריא. ואפילו עמד אינו חוזר. אבל ראשון לא קנה, דהא הדר ביה מכוליה. וסיפא. דקתני מקצתן לראשון וכולן לשני, בנמלך ראשון קנה. ולא משכחת לה אלא בשעמד. דמתנתו במקצת וקנין. ואינו מצוה מחמת מיתה. הילכך אפילו עמד אינו יכול לחזור בו. והוא הדין לגבי ראשון ... [שני לא קנה דלא שייר וכיון דעמד חוזר].
<h2>דף קנג:</h2>
[ולית הילכתא] כוותיה (דרבא) [דרבה]. דהא מוקמינן להא דר' נתן כר' מאיר ור' יעקב כרבנן, דתנן וחכמים אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה, ואמרינן ראיה במאי רב הונא אמר ראיה בעדים רב חסדא ורבה בר רב הונא אמרי ראיה בקיום השטר. רב הונא אמר ראיה בעדים קא מיפלגי בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן, דר' מאיר כר' נתן ורבנן כר' יעקב. וכן אמר רבה ראיה בעדים אמר ליה אביי מאי טעמא אילימא מדכולהו כתיב בהו כד מהלך על רגלוהי בשוקא ובהא לא כתיב ש"מ שכיב מרע היה. אדרבא מדכולהו כתיב בהו כד קציר ורמי בערסיה והא לא כתיב ש"מ בריא היה איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי, אוקים ממונא בחזקת מריה. והאי טעמא טפי עדיף ומסתבר מדרב חסדא ורבה בר רב הונא דאמרי ראיה בקיום השטר. הילכך לדברי רב הונא ורבה דאמרי ראיה בעדים קם ליה ר' נתן כר' מאיר ור' יעקב כרבנן, וקיימא לן דהילכתא כרבנן, הילכך ליתה לדרבה דאמר הרי מת והרי קברו מוכיח עליו, דשמעתי' כר' נתן אזלא דלית הילכתא כותיה.
<h2>דף קנד.</h2>
ונחזור לפרש הסוגיא, כפלוגתא ר' יוחנן אמר ראיה בעדים ריש לקיש אמר ראיה בקיום השטר איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו. והיה בן עשרים, כדאמרינן [גיטין ס"ה ע"א] ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, ובעינן נמי הביא שתי שערות. דכי אמרינן בן עשרים ולא הביא שתי שערות הרי הוא כסריס לכל דבריו דוקא בנולדו בו סימני סירוס, אבל לא נולדו בו סימני סירוס לא חשיב גדול אא"כ הביא שתי שערות, או בלא הביא שתי שערות והגיע לרוב שנותיו, כדאמרינן [קנ"ה ע"ב] וכי לא נולדו בו סימני סירוס עד כמה עד רוב שנותיו. וצריך לפרש שמת מיד, מדאמרי לקוחות מהו לבודקו דנמצאנו גדול שנמצא לו סימנין. ואי לא מת מיד מאי ראיה ... בדיקה [ול"ל למימר] סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה. ומת מיד. ועירערו עליו בני משפחה לומר קטן היה. אפילו בשעת מיתה וכל שכן בשעת מכירה, כלומר שעדיין לא הביא שתי שערות וכל זמן שלא הביא שתי שערות חשבינן ליה קטן עד רוב שנותיו כדלקמן. וקס"ד השתא דהנכסים בחזקת היורשין היו, והלקוחות צריכין להביא ראיה (שהן) [שהיה] גדול, ובאו הלקוחות ושאלו מהו לבודקו כי שמא נמצא לו סימן. ואמר להם אי אתם רשאים לנוולו ועוד עשויין סימנין להשתנות לאחר מיתה. פירוש, נראין שהן סימנין ואינן סימנין, דאי הוה בחיים היו שומא דלא היה בהן בחיים כדי לקרוץ בציפורן, ועכשיו נתמעט הבשר ויש בהן כדי לקרוץ בציפורן. זה לשון רב חננאל ז"ל. ויש מפרשין סימנין עשויין להשתנות אחר מיתה, דעבידי דנתרי לאחר מיתה, ומה תועילו בבדיקותיכם, מספק לא תנוולו אותו.
<h2>דף קנד:</h2>
בשלמא לדידי דאמינא ראיה בעדים. דלא סגי בקיום השטר בלחוד, הילכך הני לקוחות כיון דלא מכח עדים קא אתו אמרו להם מהו לבודקו. אלא לדידך דאמרת, דלא צריכי לעדים אלא לקיום השטר, דמדהשתא בריא מעיקרא בריא. והכא נמי איכא חזקה, דחזקה אין עדים חותמין על השטר אא"כ היה גדול, [ול"ל] דצריכין לבדיקה דאמרי מהו לבודקו. ליקיימו שטרייהו וליקומו בנכסייהו. ואמאי הוו נכסי בחזקת בני משפחה. ואי תימא דלא הוו יכלי לקיים שטרייהו. אי הכי מה תועילכם בדיקתכם, כי אע"פ שהיו לו סימנין יכלי למימר בני משפחה מעולם לא מכר להם כלום. ותירץ ריש לקיש מי סברת נכסי בחזקת בני משפחה מוקים ר' עקיבא ולקוחות אמרי מהו לבודקו. קיימי נכסי בחזקת לקוחות. ומוקים ר' עקיבא בחזקתו דחזקה אין עדים חותמין על השטר אלא אם כן נעשה גדול המוכר. וכדאמרינן לעיל נמי בקיום השטר דמסייע להו חזקה דהשתא בריא הוא (קיימי), דהא קיימי שטרייהו וקיימי בנכסיהו. וכדאמרינן ראיה בקיום השטר דאין צריכין אלא קיום השטר. ובני משפחה אמרי מהו לבודקו. דאתו בני משפחה ומערערי. אבל שאלו [מהו לבודקו דשמא נמצאנו בלא שתי שערות] ואמר להם אי אתם רשאין לנוולו, כי בשביל שאתם באים לירש את ממונו תנוולו אותו. ועוד מה תועיל אם לא תמצאו לו, כי סימנין עשויין להשתנות לאחר מיתה דעבידי דנתרי, ושמא היו לו כשמת ועכשיו נשרו ולא תהיה לכם ראיה.
זו ששנויה במשנת בר קפרא וכו'. ה"ג שטר אמנה הוא מכרתיה לך ולא נתת לי הדמים. שהאמנתי לך המעות. ואם יש עדים. ששטר אמנה הוא זה הלך אחר עדים. ואם לא הלך אחר השטר. ואפילו קיום לא צריך, דכיון שמודה בשטר שכתב, ואין צריך זה הלוקח לקיימו. לימא ר' מאיר היא ולא רבנן. דאזיל ר"ל לטעמיה דאמר ראיה בקיום השטר, דרבנן סברי צריך לקיימו. ושביק בר קפרא רבנן ועביד כר' מאיר. אפילו תימא רבנן שאני אומר וכו'. לדידי לא פליגי במודה בשטר וכו' דאנא סבירא לי ראיה בעדים ופליגי בפלוגתא דר' יעקב ור' נתן, אבל דברי הכל אין צריך לקיימו. ומשנת בר קפרא ד"ה היא. והלא משמך אמר לי (ר' אלעזר אמרו) יפה עירערו בני משפחה. ואי אמרת מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו, והא הני לקוחות אפילו קיום השטר לא צריכי, ועירעור בני משפחה לא הוי ולא כלום. ומכל מקום היה לו לתרץ, דר' יוחנן אמר לעיל ראיה בעדים, דאפילו בקיום לא צריך. א"ר זירא אם יכפור וכו'. הא ודאי שמעינן ליה לר' יוחנן דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אליבא דרבנן, ודאי לדעתיה משנת בר קפרא לא אפשר לאוקומי כרבנן. ברם נראין דברי רבינו יוסף. השתא הוא גופיה ר' זירא אמר ברם נראין דברי רבינו יוסף דאמר זו דברי חכמים דאמרי מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. ואהא מתני' דקאמר עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע, דברי חכמים הן הללו, כלומר שהם אומרים אפילו קיום השטר אין צריכין, אבל ר' מאיר אומר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו. דמפיך המשנה דברי ר' מאיר לרבנן ודברי רבנן לר' מאיר ומיתוקמא משנת בר קפרא אליבא דרבנן. ואית דמפרשי זו דברי חכמים אמשנת בר קפרא קאי, ומ"מ ר' זירא לאוקומי משנת בר קפרא אליבא דרבנן קא בעי, ולהכי אמר נראין דברי רבינו יוסף. ואית דגרסי, דברי ר"מ דאמר מודה בשטר שכתבו צריך לקיימו אבל חכמים אומרים מודה בשטר שכתבו אין צריך לקיימו. והא והא לחדא אורחא סליק, דמשנת בר קפרא אליבא דרבנן מיתוקמא. וכי אמר לעיל דברי הכל אין צריך לקיימו, הכי קאמר רבנן אמרי אין צריך לקיימו ר' מאיר אמר צריך לקיימו, דמחליף המשנה. ומקשינן לר' זירא הא איפכא שמעינן להו במתני' דקתני עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע דברי ר' מאיר. ותרצינן איפוך. והתניא אין נאמנין לפוסלו וכו' הא נמי איפוך. והדר [קא] פריך לר' יוחנן דאמר לר' ינאי רבו, ומאי ראיה בקיום השטר, והא אמרינן לעיל דר' מאיר ראיה בעדים בעי קאמר, איפוך.
<h2>דף קנה.</h2>
היינו דמשכחת להו. נכסי ביד הלקוחות הוו קיימי ובני משפחה מערערי, משום דאמר להו אי אתם רשאין לנוולו ושתיקו. דאי לקוחות מערערי לינוול ולינוול, דהא דשנינן לעיל [קנ"ד ע"ב] חדא ועוד קאמר להו, שינויא דחיקא הוא. ואי אמרת ראיה בעדים היכי משכחת. דאמרו ליה יורשין מהו לבודקו וא"ל אי אתם רשאים לנוולו ... [כיון] דהלקוחות [כבר] אייתו עדים. דאם כן מאי אמרי ... מהו לבודקו. מה מהני בדיקה דידהו כיון דאייתו עדים. פירוש. קטן אימתי מוכר בנכסי אביו. בקרקעות דאביו שירש. וכשהביא שתי שערות קיימינן, דתרוייהו בעינן, הביא שתי שערות ובן עשרים. דאי לא הביא שתי שערות, קטן חשבינן ליה עד רוב שנותיו כדלקמן. רבא אמר רב נחמן מבן שמונה עשרה. והביא שתי שערות. רבא בר חיננא אמר רב נחמן מבן עשרים. והילכתא כוותיה.
<h2>דף קנה:</h2>
כי אתו לקמיה דר' חייא כי כחוש הוה אמר להו אבריוה ואי בריא הוא אמר להו אכחשוה. דהני סימנין זימנין דנתרי מחמת כחישותא זימנין דלא אתו מחמת בריאותא. איבעיא להו תוך זמן כלפני זמן או כלאחר זמן רבא אמר רב נחמן תוך זמן כלפני זמן רבא בר רב שילא אמר רב נחמן תוך זמן כלאחר זמן. שלח ליה גידול בר מנשי לרבא ילמדינו רבינו תינוקת בת ארבע עשרה שנה ויום אחד אם יודעת בטיב משא ומתן מהו. שלח להו אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר. ולישלח ליה בתינוק מעשה שהיה כך היה. ולישלח ליה בתינוקת בת שתים עשרה שנה ויום אחד. מעשה שהיה כך היה. אמר רב הונא בריה דרב יהושע ולעדות עדותו עדות, כלומר בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ואינו יודע בטיב משא ומתן, אע"פ שאינו [בר] מקח וממכר דלגבי מכירה חשיב כקטן, עדותו עדות דלגבי עדות חשיב כגדול. אמר מר זוטרא לא אמרן אלא למטלטלי אבל למקרקעי לא אמר ליה רב אשי למר זוטרא מאי שנא מטלטלין דזביניה זביני אלא מעתה הא דתנן הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין הכי נמי דעדותן עדות אמר ליה התם בעינא [ועמדו] שני האנשים וליכא אמר אמימר ומתנתו מתנה. אע"פ שאינו יודע בטיב משא ומתן, כיון דגדול הוא, דהא בן שלש עשרה שנה ויום אחד הוא והביא שתי שערות מתנתו מתנה. דכי בעינן יודע בטיב משא ומתן, הני מילי למכר, אבל למתנה לא. אפילו מתנה דנכסי אבוד. אמר ליה רב אשי למר זוטרא מאי שנא זביני דלא, דדילמא מוזיל ומזבין, כל שכן מתנה דלא מטי לידיה ולא מידי ולטעמיך זבין שוי חמשא בשיתא הכי נמי דזביניה זביני. אלא קים להו לרבנן דמקרבי דעתיה לגבי זוזי ואי אמרת זביניה זביני מזבין להו לכולהו [אבל] גבי מתנה אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה לא הוה יהיב ליה מתנה ואמור רבנן מתנתו מתנה כי היכי דלעבדו ליה מילי. והילכתא תוך הזמן כלפני זמן, כלומר יום עשרים כיום י"ט דלא הוו זביניה זביני. והילכתא כגידול בר מנשי. והילכתא כמר זוטרא. והילכתא כאמימר, והילכתא כרב נחמן אמר שמואל. אלו תורף דברי הגאון ר' יצחק ז"ל. ושמעינן דהא דאמר רבא משמיה דרב נחמן ברישא דשמעתא מבן שמונה עשרה, לדעתיה דרב נחמן קאמר וליה לא סבירא ליה. מהא דאמרינן בפרק התקבל [גיטין ס"ה ע"ב], אמר רבא שלש מדות בקטן וכו' עד למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. והא דגידול בר מנשי בנכסי דידיה דזבן ליה אפוטרופא דיליה קרקעות. מאי דאמר אמימר מתנתו מתנה אכתי לא אתברר אם אמר אפילו במקרקעי דאבוה או במקרקעי דיליה, דאיכא למימר הדא דאמימר על הא דגידול בר מנשי אמרה. אלא משמע מדנקט כולהו לישני ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים, דוקא למכור אבל ליתן במתנה לא בעינן בן עשרים אפילו בנכסי אביו.
<h2>דף קנו.</h2>
אמר רב נחמן אמר שמואל בודקין לגיטין ולקידושין ולמיאונין ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. לאפוקי ממ"ד מבן שמונה עשרה. והילכתא כרב נחמן אמר שמואל בכולהו. ומהא שמעינן דהלכתא כמאן דאמר מבן עשרים. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל, וחזינן ביני רבואתא פלוגתא בהני מילי דכתבינן. איכא מאן דסבירא ליה כדכתבינן. ואיכא מאן דס"ל דהא דאמר רב נחמן אמר שמואל ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים אכולהו קאי דבדקינן לכולהו מכי [מטי] זמן בגרות עד דמטי עשרים שנה. וגם קאי אלמכור בנכסי אביו, דלמכור נכסי אביו לא בעינן בן עשרים, אלא מכיון שיש לו שלש עשרה שנים. ומסייעי להאי סברא מהא דשלח גידול בר מנשי לרבא. וקאמר הא דקאמרינן לאפוקי ממ"ד מבן י"ח לאו אהני דאיפליגו אליבא דרב נחמן קיימינן אלא אההיא מתניתין קיימינן, דתנן במסכת נדה [מ"ז ע"ב], בת עשרים שנה שלא הביאה שתי שערות תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא איילונית לא חולצת ולא מתיבמת, ובן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס ולא חולץ ולא מייבם כדברי בית הלל, ב"ש אומרים זה וזה בן י"ח ר' אליעזר אומר הזכר כדברי בית הלל והנקבה כדברי בית שמאי, שהאשה ממהרת לבוא לפני האיש. ועלה קאמרינן הכא לאפוקי ממאן דאמר מבן שמונה עשרה. אבל ההיא מימרא דאיתמר משמיה דרב נחמן מבן שמונה עשרה ומבן עשרים לית הילכתא כוותייהו, דהא איפסיקא הילכתא כגידול בר מנשי. והאי סברא איכא עלה כמה פירכי. חדא דאם כן לא איבעי ליה למימר עד שיהא בן עשרים. אלא הכי איבעי ליה למימר עד עשרים שנה. ועוד אי ליכא הפרש בין נכסיו לנכסי אביו, למה ליה למימר ולמכור בנכסי אביו, לימא למכור בנכסים סתם אי נמי למכור בקרקעות. מאי טעמא קאמר בנכסי אביו. אלא לאו ש"מ ולמכור בנכסי אביו דוקא. ועוד כד הדרינן אכל חדא מינייהו, ואמרינן לחליצה לאפוקי מדר' יוסי ולמיאונין לאפוקי מדר' יהודה, הוה ליה למימר עשרים שנה לאפוקי ממאן דאמר בן שמונה עשרה ולא לימא ולמכור בנכסי אביו. ולא לימא מבן שמונה עשרה, אלא בן שמונה עשרה בלחוד. ועוד דלא צריך לאפוקי מההיא מתני' כל עיקר. דמחלוקת בית שמאי ובית הלל הוא, וקיימא לן דבית שמאי במקום בית הלל אינה משנה. והא דשלח גידול בר מנשי לרבא, לא מסייע להו דלא שלח ליה מהו למכור בנכסי אביו, אלא מהו למכור בנכסיו הוא דשלח ליה. דהכי אמרינן [קנ"ח ע"ב], שלח ליה גידול בר מנשי לרבא תינוקת בת ארבע עשרה שנה ויום אחד ויודעת בטיב משא ומתן מהו, כלומר מהו שתתן ותשא בנכסים שלה. שלח ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר בנכסי דידה. ואמרינן עלה, והא דרבא לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר, דההוא פחות מבן עשרים דאזל וזבין בניכסיה. ושמעינן מינה דהא דשלח ליה גידול בר מנשי לרבא לאו לזבוני בנכסי אביו שלח ליה אלא לזבוני בנכסי דידיה הוא דשלח ליה. כגון דזבן ליה אפוטרופוס דיליה כשהוא קטן ניכסי ובעי איהו לזבונינהו השתא. ואמר ליה אם יודעת בטיב משא ומתן מקחה מקח וממכרה ממכר. ומדאמרינן אהא דגידול בר מנשי דההוא פחות מבן עשרים דאזל וזבין בנכסיה, ולא אמרינן זבין בנכסי דאבוה, הויא להו תיובתא, ולא הויא להו סייעתא. ועוד דגרסינן בהדיא בפרק התקבל גט לאשתו [גיטין ס"ה ע"ב], אמר רבא שלש מדות בקטן, צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה בעצמו ואין זוכה לאחרים, וכנגדן בקטנה מתגרשת בקידושי אביה. הפעוטות כבר שית וכבר שבע מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, וכנגדן בקטנה מתגרשת למיאון. הגיעו לעונת נדרים נדריהם נדר והקדש הקדש, וכנגדן בקטנה חולצת. ולמכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים. והא רבא גופיה אמר הכא תינוק בן שלש עשרה שנה ויום אחד שהביא שתי שערות ויודע בטיב משא ומתן מקחו מקח וממכרו ממכר. והתם אמר למכור בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים הוא. ואי אמרת הא דשלח גידול בר מנשי לרבא בנכסי אביו, אם כן קשיא דרבא אדרבא. כללא דמילתא, דסברא פריכא הוא, וליכא למיסמך עלה. אבל סברא קמא דכתבינן, סברא תריצא הוא. ועלה סמכינן וכותה עבדינן, דלית ליה לינוקא לזבוני בנכסי אביו עד שיהא בן עשרים שנה והוא דאייתי שתי שערות. ואי הוי בר עשרין שנין ולא אייתי שתי שערות אכתי קטן הוא. כדתנן [יבמות צ"ו ע"ב] אחד בן תשע שנים ויום אחד ואחד בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות. ובדקינן ליה עד רוב שנותיו. ואם נולדו בו סימני סירוס כד הוי בר עשרין אע"ג דלא אייתי שתי שערות גדול הוא והוו זביניה זביני, כדתנן [נדה מ"ז ע"ב] בן עשרים שנה שלא הביא שתי שערות יביא ראיה שהוא בן עשרים והוא הסריס לא חולץ ולא מייבם. ואיתמר עלה, אמר רב שמואל בר יצחק אמר רב, והוא שנולדו בו סימני סירוס. ואמר רבא דייקא נמי דקתני והוא הסריס ש"מ. ואמרינן וכי לא נולדו לו סימני סירוס עד כמה תני ר' חייא עד רוב שנותיו.
המחלק כל נכסיו על פיו. מסוכן שכיב מרע וכו'. כבינתי. הרדידים [ישעי' ג'] מתרגמינן וכבינתא, שמהדק בה את צוארה, והוא מלשון כבונות [שבת נ"ד ע"א] ומכבנין אותו למילת. אמר להם בני רוכל תקברם אמם. שרשעים היו, ואמם גמרה בדעתה להעבירה מהם וליתנה לבתה. ורצו חכמים להעביר מהם הנחלה (בהנאה) [בהקנאה] מועטת. אבל שאר בני אדם שלא הקנו כדרך בריא אמרינן לא גמרו בדעתם במתנה גמורה.
<h2>דף קנז.</h2>
נפל הבית עליו ועל אביו בעל חוב אומר האב מת ראשון. וירש הבן בנכסיו חלקו ואחר כך הבן, ויפרעו חובותיו. ויורשי האב אומרים הבן מת ראשון ואחר כך האב. ואנו אין אנו יורשין ממנו כלום. ואע"ג דבן הבן קאי במקומו אפילו מת אביהם ברישא ואחר כך אבי אביהם, בעל חוב וכתובת אשה לא קיימי במקומו, וכיון דאין לו ממון לא יגבו ממנו כלום. עליו ועל מורישיו. דהיינו אחי אביו. יורשי האב אומרים. דהיינו אחיו. ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן. דיורשי האב ודאי כי הירושה בחזקתה עומדת. ובעל חוב או הכתובה הן לגבות, והן ספק כי שמא נפרעו, ואין ספק מוציא מידי ודאי. בית שמאי סברי. מידי דספיקא חלוקא עדיפא, ובית הלל סברי אוקימי בחזקתן עדיף. תנן התם. בפרק גט פשוט [קע"ה ע"א]. המלוה את חבירו בשטר גובה מנכסים משועבדים על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין בעי שמואל דאקני מהו. כלומר אם כתב הלוה למלוה בשטר, שקניתי ושאני עתיד לקנות, מי משעבד ליה למלוה מה שקנה אחר ההלואה. אליבא דר' מאיר לא תיבעי לך. דאפילו במתנה סבירא ליה אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, וכל שכן בשעבודא דבעל חוב. כי תיבעי לך אליבא דרבנן. מי אמרינן הא דאין מקנה דבר שלא בא לעולם הני מילי במתנה דכי הקנה לו אינו בעולם אינו כלום, וכי קנה לאו מידי קאמר ליה, והיאך קני דהמתנה דמעיקרא אינה כלום. אבל בשעבוד בעל חוב לא, דהא בההיא שעתא דאתא לידיה אשתעבד ליה כדאמרינן מיניה אפילו מגלימא דעל כתפיה, וכי הדר וזבניה לא עבד ולא כלום. או דילמא לא שנא. דמיניה. לא איבעיא ליה. דאפילו מגלימא דעל כתפיה. דאפילו לא כתב לו דאקני, גבי מיניה דידיה ממה שקנה אחר ההלואה. דהא גובה מיניה דידיה אפילו מגלימא דהוא מטלטלין, כן גבי נמי ממה שקנה אחר כן. פי'. כי קא מיבעיא לי דאקני וקנה ומכר דאיקני קנה והוריש. מי אמרינן מההיא שעתא דאתא לידיה משתעבד ליה או לא. ומסקנא אם תמצי לומר משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה מהו לקמא משתעבד. ולא לבתרא. או דילמא לבתרא נמי משתעבד. אמר רבינא במהדורא קמא אמר לן רב אשי ראשון קנה ובמהדורא בתרא אמר לן יחלוקו. והילכתא יחלוקו. והא דתניא לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה ובא בעל חוב וטרפה ממנו כשהוא גובה גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין. חצי שבח הוא גובה, משום דלא טריף מיניה בעל חוב אלא חצי שבח. דהאי שבח דאקני הוא והוה ליה בעל חוב לוקח לגבי האי שבח כלוה ולוה וחזר וקנה, דקיימא לן יחלוקו. וכן הילכתא.
והדרינן לפרש קצת מסוגיית ההלכה. תא שמע. דתנן בכתובות בפרק שני דייני גזילות [כתובות ק"ו ע"א]. מי שהוציא שטר חוב על חבירו והלה הוציא [שטר] שמכר לו את השדה אחר מכאן. אדמון אומר יכול לטעון. אילו חייב הייתי לך היה לך ליפרע את שלך כשמכרת לי את השדה. וחכמים אומרים זה היה פקח שמכר לו את השדה. מפני שעכשיו יכול למשכנו ולגבותו בחובו, כי אילו היה מוציא עליו שטר חובו קודם שימכור לו זה הקרקע [לא היה] מוצא לטרוף ממנו. ואמאי דאקני הוא. שהרי לא היה לו זה הקרקע בשעת ההלואה. ותרצינן מיניה לא איבעיא לן וכו'. ת"ש נפל הבית עליו ועל אביו וכו' מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהם. כלומר אינו גובה מפני שיעבוד השטר אלא מפני שמצוה על היתומים לפרוע, ואפילו בלא דאקני נמי גובה מן היורשין. והדר ביה ממאי דאמר דאקני קנה והוריש קא מיבעיא ליה, אלא קנה והוריש לא מיבעיא ליה, דאפילו לא כתב דאקני גובה מן היורשין. אבל כי מיבעיא ליה דאקני מהו, קנה ומכר הוא דמיבעיא ליה. מתקיף לה רב שמעיה כיון דאמרת מכר לא קנה. פירוש. כלומר כיון דמשום מצוה על היתומים לפרוע קא אתו ולא בכח שטרא קא אתי, ש"מ בטל ליה שיעבודא דשטרא וכמלוה על פה דמי. רב ושמואל דאמרי תרוייהו וכו'. האי מלוה על פה הוא, ורב ושמואל דאמרי תרוייהו מלוה על פה אינו גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות. כלומר מאחר שאינו בא מכח השטר הוה ליה מלוה על פה, ומלוה על פה אינה גובה לא מן היורשין ולא מן הלקוחות.
<h2>דף קנז:</h2>
אלא הא מני ר' מאיר וכו' ת"ש שטרי חוב המוקדמין פסולין והמאוחרין כשרים. וודאי כי אמרינן מאוחרין כשרים היכא דכתב ליה דאקני, דאי לא כתב ליה דאקני מאוחרין פסולין. ואי אמרת דאקני קנה ומכר לא משתעבד מאוחרין אמאי כשרים, דזה הלוה בניסן ואיחר שטרו עד תשרי, והאי לוה קנה נכסי בין ניסן לתשרי וזבנינהו, ואילו אזלת לזימנא דהלואה דהוא ניסן הוו ליה ליה הני נכסי דקני בין ניסן לתשרי וזבנינהו דאקני קנה ומכר דלא משתעבד, וכי אזלת בתר זימנא דשטרא דתשרי לאו דאקני הוא. ומשתעבד, ואתי למטרף לקוחות שלא כדין. ומתרצינן הא מני ר' מאיר היא. אבל רבנן מאוחרין פסולין. אבל התם דלא אמר ליה דאיקני, דהא לא משתעבד ואתי למטרף לקוחות שלא כדין, מאוחרין פסולין. ובמסקנא דשמעתא, דאקני קנה ומכר משתעבד, הילכך מאוחרין כשרין אפילו לרבנן. ושמעינן מינה טעמא דאמר אקני מאוחרין כשרין, הא לא אמר [אקני] מאוחרין פסולין. אי לא כתבי סהדי שטרא דנן דכתבנוהו לאו בזימניה כתבנוהו אלא איחרנוהו וכתבנוהו. ת"ש לשבח קרקעות כיצד. דאמרינן אין מוציאין לשבח קרקעות מנכסים משועבדים, כיצד. הרי שמכר שדה לחבירו והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו. כלומר שבא בעל חוב וטרפה. ואי אמרת לא קנה היכי גבי בעל חוב את השבח הא אקני הוא. ותרצינן הא מני ר' מאיר. אם תימצי לומר משתעבד לוה ולוה וחזר וקנה לקמא משתעבד או דילמא לבתרא נמי משתעבד. דהא בעידן הלואה דתרוייהו לא הוה ליה האי קרקע, וכי קנאו אחר כן בתר הלואה דתרוייהו. אבל בעלמא [הלכה] כרבנן דר"מ דאמרי אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם. לשון רב חננאל ז"ל לא שהוא משתעבד, אלא הא דרב ושמואל דאמרי מלוה על פה אינה גובה מן היורשין [אלא] שמצוה על היורשים לפרוע חובת אביהן הוא, ולתרוייהו הוה ליה דאקני. במהדורא קמא אמר לן רב אשי ראשון קנה, ובמהדורא בתרא אמר לן יחלוקו. והילכתא יחלוקו. כתב רב חננאל ז"ל מהדורא, שמשלימין כל התלמוד ועוד חוזרין להתחיל ולהשלים. ושמענו כי כשהיו מתעסקין בו שני חדשים בכל שנה משלימין התלמוד כולו בשלשים שנה. ורב אשי האריך בישיבה ששים שנה, והיו לו שתי מהדורות. ת"ש לשבח קרקעות כיצד הרי שמכר וכו'. וכיון דאוקמינא דאקני קנה ומכר משתעבד, הוו להו ר' מאיר ורבנן שוין בהא מילתא, ולדברי הכל כיון דהילכתא דיחלוקו חצי שבח מיבעי ליה, דודאי כיון דהבעל חוב גובה השבח בהא קיימינן שכתב לו דאקני, והילכך חצי שבח מיבעי ליה. דהוה ליה האי לוקח אע"ג דלא נכתב לו דאקני כיון דהקרקע ברשותו והוא השביחו. ובעל חוב לגבי האי שבחא כלוה וחזר ולוה וחזר וקנה. ולתרוייהו משתעבד. מאי גובה דקתני חצי שבח. שבעל חוב לא טרף ממנו אלא חצי שבח. ולי הכותב קשיא לי הא דבעי שמואל דאקני מהו, דהא הוא גופיה אמר בפרק שנים אוחזין בטלית [ב"מ י"ד ע"ב], בעל חוב גובה את השבח. ואמרינן נמי תדע שהרי כתב לו מוכר ללוקח אנא אקום ואשפי ואמרו קא זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וכו'. ואמרינן נמי והא מעשים בכל יום וקא מגבי שמואל אפילו בשבח המגיע לכתפיים. והא מתניתא דלשבח קרקעות כיצד קא מייתינן התם נמי, ולא מדכרינן האי בעיא דבעי שמואל הכא ולא האי תירוצא מאי גובה דקתני חצי שבח. וצריך עיון.
<h2>דף קנח.</h2>
נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה [ראשונה]. וירש הבעל כל נכסיה ואנו יורשין הנכסים שלה מחמת הבעל וכו'. בית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי אשה. [הנה] במשנתינו זו שלש [נכסים]. נכסים בחזקתן חד, וכתובה תרי, ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה תלת. וכתב הגאון ר' יצחק זצ"ל הכי, הני נכסים בחזקתן דקתני בחזקת מי, ר' אלעזר אמר בחזקת יורשי אשה ור' יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. וכן הילכתא. והאי נכסים בחזקתן דקאמרי בית הלל, פירש רב האיי גאון ז"ל דאינון נכסי איתתא דלא ידיע אי מנכסי כתובה אינון אי מנכסי מלוג דהן נכסים הנכנסין והיוצאין עמה אינון, ובהון איפליגו ר' אליעא ור' יוחנן ובר קפרא. וקא פסק הילכתא כבר קפרא חדא דהוא מסקנה דשמעתא, ועוד דהוא רביה דר' יוחנן וקיימא לן דאין הלכה כתלמיד במקום הרב. ואיכא מאן דאמר הכי, הני נכסי דקאמרי בית הלל, נכסים בחזקתן, נכסי צאן ברזל אינון. וכתובה מאי דקביל בעל על נפשיה מדיליה כגון תוספת ועיקר כתובה דהוא מנה מאתים. ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה אינון נכסי מלוג. ומסתברא לן דהאי פירושא טפי עדיף ומסתבר מההוא פירושא קמא. זה כתב הגאון ר' יצחק ז"ל. ולפי שהגירסא מוחלפת בספרים כתבתי כל לשון הגירסא שלו.
כתובה בחזקת יורשי הבעל. דיורשי אשה הן כבעל חוב לגבי כתובה, והנכסים עומדין בחזקת הבעל ויורשיו. ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה. הן נכסי מלוג נכנסין לרשות הבעל ויוצאין כשמגרשה. פי' הן שנפלו לה בירושה ואין לבעל בהן אלא אכילת פירות ואם פיחתו פיחתו לה ואם הותירו הותירו לה, הילכך בחזקת האשה ויורשיה קיימי. אבל נכסי צאן ברזל שהכניסה לו שום משלה בשעת נישואין והוא עשאן על עצמו צאן ברזל, שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו. נכסים בחזקתן, נכסי צאן ברזל בחזקתן וכתובה בחזקת וכו'.
<h2>דף קנח:</h2>
בחזקת מי. אנכסי צאן ברזל קאי דאמרינן בחזקתן, מי אמרינן בחזקת האשה קיימי דהיא הביאה משלה. או בחזקת הבעל, דעליו עשויין כברזל ואחריותן עליו. פירוש ולהכי איפליגו בהו ר' אלעזר ור' יוחנן ובר קפרא. דר' אלעזר סבר כיון דהיא הכניסה לו משלה בחזקתה קיימי. ור' יוחנן סבר כיון דהוא עשאן על עצמו כצאן ברזל שאם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו כדידיה דמו ובחזקתו קיימי. ובר קפרא סבר, כיון דהיא הכניסה משלו והוא נמי עשאן על עצמו כצאן ברזל, הוה ליה הללו באין לירש והללו באין לירש ויחלוקו. וזהו נכסים בחזקתן דאמרי בית הלל דיחלוקו, דבחזקת תרוייהו קיימי. והלכה כבר קפרא. ומתניתין נמי דייקא כוותיה דקתני נכסים בחזקתן סתמא, דאי כר' אלעזר דאמר בחזקת יורשי אשה, ניתני בפירוש בחזקת יורשי אשה כדתנא בנכסים הנכנסין והיוצאין עמה. ואי כר' יוחנן דאמר בחזקת יורשי הבעל, ניתני בהו בפירוש כדתנא בכתובה. אלא מדתנא סתמא נכסים בחזקתן ולא פירש ודאי יחלוקו. ותמיהא הוא מאי טעמא לא אקשי תלמודא לר' אלעזר ור' יוחנן מאי טעמא תנא מתניתין סתמא. איכא למימר דלתנא דמתניתין גופיה הוה מספקא ליה, והניח הדבר להכרעת אחרים שיבואו אחריו, ואחרי כן הכריעו האמוראים את הדבר. נפל הבית עליו ועל אמו. על ראובן ועל לאה אמו. ולראובן אין לו בנים אלא אחין מן האב. ולבן אביה של לאה מת קודם לכן בלי בנים, וירשה אותו לאה. ועכשיו חולקין על זו הנחלה אחיו של לבן ואחיו של ראובן. אחיו של ראובן אומר האם מתה ראשונה וירשה ראובן אחינו, וזו הירושה שלנו. ואחיו של לבן אומרים לא כי אלא ראובן מת תחלה ואחר כך מתה לאה, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל אחין מן האב, אילו היה בן לראובן היה עומד במקומו, ועכשיו שאין לו בן אלא אחין אינו יורש את אמו בקבר להנחיל לאחין מן האב. אלו ואלו מודים שיחלוקו. כי הללו באין לירש והללו באין לירש ויחלוקו. ור' עקיבא חולק ואומר שהנכסים בחזקתן. ובגמרא מפרש בחזקת מי. ר' אלעא אמר בחזקת יורשי האם. כדקא מפרש הואיל והוחזקה נחלה באותו השבט. שעד היום הנכסים בחזקתה היו עומדים, ונעמידם בחזקת שבטה. ור' זירא אמר בחזקת יורשי הבן. שאילו היה חי הבן היה קודם לכל היורשין האחרים, ונעמיד הירושה בחזקתו. והילכתא כמאן דאמר בחזקת יורשי האם, הואיל והוחזקה נחלה באותו השבט.
<h2>דף קנט.</h2>
בן שמכר בנכסי אביו בחיי אביו ומת. הבן של מוכר ומוציא מיד הלקוחות. פירוש ראובן שמכר מנכסי יעקב אביו בחיי יעקב אביו, ומת ראובן בחיי יעקב ואחר כך מת יעקב, בנו של ראובן מוציא מיד הלקוחות. שאומר להם מה שמכר ראובן אבי לא עשה [כדין, שהרי] בחיי יעקב זקיני מכר, ועכשיו שמת זקיני אני אירשנו, ואיני יורש כלום מאבי שאחזיר לכם מה שנתתם לו בקניית הקרקעות. ואפילו בחלק בכורה נמי מצי למימר להו מכח אבוה דאבא קא אתינא ובמקום אבא קאימנא כדאשכחן [קט"ז ע"ב] בבנות צלפחד שנטלו חלק בכורת אביהן. ואי קשיא לך הא ראובן עצמו הוה יכל למיהדר ביה, דהא קיימא לן [ב"מ ט"ז ע"א] מה שאירש מאבא מכור לך לא אמר כלום. תריץ הכי, דראובן גופיה אי הדר ביה הוה מהדר להו דמי, והאי בריה טריף להו מן הלקוחות בולא כלום. דהא לא שביק ליה אבוה מידי דליתו וליגבו מיניה. אי נמי בלקוחות שלא באחריות. דהא קיימא לן [מ"ד ע"ב] כרב זביד דאמר המוכר שדה לחבירו שלא באחריות ונמצאת שאינה שלו אינו חוזר עליו, דאמר ליה להכי זביני לך שלא באחריות. היה יודע לו בעדות עד שלא נעשה גזלן. דזמן השטר שזה חתום הוא מזמן שעדיין לא נעשה גזלן, ועכשיו כשמוציאין השטר ורוצה לקיימו נעשה גזלן וכו'. כגון שהוחזק כתב ידו בב"ד. וקא פרשי לה רבנן, כגון שהוחזק אותו כתב יד עצמו בב"ד קודם שנעשה גזלן. אבל אם אחר שנעשה גזלן חיישינן שמא היום חתם, ואפילו אחרים לא מהימני. אבל קודם שנעשה חתנו ונעשה חתנו אחרים מעידים לו אע"פ שלא הוחזק כתב ידו בב"ד, דהאי דלא מהימן גזירת מלך הוא ואיהו לא חשיד למחתם שיקרא. והילכתא ככל הני דשלחו מתם. הילכך הא מתני' דקתני יורשי האב אומרים הבן מת ראשון, בנו של ראובן יאמר שאביו ראובן מת קודם יעקב זקינו ומה ששיעבד אביו ראובן לבעל חובו לא כלום הוא, והוא יירש את זקינו במקום אביו. ומורישיו דקתני, בין אחיו של ראובן בין אחי אביו.
<h2>דף קנט:</h2>
אב שנשבה. יעקב שנשבה, ומת ראובן בנו במדינה. או ראובן שנשבה ומת יעקב במדינה, יורשי האב ויורשי הבן יחלוקו. היינו יורשי האב היינו יורשי הבן. כלומר מה לנו אם מת יעקב תחלה אם מת ראובן תחלה, כיון דלראובן אין בנים ודאי [אחיו] ירשו הכל, והן יורשי יעקב והן יורשי ראובן, ואי בעו מיניה ירתי ואי בעו מאבוה לירתו. אלא לאו הכי קאמר אב שנשבה. יעקב שנשבה ומת בן בתו במדינה, בנה של דינה, ולבנה של דינה יש לו אחים מן האב, שבעלה של דינה היה אבי זה הבן, נשא אשה אחרת והיו לו בנים ממנה, והם אחים מן האב לזה בן דינה, ומתה דינה ומתו יעקב ובנה של דינה אחריה. ואילו היה ברור לנו שיעקב מת תחלה קודם בן דינה, היה בן דינה עומד במקום אמו ויורש את יעקב, כי לא היו לו ליעקב אלא דינה, ובנה עומד במקומה. ואם מת אחר כן היה מנחיל לאחיו מאביו (לקרובי אמו). אלא שמא בן דינה מת תחלה ואין יורש את יעקב זקינו בקבר להנחיל לאחים מאביו, והירושה של יעקב תהיה לאחיו. הילכך יורשי האב דהן אחיו של יעקב, ויורשי הבן הן אחיו של בן דינה, יחלוקו. כמתניתין דקתני נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו. וש"מ אין הבן יורש את אבי אמו בקבר. שלא נראה הבן כאילו הוא חי ויירש זקינו וינחיל לאחין מן האב. ומ"מ לית הלכתא כהא מתניתא, דהא אוקימנא הואיל והוחזקה נחלה באותו השבט. מה סיבה האמורה בבעל אין הבעל יורש את אשתו בקבר. שלא נראה את אשתו כאילו היא קיימת ותירש מן אביה להנחיל לבעלה, דסברא הוא דקורבא דאשה משום אישות הוא וכיון דמתה [נפקע] אישות. אף הסיבה האמורה בבן אין הבן יורש את אמו בקבר. שלא נראה הבן כאילו הוא קיים ליירש את אמו להנחיל לאחין מן האב.
<h2>דף קס.</h2>
גט פשוט עדיו מתוכו מקושר עדיו מאחוריו. אין אנו בקיאין בגט מקושר, שיש שמפרשין אותו בשני ענינים. כי אפילו רבותינו חכמי התלמוד לא היו בקיאין בענינו, כדאמרינן היכן העדים חותמין, וגם רבינו הקדוש לא היה בקיא בענינו [קס"ד ע"ב]. ואעפ"כ אכתוב בכאן מה שכתב הרב ר' שמואל נטריה רחמנא, כי לא דיבר רבינו חננאל ז"ל כלום בענין אלו הקשרים איך הן. וזה טופס מה שכתב הרב ר' שמואל נטריה רחמנא, מקושר, שיש מקומות שרגילין לעשות שטרות מקושרין. וכן עושין אותן כותבין שיטה אחת ומניחין שיטה אחת חלק וכורכין הכתב על החלק ותופרין אותו, [ואח"כ כותב שיטה] וחוזרין ומניחין בצדה שיטה אחרת חלק וחוזרין וכורכין הכתב על החלק ותופרין אותו, וחוזרין ועושין כך לשיטה אחרת כדי שיהיו שלש שיטות כנגד שלשה עדים שיש בו. ומכאן ואילך כותבין אותו פשוט כסדרו. ואותן שלש שיטות שהיו כורכין לא היו כורכין כולן זה על זה כענין שאנו כורכין הכתבים, אלא הכתב. וכל שטרות קרויין גט, כדאמרינן [ב"ק צ"ה ע"א] גט חוב שאין בו אחריות. ובין בגיטין ובין בשטרות מיירי. שלא תחלוק בין גיטין לשטרות. ואם קשריו מרובין מעדיו נקרא גט קרח. וטופס השטר כתוב כעין פשוט, וזה הוא הנקרא לפנינו פשוט שבמקושר. ואלו הכפלות כל כפל וכפל בפני עצמו ונראה מבחוץ בין כפל לכפל כעין קסת הסופרים כזה \raster(85-,85-)="Z576;"וכן מוכיח בגמרא שהעדים החותמין על כל קשר וקשר נקראין ונראין מבחוץ. פשוט שכתבו עדיו מאחוריו וכו' שניהם פסולין. שלא נעשו כתיקון חכמים. ואם שטר חוב הוא אינו גובה מן הלקוחות. ואם גט אשה הוא אינה מתגרשת בו. מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט. יקרע התפירות ויפתח את השטר. אבל פשוט שכתבו עדיו מאחוריו פסול דאינו יכול לעשותו מקושר דהוה ליה מוקדם, שהרי פשוט מלך שנה מונין לו שנה שתים מונין לו שתים, ומקושר מלך שנה מונין לו שתים. ומי שיראה בזה הגט פשוט שכתבו עדיו מאחוריו יהא סבור שהוא שנה ראשונה. ואתי למיטרף לקוחות שלא כדין.
<h2>דף קס:</h2>
רב הונא אמר בין קשר. וקא ס"ד מגואי. וצ"ע היאך ס"ד דמגואי הוו דהא קתני מתניתין מקושר עדיו מאחוריו. והא ההוא מקושר וכו' ואם איתיה אין זמן בזה. אמאי קפיד אזמן לחודיה, אעדים נמי הוה ליה למיבעי אמאי לא אמר אין כאן עדים. בין קשר לקשר מאבראי. ונראין העדים [בין] חריצי הקשר, כדפרישית לעיל. תלויה מקוימת כשרה. תיבה או אות שהיא תלויה ביני חיטי, אם קיימה לסוף השטר ואמר תיבה פלונית דביני חטי עם כל שכתוב בשטר זה שריר וקיים כשרה.
<h2>דף קסא.</h2>
וכשיעור שריר וקיים. למיעוטי פחות משיעור שריר וקיים. אבל אם הוא יותר מכשיעור פסול דילמא אעירומי מיערם ומחק יתר כדי שלא יהא ניכר. ובמקום שריר וקיים. אבל באמצע השטר אין לחוש, שהרי הדבר ניכר. שהרי קודם שיכתוב שריר וקיים כתב תיבה פלונית דעל המחק עם כל מה שכתוב בשטר שריר וקיים. ולרב ירמיה בר אבא דאמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ. כנגד שיטה אחרונה. וקס"ד דרבי ירמיה בר אבא לא בעי שריר וקיים, דכיון דכנגד שיטה אחרונה קא חתמי ליכא למיחש לזיוף. וניחוש דילמא מזייף וכתיב מאי דבעי מגוואי, בסוף השטר אע"פ שאין עוד עדים כנגדן מבחוץ. ויאמר לא הנחתי זה החלק מבחוץ אחורי השטה אלא לרבות עדים גם בזו השיטה כנגדה מאחוריה, ולא נזדמן לי. כך פירש רב חננאל ז"ל. ובספרים שלנו כתוב, ומפיש בעדים מאבראי [ויאמר] לרבות בעדים הוא דעבדי. העדים הראשונים יפים ויכול אני לקיימן, אבל האחרונים אע"פ שאין אני יכול לקיימן ולרבות בעדים הוא דעבדי פירוש. עדים מלמטה למעלה חתימי. כלומר מתחילין לחתום מאחוריו כנגד שיטה אחרונה זה תחת זה והולכין וחותמין לאורכו של שטר, ואם השטר כתוב ערב הן חותמין שתי. וכן מפורש בתלמוד ארץ ישראל [פ"י ה"א] גט פשוט עדיו לרחבו מקושר עדיו לאורכו.
<h2>דף קסא:</h2>
מכותא. הוא תורן של ספינה, משט בלעז. מר זוטרא אמר למה לך כולי האי. לשנויי כל הני שינויי דחיקי אליבא דרב ירמיה בר אבא, דהכי סבירא ליה שכל שטר מקושר ועדיו חתומין מבחוץ אחורי הכתב לאורכו מראשו לסופו, בין מלמעלה למטה בין מלמטה למעלה, ואין עדיו כלין בשיטה אחת פסולה. שצריך שיתחילו לחתום בשוה זה תחת זה ולסיים בשוה. הילכך בין שמתחילין לחתום שלשתן כנגד שיטה אחרונה [דהיינו מלמטה למעלה בין שמתחילין לחתום כנגד שיטה ראשונה] ומסיימין בשיטה אחרונה אינו יכול להוסיף בסוף השיטה, שהרי אין החתימה כנגד ההוא תוספת, ולא למיגז ולקצר ריעותא דבסוף השיטה דאי גייז חד מן העדים גייז לכולהו. וכתוב בפירוש רב חננאל ז"ל, ואע"ג דפריק רב ירמיה בר אבא כל מאי דאקשו עליה מתניתין כרב הונא דייקא, דתנן ר' חנינא בן גמליאל אומר מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט, ואליבא דרב ירמיה דאמר מקושר עדיו מלמטה למעלה חתימי, לא יתכן ליעשות ממקושר פשוט. ואי קשיא לך אי הכי לרב הונא נמי אפילו פשוט שכתבו עדיו מאחוריו יהא כשר, שהרי יכול לעשותו מקושר. הא לא קשיא דהא תנן פשוט עדיו שנים, ואם תעשהו מקושר המקושר בשני עדים פסול. ועוד אם תעשה [המקושר פשוט נמצא מאוחר וכשר, ואם תעשה] פשוט מקושר יהא מוקדם. אלו דברי רב חננאל ז"ל והרב ר' שמואל נטריה רחמנא. ומשמע מכלל דבריהם דסברי אינהו דהאי דשני מר זוטרא למה לך כולי האי, אהך שינויא דשנינן עדים מלמטה למעלה חתימי [קאי]. אנו רגילין לפרש, לעולם לרב ירמיה דאמר אחורי הכתב כנגד הכתב מבחוץ, לא ממטה למעלה חתימי, אלא עדים כסדרן חתימי. ואי קשיא לך ניחוש דילמא כתיב מגואי מאי דבעי וחתימי סהדי מאבראי ומפיש בעדים, ואמר אנא לרבות בעדים הוא דעבדי. ההוא לא יכלת למקשי, שכל מקושר שאין עדיו כלין בשיטה אחת פסול. ומה שפירש הרב ר' שמואל נטריה רחמנא מקושר יכול לעשותו פשוט שיקרע את התפירות ויפתח את השטר. איך יתכן להיות, שהרי יש בו שלש שיטות שנחלק. ויש מרבותינו ז"ל שהיו מפרשין מקושר, שהוא כדרך שהגלחין עושין, שבתחילת השטר מניחין שלש רצועות מן הקלף שקושרין בהן את השטר. ודאמר רב הונא בין קשר לקשר, מגואי תחת אותן הרצועות, ומאבראי הוא בין רצועה לרצועה. ולשון בין קשר לקשר אין נכון למגואי ולא נכון נמי מאבארי, שהרי אין בו כי אם שלש רצועות ואין ביניהן כי אם שני אוירין, ואיך יתכן להיות באויריהן שלשה. ה"ג בפירוש רב חננאל ז"ל, כל המחקים כולם צריך שיכתוב קיומיהון. ולא גרסינן ודין. והגאון ר' יצחק ז"ל לא כתב ודין, אלא צריך שיכתוב קיומיהון. וצריך שיחזור מענינו של שטר בשיטה אחרונה. והכי מפרש ר"ש צריך שלא יהא כתוב בסוף השטר בשיטה אחרונה שום דבר חידוש ושום תנאי שהשטר תלוי בו שאינו כתוב למעלה. לפי שלא נלמוד משיטה אחרונה כדמפרש לקמיה ונמצא שיתקיים השטר העליון בלא התנאי ויגבה בו שלא כדין אע"פ שלא נתקיים התנאי, אלא יסיים שטרו בדברים שאין לנו צורך בהן ללמוד מהן, כגון ענינו של שטר. ועתה לא נפסיד כלום אם לא נלמוד משיטה אחרונה, שהרי כבר מפורש למעלה מה שכתוב בשיטה אחרונה.
<h2>דף קסב.</h2>
אמר רב עמרם לפי שאין למידין משיטה אחרונה. מפני שאין העדים יכולין לקרב חתימתם כל כך סמוך לסוף השטר ומניחין ריוח בין השטר לחתימתן, ויכול אדם לזייף ולהוסיף בינתיים שיטה אחת. הילכך תקון רבנן להחזיר מענינו של שטר בשיטה אחרונה, לבלתי הכתיב בו דבר הצריך, שלא נפסיד כלום אם לא נלמוד ממנה שהרי כבר כתוב למעלה. וגם אם יזייפו ויוסיפו בשיטת החלק שאחר ענינו של שטר שבשיטה אחרונה בין שטר לעדים לא מעלה ולא מוריד, שהרי אין למידין משיטה אחרונה וכשאין כתוב בשטר שריר וקיים. כן נראה בעיני טעם הדבר ופירושו ועיקרו. הרחיק את העדים מן הכתב שני שיטין פסול אם אין כתוב בו שריר וקיים. דאם יש בשטר שריר וקיים ליכא למיחש תו לזיוף, דחד שריר וקיים כתבינן תרי שריר וקיים לא כתבינן. זה כתב הרב ר' שמואל ז"ל. ולא נהיר, דאכתי איכא למיחש לזיופא, דדילמא גייז כל השטר, ובאלו שני שיטין באחד יכתוב מאי דבעי ובשיטה שניה יחזור מענינו של שטר וחתימי סהדי. אפילו אם יש עדים עליו שלא נוסף בו דבר זיוף, מכל מקום האי שטרא חספא בעלמא הוא, שלא נעשה כתיקון חכמים, וכמלוה על פה דמיא. [קס"ב ע"ב] ובעיא דשיטה ומחצה איפשיטא וכשר, מדתניא שני שיטין פסול פחות מכאן כשר. ואם מלאהו בקרובים כשר. ושני שיטין שאמרו הן ואוירן. ובכתב ידי עדים ולא בכתב ידי סופר.
<h2>דף קסג.</h2>
ר' יצחק בן אלעזר משמיה דחזקיה אמר כגון לך לך זה על גב זה. לא פליג אדחזקיה דמאי בכתב ידי סופר משערינן, ואפילו הכי צריך אויר גדול בין שיטה לשיטה מלבד עובי הכתיבה, כגון לך לך זה על גב זה. אלמא קסבר שני שיטין וארבעה אוירין. דילמא מהנדזי ל' משיטה תחתונה וך' משיטה עליונה. רב חייא בר אמי משמיה דחזקיה אמר כגון ל' משיטה תחתונה וך' מלמטה אלמא קסבר שני שיטין ושלשה אוירין, ר' אבהו אמר כגון ברוך בן לוי בשיטה אחת קא סבר שיטה אחת ושני אוירין. ולא פסקו הגאונים ז"ל הילכתא כמאן.
אמר רב לא שנו אלא בין העדים לשטר וכו'. והילכתא כר' יוחנן דאמר אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא. הנפק קרי אשרתא על שם אישרנוהי וקיימנוהי, שיש קיום ב"ד בשטר. אפילו שיטה אחת פסול. דקסבר שטר הבא ועדיו בשיטה אחת כשר. ושטר הבא והוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול. ואם כתב הוא ועדיו בשיטה אחת, ויש עדים אחרים תחתיהם [אין מקיימין] אותו מן העדים שלמטה, דהא שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול, לכך אין מקיימין מעדים של מטה אלא מן העדים של מעלה. וכתב [ה"ר שמואל] היינו טעמא דשטר הבא הוא ועדיו בשיטה אחת דכשר, דלא פלוג רבנן בין שטר גדול [לשטר קטן] שיהא הקטן פסול יותר מן הגדול. אבל הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת פסול, משום דאמרינן לעיל הרחיק את העדים מן השטר שיטה אחת כשר, וטעמא דמילתא דאין למידין משיטה אחרונה, ואם אתה אומר שטר הבא הוא בשיטה אחת ועדיו בשיטה אחרת כשר, גייז ליה לעילאי וכתב בההיא שיטה חלק מאי דבעי וחתמי סהדי. דכתבי בין סהדא לסהדא. וכי תימא הדר מחיק ליה אינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. [וא"ת והלא] חוזר ומוחק את כל השטר ומזייף וחתמי סהדי ומשני אינה דומה החתימה שחתום על המחק שנמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים ויהיה ניכר הזיוף. אין העדים חותמין על המחק אלא אם כן מחק בפניהם. ואם יראו מקום החתימה משונה במחיקה מן העליון לא יחתמו. מיתיבי הוא על הנייר ועדיו על המחק כשר, אם יכול לקיים החתימה. ואם איתא דשטר הבא על המחק כשר ניחוש דילמא מחק וכו' הוא על המחק ועדיו על הנייר פסול, דחיישינן כיון דעדים חתמו על הנייר, שמא השטר נכתב על הנייר, והוא מחק וזייפו. ואם איתא דרישא מיירי בדכתבי אנחנא סהדי חתימין על ניירא וכו', הכא נמי ליהוי כשר, וליכתבו העדים (אנא) [אנחנא] סהדי חתימין על ניירא ושטרא על מחקא. אלא ש"מ בסתם מיירי, ונוכח מרישא דשטר הבא הוא ועדיו על המחק פסול. ומשני לעולם מיירי רישא בדכתבי עדים אנחנא סהדי חתימין וכו'. ואפילו כתבי הכי פסול בסיפא משום טעם דהדר מחיק ליה ומזייף וחתימי סהדי. ונישהייה. כלומר אכתי ניקבליה לחתימות ידייהו בבי דינא ונימחוק ונידמי. ואי תימא אינו דומה נמחק בן יומו לנמחק שני ימים, נישהייה שני ימים, שאפילו תאמר אין אנו יודעין מחק של שטר מתי היה, ונוכל לומר אינו דומה נמחק בן שני ימים לנמחק בן שלשה ימים. אבל בין נמחק בן יומו לנמחק בן שני ימים איכא למימר אינו דומה. ומתרץ ר' ירמיה חוששין לב"ד טועין. דלא ישהו אותו. אית דלא גרסי ונישהייה, וגרסי ר' ירמיה אמר חוששין לב"ד טועין. ולא יתנו לב למחוק. ובמקום תירוץ ר' הושעיה תירץ ר' ירמיה.
<h2>דף קסד:</h2>
מקושר מלך שנה מונין לו שתים. שמא לכבוד היו עושין, כלומר כבר החזיק במלכותו. וחכמים תקנו במקושר מנהג האומה, כדי לתת חילוקים הרבה וחומרות הרבה במקושר, משום תקנת כהנים שהיו קפדנים, שלא יכתבו הגט במהרה. ההוא שטר. פשוט. דהוה כתיב ביה בשנת מלך פלוני ארכן לוה פלוני מפלוני. ולא הוה כתיב ביה כמה שנים למלכותו של אותו המלך אם שנה ראשונה או שנה שניה או שלישית. בשנה ראשונה למלכותו קורין לו ארכן, כדלקמן, לפי שעתה מתוקן לכך. כמו אריך ולא אריך, וערית מלכא לא אריך לנא למחזי לא נאה ומתוקן לנו לראות ערותו וחרפתו של מלך. ענין אחר ארכן לשון מורשה ולשון רשות הוא, לשון אריך או לא אריך, כלומר יש לי רשות לעשות כן או לא. וכמו וערית מלכא לא אריך לנא למחזי, אין לנו רשות לראות ערותו של מלך. והוא לשון לא כתבינן אורכתא אמטלטלן. יבדק אימתי עמד ארכן בארכנותו. כי בשנה ראשונה שלו נכתב זה השטר. ומההיא שעתא יטרוף בעל חוב מן הלקוחות. ודילמא מאי ארכן דאריך במלכותיה הוא. כלומר לאחר שהאריך במלכותו כמה שנים לוה פלוני זה מן פלוני. ולא יטרוף לקוחות אלא מכאן ולהבא. למעלה הוא אומר קיר קירות ולמטה הוא אומר קיר קירות הרי כאן ארבע. אבל מראיהן שפל מן הקיר לגופיה הוא דאתא.
<h2>דף קסה.</h2>
תנא קמא סבר קפידא. ואע"ג דמנהג המקום בין בפשוט בין במקושר כיון דאמר ליה פשוט קפידא קאמר. [ורבי שמעון] סבר הכל כמנהג המדינה. כלומר מראה מקום הוא לו, שאם טורח לו לכתוב מקושר יכתוב פשוט, ומיהו אם כתב לו מקושר טפי ניחא ליה, שהרי מנהג המדינה [בשניהם]. אם הטעה לשבח. במסכת קידושין [מ"ח ע"ב] התקדשי לי בדינר של כסף ונמצא של זהב. אמרה לשלוחה צא וקבל קידושי מפלוני שאמר לי התקדשי לי בדינר כסף, הוא הדין [שהוא] רוצה בזהב. ואפילו של כסף אמרה. אבל בשבח יוחסין לא פליג ר' שמעון, כגון לוי ונמצא כהן, דמסאנא דרב מכרעאי לא בעינא, כדמפרש בקידושין [מ"ט ע"א], צרפתי. אמימר אכשר בעד אחד בכתב ועד אחד על פה. כתב הרב ר' שמואל נטריה רחמנא, נראה בעיני דלגמרי מכשר, אפילו לטרוף מן הלקוחות, כאילו נחתמו שני עדים, דעד אחד בשטר ועד אחד על פה אית להו קלא. ונראין הדברים, דסתם אכשר לגמרי מכשר. ולא נהיר, מדמדמינן לה לפלוגתא דר' יהושע בן קרחה ורבנן. פסולא דאורייתא. כתב רב אחא בשאילתות שלו [שאילתא נ"א], דאי תפס מפקינן מיניה.
<h2>דף קסה:</h2>
כתוב בו זוזין מאה דאינון סלעין עשרין אין לו אלא עשרין. אע"פ שמאה זוזין הן כ"ה סלעים אין לו אלא עשרים. דיד בעל השטר על התחתונה, ושמא כך אמר מאה זוזין גרועין שלא שוו אלא עשרין. וכן זוזין מאה דאינון סלעין תלתין אין לו אלא מנה. דיד בעל השטר על התחתונה, דהמוציא מחבירו עליו הראיה, דידו על התחתונה. ושמא כך אמר זוזין מאה שישוו תלתין סלעין גרועין. כתוב בו מלמעלה מנה ומלמטה מאתים מלמעלה מאתים ומלמטה מנה הכל הולך אחר התחתון. וצ"ע דהא קיי"ל לענין מדה בחבל הן חסר הן יתר ואיסתירא מעי דהלך אחר פחות שבלשונות, ולא נקטינן לשון אחרון אלא פחות שבלשונות דלוקמו ניכסי בחזקתן, והכא אזלינן אחר התחתון. ותו הכא בהא מתניתין גופא אמרינן, זוזין מאה דליהוו סילעין תלתין אין לו אלא מנה, דיד בעל השטר על התחתונה ואוקים ממונא בחזקת מריה. ואיסתברא לן דהתם במדה בחבל הן חסר והן יתר, ובאיסתירא מאה מעי, ובשכירות מרחץ [ב"מ ק"ב ע"ב]. דבתוך כדי דבור אומר שני הדברים, שאינו משתהא. ומספקא לן הי מינייהו נקטינן, ואזלינן אחר פחות שבלשונות. אבל הכא דלמעלה [מנה] ומלמטה מאתים, שיש הפרש ביניהם יותר מכדי דיבור, משמע שעשו חשבון אחר שכתב בשטר מנה, ונמצאו בחשבונם שטעו באשר כתבו מנה, כי מאתים דינרים חייב לו. או שמא אחר שכתב בשטר מנה הלוה לו מנה אחר, והיה בי הכל מאתים. וכן נמי מלמעלה מאתים ומלמטה מנה איכא למימר שמא עשו חשבון אחר שכתבו מאתים ומצאו שאינן מאתים אלא מנה. או שמא אחר שכתבו מאתים פרע לו מהם מנה ונשאר מנה.
תנו רבנן כסף אין פחות מדינר כסף. שאם כתב פלוני לוה מפלוני כסף אין פחות מדינר כסף. כסף דינרין ודינר כסף. פלוני לוה מפלוני כסף דינר או דינר כסף. אין פחות משני דינרין כסף. כסף בדינרין. פלוני לוה מפלוני כסף בדינרין. אין פחות משני דינרין דהב. כן [הלשון] משמע פלוני לוה מפלוני כסף ששוה שני דינרין של זהב. נמצינו למידין דסתם כסף היכא דכתיב ביה מטבע אין פחות מדינר כסף, דאין עושין מטבע מכסף פחות מדינר. ובאתרא דלא סגי פריטי דכספא. וכסף דינרין אין פחות משני דינרין של כסף אבל כסף בדינרין זו שני דינרין של זהב. ודאי אם רצה לומר שני דינרין של כסף היה לו לומר כסף דינרין. וכיון דכתב בדינרין משמע דהכי קאמר הלוה כסף ששוה שני [דינרי זהב].
ת"ר דהב אין פחות מדינר דהב דהב בדינרין ודינרי דהב אין פחות [משני דינרין דהב]. דהב בדינרין אין פחות משני דינרי כסף דהב (כסף). כלומר שהיה חייב לו זהב שוה שני דינרין של כסף, דאי שני דינרי זהב רצה לומר היה לו לומר דהב דינרי, וכיון שאמר בדינרין משמע דהכי קאמר שחייב לו זהב ששוה שני דינר של כסף. [קס"ו ע"א] ומקשינן דילמא להכי אמר דהב בדינרין שחייב לו דהבא פריכא שוה שני דינרי זהב. ומשני יד בעל השטר על התחתונה, אי הכי רישא נמי. דקתני דהב דינרי ודינרי דהב אין פחות משני דינרין דהב. יד בעל השטר על התחתונה. ולית ליה [סוכה כ"ב ע"ב] אלא איסתירא, כדאמרינן עבידי אינשי דקרו לפלגא דזוזא איסתירא. כן כתב רב חננאל ז"ל. ורבנא יוסף הלוי ז"ל כתב איסתירא גדול מזוזא, כדאמרינן [בפרק הישן] כזוזא לעיל כאיסתירא מלתחת. ובבכורות [י"א ע"א] נמי אמרינן דאיסתירא שלשה [מעין] שהן חצי דינר דמדינתא, כדאמרינן שלשה טרפיקין שהן תשע מעין. וזוזא הוא זוז מדינה תשע מעין. וזוזא הוא זוז מדינה. אמר רב אשי רישא דכתב דינרי. בלא נו"ן, משמע של זהב. סיפא דכתב דינרין. בנו"ן, משמע של כסף. והכי כתב רב חננאל ז"ל. הכי נמי אמרינן בכריתות [ח' ע"א] מעשה שעמדו קינין בירושלים בדינרי זהב ואמר רבן שמעון בן גמליאל המעון הזה אם אלין הלילה עד שיהיו בדינרין. ודאי דינרין של כסף רצה לומר. אתה מוצא שבתחלה שנינו דינרי זהב בלא נו"ן, עד שיהיו בדינרין בנו"ן. וגופא דמתניתין הכי איתה התם בכריתות בפרק קמא [שם]. האשה שיש עליה ספק חמש לידות ספק חמש זיבות. כדאמרינן בנדה [כ"א ע"א] קשתה שנים ולשלישי הפילה אינה יודעת מה הפילה אם רוח הפילה או נפל, הרי זו ספק נדה ספק זיבה, מביאה קרבן ואינו נאכל. ואירע לה בזה הענין חמש פעמים. נמצא שיש עליה ספק חמש לידות וספק חמש זיבות. מביאה קרבן אחד. על אחת מחמש לידות ועל אחת מחמש זיבות, חטאת העוף הבא על הספק. ואין בו משום חולין בעזרה. ואוכלת בזבחים. כי ד' מחוסרי כפרה הן הזב והזבה היולדת והמצורע, ואין מותרין לאכול בזבחים עד שיביאו כפרתן, כדאמרינן [ברכות ב' ע"א] הביא כפרתו אוכל בקדשים. ואין השאר עליה חובה. כי בקושי התירו חטאת העוף הבא על הספק כדי לטהרה מספק טומאה, משום שחטאת הבאה על הספק אינה נאכלת ואזלא לקבורה. וכיון דמיטהרא בקרבן אחד אין השאר עליה חובה. כדאמרינן בכריתות [ח' ע"א], דמדמינן לה לאשה טמאה דמיחייבא חמש טבילה ודי לה בטבילה אחת והיא טהורה. הילכך תו לא מתיא חטאת העוף להביאו לבית הפסול. אבל חמש לידות ודאות וחמש זיבות ודאות השאר עליה חובה. וכגון שילדה לאחר מלאות. אבל תוך מלאות נפטרה בקרבן אחד, כדנפקא לן מזאת תורת היולדת בפרק ארבעה מחוסרי כפרה הם [ט' ע"ב]. ובא רבן שמעון בן גמליאל ודרש דאפילו בחמש לידות ודאות מביאה קרבן אחד ואוכלת בזבחים ואין השאר עליה חובה. והתם בכריתות [ח' ע"א] מפורש טעמו של רבן שמעון בן גמליאל כדאמרינן תאמר על האחרונה ותיפטר.
<h2>דף קסו:</h2>
ועמדו קינין ברובעתים. ברביעי דינר. פחות ממה שאמר, דהוא אמר עד שיעמדו בדינרין ועמדו פחות מדינרין, דעמדו ברובע דינר. שתי תורים ברובע דינר, שהם מ"ח פרוטות, שהדינר קצ"ב פרוטות. והא דאמרינן חטאת העוף הבאה על הספק אינה נאכלת נפקא לן במסכת נזיר [כ"ט ע"א], דתניא ר' יוסי בר' חנינא אמר מנין לחטאת העוף הבאה על הספק ת"ל והזב את זובו לזכר ולנקיבה, מה זכר מביא על ספיקו אף נקיבה מביאה על ספיקה. כלומר מה מצינו בזכר שאכל ספק חלב שמביא אשם תלוי, אף נקיבה שהוא ספק יולדת מביאה קרבן על ספיקה. ומה זכר ממין שהוא מביא על ודאו מביא על ספיקו, שאם אכל ודאי חלב מביא חטאת בהמה על ספיקו נמי מביא איל אשם שהוא מין בהמה כמו על הודאי, אף נקיבה ממין שהיא מביאה על ודאה בן [יונה או] תור לחטאת, מביאה על ספיקה חטאת העוף הבאה על הספק. אי מה זכר מביא קרבן ונאכל אף נקיבה תביא חטאת ותאכל. אמרת לא, אם אמרת [בזכר] שהוא איסור אחד, אין בו ספק איסור אלא אחד, שהוא חולין לעזרה. תאמר בנקיבה שהן שני איסורין, ספק חולין לעזרה וספק מליקה שהיא נבילה. ובהא חטאת העוף אפליגי ר' יהודה ורבנן. דר' יהודה סבר בקבורה ורבנן סברי בשריפה. כדאמרינן בפסחים בפרק כל שעה [כ"ח ע"א].
פשיטא לי ספ"ל מלמעלה וקפ"ל מלמטה הכל הולך אחר התחתון. דהוי ככתוב מלמעלה מאתים ולמטה מנה, דהכל הולך אחר התחתון. הכא בקפ"ל ליכא למיחש לזבוב, דזבוב מחסר האות הוא אבל אינו מוסיף באות. ספ"ל, סאה ופלגא. קפ"ל. קב ופלגא. מי חיישינן לזבוב. שחיסר רגלה של קו"ף ונעשית סמ"ך. דאע"ג דאמרינן במתניתין כתב מלמעלה מנה ולמטה מאתים הכל הולך אחר התחתון. הני מילי דליכא למיחש לזבוב, אבל הכא דנוכל לתלות בזבוב נאמר דענין התחתון הוא כראשון פירוש. דל פריטי מהכא. דלא כתבי פריטי בשטרא דאסוכי מסכי להו. עושין מהן סך ומשוו להו בזוזא. [קס"ז ע"א] האי מאן דמחוי חתימת ידיה בבי דינא. כדאמרינן בכתובות [כ"א ע"א] ואי ליכא אלא חד סהדא מאי, ניכתוב חתימת ידיה אחספא ונישדייה בבי דינא וכו'. ההוא בי זבנא. מוכס היה וישראל היה. אנחי ידיה אמצרא. על החבל הנטוי משפת הנהר עד שפתו שניה. והעוברים גשר קצר נשענים בו בעברם, והוא נע ונד כל שעה. אזרנוקא. סיגוניא בלעז, שבו דולין מים מן הבור. קם אזרנוקא. עלה עליה וחתם, וכל גופו נע ונד, וידיו רותתות.
<h2>דף קסז.</h2>
כותבין גט לאיש. וחותמין ונותנין לו. ואע"ג דהוי חוב לאשה. והוא יגרש את אשתו כשירצה. אע"פ שאין אשתו עמו. בשעה שנותנין לו הגט כתוב וחתום. דהא לא בעינן דעתא דאיתתא, דהא בעל כרחה מתגרשת. ושובר לאשה. שיהא מזומן בידה. כשיתן לה בעלה כתובה תתן לו השובר. אע"פ שאין בעלה עמה. דלדידה חוב ולבעל זכות, וזכין לאדם שלא בפניו. והיא צריכה להזהר שלא (תבא) [יבא] ליד בעלה עד שתקבל כתובתה. ובלבד שיהא מכירן. בגמרא מפרש. והבעל נותן שכר. שכר גט ושכר שובר, דזכותו הוא שלא תגבה פעם אחרת.
<h2>דף קסז:</h2>
כותבין שטר ללוה. להיות מזומן בידו לתת למלוה כשילוה לו מעות. אע"פ שאין מלוה עמו. ובשטרי הקנאה דליכא מוקדם. והלוה נותן שכר. שהרי כל הנאה שלו. אין כותבין שטרי אירוסין. שטרי פסיקתא. מדעת שניהם. אבי חתן ואבי כלה. ונישואין. כתובתה. שטרי אריסות. מקבל שדה למחצה ולשליש. קבלנות וחכירות. כך וכך כורין לשנה, אלא שמקבל נותן מן השדה וחוכר בין עבדא בין לא עבדא. צרפתי. שטרי בירורין. בגמרא מפרש. כל מעשה ב"ד. שטרי אדרכתא. מודיעין ליה ללוה, אולי יפרע קודם שיכתב. ושניהם נותנין שכר. בשטרי בירורין. רבן גמליאל אומר שניהם. העדים. כותבין. שני שטרות לזה אחד ולזה אחד. צרפתי. ואכתי למתניתין ניחוש לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת דילמא כתב גיטא וכו' אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה. שהאשה ובעלה יהיו בפני העדים והסופר, וימסרו הגט לאשה בפני[הם], דאין כותבין לו גט אלא אם כן אשתו עמו. דלא אמר[ינן] בשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. ענין אחר, זה בפני זה, ששניהם יוסף בן שמעון יהיו לפנינו. ולשון הראשון הוא הנכון. וליחוש. אם כן הוא דכותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו כדאמ' מתניתין. דילמא אזיל למתא אחריתי. אדם אחר שאין שמו יוסף בן שמעון יתן עיניו באשת יוסף בן שמעון, וילך למתא אחריתי. ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון. וגם נכיר שם אשתו ששמה כמו שהוא אומר. ושם אשתו ושם אשת יוסף בן שמעון שוין. ואנחנו נכתוב שמו ושמה שם עירו ושם עירה מאותו מקום שיצא משם. וממטי לה לאיתתיה דהיאך. לאותו יוסף בן שמעון שהוא עיקר. אמתניתין מקשי, היאך כותבין גט לאיש [אע"פ שאין אשתו, לא נכתוב] אלא אם כן אשתו עמו וחזינן דמגרש לה. כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום אין חוששין לו. דאין כותבין לו גט בלא אשתו עד דאיתחזק בעיר שלשים יום שכך שמו. וכיון דאיתחזק שלשים יום ודאי כן שמו, דלא היה מחבא כל כך זמן מרובה שמו פן יודע הדבר. אי לא איתחזק מאי. אמר אביי כגון דקרי ליה ועני. ורב זביד אמר רמאה ברמאותיה זהיר. ואין לו תקנה עד דליתחזק שלשים יום. פירוש, והילכתא כרב זביד. הילכך אין כותבין לו כי אזיל למתא אחריתי בלא אשתו אלא אם כן הוחזק שמו בעיר שלשים יום. איכא דדאיק מהכא, מדמקשינן דילמא אזיל למתא אחריתי ומחזיק ליה לשמיה ביוסף בן שמעון, ולא מקשינן דילמא קאי יוסף בן שמעון דהאי מתא וכתיב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דיוסף בן שמעון למתא אחריתי, ודאי בעינן דליכתוב בגיטא שם עירו ושם עירה. ולהכי ליכא למיחש דהני תרי יוסף בן שמעון לאו ממתא חדא אינון וליכא למיחש. אלמא גיטא דלא כתיב ביה שם עירו ושם עירה איכא למיחש ביה והוי פסול.
כתב הרב הגאון ר' יצחק ז"ל במסכת יבמות בפרק החולץ [יבמות ל"ט ע"ב] גבי גט חליצה, אשתמודענוהו דאחוהי דמתנא מן אבוהי הוא. פליגי בה רב אחא ורבינא, חד אמר בעדים וחד אמר אפילו קרוב ואפילו אשה. והלכה גילויי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה. וכיון דקיימא לן דאשתמודענוהו להדין פלניא גלויי מילתא בעלמא הוא ואפילו קרוב ואפילו אשה מהימני, דלאו אמילתא דאיסורא קא מסהדי ולאו אממונא קא מסהדי, אלא מילתא בעלמא הוא דמגלן דהדין גברא פלן והיא ניהי איתתא פלניתא. וכיון דמודעי ליה הכי הרי איתחזק גבי דההוא סהדא מפומיה דהאי קרוב או מפומא דהא איתתא דהאי ניהו פלניא והיא ניהי פלניתא, הילכך שרי ליה לסהדא למסמך אפומייהו ולמסהד עליה דההוא גברא או עלה דההיא איתתא בין לענין ממונא בין לענין איסורא. ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא, אבל היכא דאיכא חששא דחשדא לא מיבעי ליה לסהדא למסהד בין במילתא דאיסורא בין במילתא דממונא, אלא עד דבדק בהדי אחריני. דאמרינן בגט פשוט [קס"ז ע"ב], ההוא תברא דהוו חתימי עליה רבה בר רב חנן אתאי לקמיה דאביי אמרה ליה לאו אנא הואי אמר לה אנא נמי אמרי להו לאו איהי היא ואמרו לי מיקש הוא דקשא ובגר לה קלא. אמר אביי אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק. ואמרינן נמי אמר אביי האי צורבא מרבנן דאזיל לקדושי איתתא נידבר עם הארץ בהדיה, דילמא מחלפי לה מיניה. אלמא היכא דאיכא למיחש חששא דחשדא בין באיסורא בין בממונא חיישינן ולא סמכינן אקרוב ואשה. וכן הילכתא. והרב ר' שמואל נט' רח' כתב הכי, ההוא תברא דהוה חתם עליה רבה בר רב חנן. לאחר זמן אתאי ההיא לקמיה לתבוע כתובתה, ואמרה ליה לאו אנא הואי, אותה אשה שאתה אומר שחתמתה על שוברה, כי שמא אשה אחרת היתה ששמה כשמי ושם בעלה כשם בעלי, אבל אני לא התקבלתי כתובתי. אמר לה אף אנא אמרי להו. לאותן העדים החתומין עמי על השובר שאינך אותה האשה שחתמנו על שוברה והדין עמה. והם השיבו לי שטעיתי במה שנשתנית והוחלף קולך, והדין עמהם, וכבר התקבלת כתובתך. צורבא מרבנן לאו אורחיה למידק. ולהכיר בנשים כל כך, והגדה קמייתא שאמר דלאו איהי היא לא כלום הוא, ולא מיקרי חוזר ומגיד במה שאמר לבסוף את היא אלא שנשתנית קולך. וכיון דאמר השתא דקדקתי יפה סמכינן עליה ומהימנינן ליה.
<h2>דף קסח.</h2>
אע"ג דאמור רבנן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכו'. והבעל נותן שכר דאמר קרא וכתב ונתן. מי שנתן הגט, דהיינו הבעל, הוא וכתב יתן שכר כתיבה. והאידנא דלא עבדינן הכי שדיוה רבנן אאשה כי היכי דלא לישהיי. איידי דתנא רישא בדידיה תנא נמי [סיפא] בדידיה לא גרסינן, ושיבוש הוא. ויש מפרשין דאשובר קאי, ולמימרא דאיהי יהבא שכר השובר ולא הבעל, ואיידי דתנא רישא בדידיה משום גט שהבעל נותן שכר תנא נמי בדידיה גבי שובר. ולאו דוקא, דאין זו שיטת התלמוד. הכי כתב הרב ר' שמואל נטריה רחמנא. לימא בכופין על מדת סדום. האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית יש אומ' זו מדת סדום. דתנא קמא בין שניהם יכתבו שטר אחד בשכר מועט מטענותיהם, ואם יאמר האחד לא אתן חצי השכר, שחפץ אני שיהיה לי שטר אחד לבדי ולך שטר אחד לבדך, כופין אותו. ולכך שניהם נותנין שכר. ורבן גמליאל סבר אין כופין. כל אחד ואחד יכתוב שטרו. ואע"ג דהני חד הוא כשכותבין שני שטרות ונותנין שכר הרבה. דדמית עלאי כאריא ארבא. יש הפסד בדבר, שכל שעה שתראה הכתב בעלילות טענותיך הכתובין בו וגם תראה טענותי יבוא לידי מריבה, כי איש ריב אתה, ואינו מדת סדום זה לדעת רבן גמליאל. ורבנן סברי מדת סדום הוא, וכופין לכתוב בשטר אחד בין שניהם, ובין שניהם יפרעו השכר. [הכא תרגימו]. בבבל. שטרי טענתא. שני סופרי דיינין היו כותבין טענות אנשי הריב, כדי שלא יהו טוענין וחוזרין וטוענין. ועל פי אותן הטענות היו פוסקין הדיינים הדין.
והשליש את שטרו. המלוה והלוה מסרוהו ביד השליש, כדי שיהא נאמן לומר שפרעו במקצת ולא גבה המלוה כל חובו. וטורח היה להן לכתוב שובר. אסמכתא. המבטיח לחבירו דבר על מנת שאעשה כך וכך לעתיד, וסומך בלבו בשעת התנאי שיוכל לקיים הדבר כשיגיע הזמן, וכשיגיע הזמן נאנס ולא יוכל לקיים. לא קניא. דלא גמר ומקני. ואין הלכה כר' יוסי דאמר דאסמכתא קניא. כתב הגאון ר' יצחק ז"ל, גרסינן בפרק ארבעה נדרים [כ"ז ע"א] ההוא גברא דאתפיס זכוותיה לבי דינא אמר אי לא אתינא מכאן עד יום פלוני ליבטלו זכוותאי, איתניס ולא אתא, אמר רב הונא בטילן זכוותיה, אמר ליה [רבה] והא אונסא דאורייתא הוא דכתיב ולנערה לא תעשה דבר, וכי תימא קטלא שאני והתנן נדרי אונסין הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעיכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין וכו'. ואמרינן לרב הונא מכדי אסמכתא היא ואסמכתא לא קניא. שאני התם דמיתפיסן זכותיה. והתנן מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו ואמר [לו] אם לא נתתי לך מכאן עד יום פלוני תן לו שטרו והגיע זמן ולא נתן, ר' יוסי אומר יתן ר' יהודה אומר לא יתן, ואמר רב נחמן אמר רבה [בר] אבוה אמר רב אין הלכה כר' יוסי דאמר אסמכתא קניא. שאני הכא דאמר ליבטלן זכוותיה. והילכתא אסמכתא קניא. והוא דלא אניס, כגון חולי או כיוצא בו. והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב. וקאמר גאון ז"ל דהאי דינא ליתיה אלא במתפיס זכוותיה בלחוד. ורב האיי ז"ל כתב בתשובותיו, דכיון דאתפיס זכוותיה ולא אתא בזמניה הוי ליה כמאן דאודי דזכוותיה בטילן, והויא לה הודאה בב"ד.
מי שנמחק שטר חובו. נפל עליו מים על הטופס ולא על החתימה. מעמיד עליו עדים. שיראו מה שכתוב בו סך הממון וזמן ההלואה. ויעידו לפני ב"ד. וב"ד יראו חתימת העדים ויקיימוה. ועם העדת העדים שיעידו בפניהם מה היה כתוב בו יכולין לכתוב הב"ד שטר קיום. ויכתבו בו כל מה שכתב באותו שטר וסך המעות ומאותו זמן שהיה כתוב בו.
<h2>דף קסח:</h2>
וזהו לשון שטר הקיום, אנו פלוני ופלוני ופלוני ב"ד הוציא פלוני בן פלוני שטר מחוק לפנינו, ופלוני ופלוני עדיו שיעידו מה [שהיה] כתוב בו. וחותמין הב"ד. אם כתוב בו הוזקקנו לעדותן של עדים. שטופס השטר נמחק ולא החתימה. ונמצאת עדותן מכוונת. כלומר דקדקנו בחתימת העדים וקיימנוה, ועדים יש שראו טופס השטר כמה כתוב בו ואיזה זמן. גובה. המלוה. ואינו צריך להביא ראיה אחרת. על הזמן ועל המעות, מקיים חתימת עדים של שטר ראשון, וכמאן דנקיט שטרא קמייתא דמי. ואינו יכול לטעון פרעתי כמו במלוה על פה, כדאמרינן בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ז ע"א] הטוען אחר מעשה ב"ד לא עשה ולא כלום. מאי טעמא כל מעשה ב"ד כמאן דנקיט שטרא דמי. ואם לאו צריך להביא ראיה. קשיא לן היאך כתבו אם לא ידעו עיקר הדבר, דהא קיימא לן [קל"ח ע"ב] דחיישינן לב"ד טועין גבי ב"ד, דבי דינא בתר [בי] דינא לא דייקי.
נקרע ע"י אדם פסול. נתקרע. מעצמו. פירוש חתימת שטריו קודם שיאנסו אותם ממנו. זיל כת' לה והדר מחק דלהוי הוא על המחק ועידיו על הנייר דפסול. ואקשינן עליה, ודילמא רישומו ניכר ותנן נמחק או ניטשטש אם רישומו ניכר כשר. דקס"ד דרב אדא דכי הוה אמר ליה אביי כתוב ליה הוא על המחק וכו', דניכתב ליה שטר מעליא על הנייר והדר מחקהו. והוי הוא על המחק ועדיו על הנייר ופסול. ולהכי מקשי דילמא רישומו ניכר הוה, כלומר ימחוק כתב העליון ויהא רישומו ניכר, כתב התחתון שנכתב ראשון, והוי ליה הוא ועידיו על הנייר. ופרקינן אלף בית בעלמא קא אמינא. דליכתוב אותו בתחלה והדר ימחוק אותו וליכתוב השטר, וזה לשון רב חננאל ז"ל. ולא נהיר לן פירושא דמילתא. ומה שכתב בה הרב ר' שמואל נטריה רחמנא לא מתחזי כלל, דמשמע דהכי קאמר זיל כתבהו והדר מחקהו, כלומר העבר ידך על הכתיבה שתהא נמחקת ..... שהרי איפטר מהן בכך. והא דאמר דניהוי הוא על המחק ועידיו על הנייר לאו דוקא. וזהו אקשי לך ודילמא אע"פ שיעביר ידיו על הכתיבה עדיין יהא רישומו ניכר, ותנן נמחק או ניטשטש אם רישומו ניכר כשר ואכתי שטרא מעליא הוא. אמר ליה מי אמינא לך שטרא מעליא א' ב' בעלמא קאמינא. וכי תימא לימא ליה מחקיה לגמרי הא מרגשי בה דלא כלום הוא.
אע"פ שאמרו עדים אנו כתבנו וחתמנו ונתננו לו אין כותבין ונותנין במה דברים אמורים בשטרי הלואה. דאמרינן דילמא פרעיה או שמא לא אבד שטר חובו ורוצה שיהיו בידו שני שטרי חובות שיגבה שתי פעמים בשני שטרות. אבל בשטרי מקח וממכר כותבין חוץ מאחריות שבו. כדמפרש לקמן. [קס"ט ע"א] רשב"ג אומר אף בשטרי מקח וממכר אין כותבין. כדמפרשינן לקמן, כי שמא זה הלוקח החזיר זה השטר למוכר, ואותיות נקנות במסירה, והרי הקרקע הזה של מוכר הוא. אבל לרבנן ליכא למיחש להא, דאין אותיות נקנות במסירה לחודה. איכא דבעי הכא, לרבנן נמי ניחוש, אע"ג דאין אותיות נקנות במסירה, ניחוש דילמא כתב ומסר. ואיכא מאן דאמר, אם איתה הוה כתיבה ומסירה, קלא אית לה למילתא. ואיכא מאן דמפרש דלהכי לא כתבינן לדעתיה דרבן שמעון [בן גמליאל], דדילמא היום או מחר ימכרנה זה הלוקח למוכר, וימסור לו אותו שטר ראשון, ואחר כך יוציא אותו שטר שנכתב לו עכשיו ויאמר חזרתי ולקחתיה ממך. להך פירושא נמי איכא למיפרך דניכתוב ביה בהא שטרא שניכתוב עכשיו כל שטר שיצא על זמן מזמן פלוני יהא מבוטל זה השטר. דהשתא נמי לא כתבינן ליה מידי. שוף לי ארעא דאקום בה. שמא יעשו קנוניא ויאמר לבעל חוב שוף לי, כמו בשופי בלא ערעור. וכמו דאמרינן בכתובות [כ' ע"א] והוא שאכלום בעליהן ג"ש ובשופי. ולא תערער עלי עד שיתיישן הדבר והדר תא טרפה מינאי. כל טירפא דלא כתיב ביה קרעיניה לשטריה דמלוה וכו'. כך הוא הסדר, המלוה בא וצועק על הלוה שיפרע לו חובו בדינא. כדאמרינן בבא קמא [קי"ב ע"ב]. ואי לא אתי משמתינן ליה, וכתבינן שטר טירפא למלוה שילך ויפשפש אחר קרקעותיו של לוה. וכל מקום שימצא מנכסיו או מן הלקוחות שקנו ממנו אחר זמן שטרו יראה לב"ד של אותה העיר. וימסרו קרקעותיו לזה המלוה. ויכתבו לו שטר אדרכתא, שיהא שליט ודורך על נכסיו של זה לגבות חובו מהן, כמפורש בבבא קמא. וכפי השומא יקחם בחובו. ויכתבו לו שטר שומא לדעת בכמה קבלם. משום דשומא הדרא לעולם. וכשיתנו לו שטר השומא יקרעו האדרכתא, פן יחזור ויטרוף בה פעם שניה שלא כדין. דקא אתי מכח אבהתיה. שיש לו עדים שזה המוכר גזלה מאבותיו. ואין צריך להוציא שטר, אלא כל זמן שיביא עדים כי של אבותיו היה וגזלה זה המוכר מהן יוכל לטורפה אפילו שתי פעמים או שלש פעמים. נפישי עליה בעלי דינין. מריבות ומחלוקות של בעלי דינין בבת אחת, ויתנו לב על גניבתו. וניכתוב ליה לאידך. למוכר יכתוב שובר, כל שטרי דיפקון על ארעא דא פסולין וכו'. זאת אומרת אין כותבין שובר. דכי היכי דאמרינן בשטרי הלואה אין כותבין שובר. דחיישינן דדילמא אם אבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי. הכא נמי יאבד המוכר השובר ויאכל הלה וחדי, ויטרוף שלא כדין.
<h2>דף קסט.</h2>
ונשאל הגאון ר' יצחק ז"ל. וזהו נוסח השאלה והתשובה, וששאלתם יורנו רבינו אם צריך עם האדרכתא הכרזה או לא. משום שראינו לרבינו חננאל ז"ל, שאמר סדר הדין כך הוא, מוציא מלוה שטרו בב"ד ומקיימו ומחייבין את הלוה לפרעו לא יפרע קורעין שטר החוב וכותבין למלוה אדרכתא על נכסי הלוה ומכריזין. ואחר ההכרזה עושין שומא מנכסי הלוה ומחליטין למלוה. לא מצא נכסים בני חורין ללוה, כותבין לו טירפא ויטרוף מלקוחות. אחרי שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין לו אדרכתא על הנכסים הללו. ואחר כך קורעין האדרכתא וכותבין לו שומא על שדה זו ומחליטין אותה למלוה. ואמרה ההלכה [ב"מ ל"ה ע"ב], אימת אכיל פירי רבא אמר מכי שלמן יומי אכרזתא. וממקום זה יתברר שצריך הכרזה בהורדת ב"ד בעל חוב בין בנכסים בני חורין בין בנכסים משועבדים. יורנו רבינו אם דבר זה נכון, שצריך הכרזה וכמה זמנה. תשובה. האדרכתא היא כמו שפירש רבינו חננאל ז"ל, שאם היתה בנכסים בני חורין כותבין על מאן דלא צאית דינא אדרכתא, ולאחר האדרכתא מכריזין על אותו קרקע שנכתבה האדרכתא עליו ומורידין בה המלוה בכדי חובו. וזה מפורש בפרק הנושא את האשה [כתובות ק"ד ע"ב]. אבל האדרכתא שהיא בנכסים משועבדים כותבין תחלה טירפא, אחר שקורעין שטר החוב. שכותבין טירפא פלוני בא לפנינו והוציא שטר חוב על פלוני שחייב לו כך וכך ונתננו לו רשות שיחפש אחר לקוחות שלקחו אחר זמן ההלואה ויעמידם בדין. ואחר כך אם ימצא מה שיטרוף קורעין הטירפא וכותבין האדרכתא רשות שיקח הקרקע מן הלקוחות ומכריזין על הקרקע, כמו שעושין בנכסים בני חורין. ואם לא מצאו אדם שיתן בקרקע כשיעור החוב. ואחר כך שמין לבעל חוב במה שיש לו. ולאחר שומא קורעין האדרכתא ונותנין לו השומא. ובהן אמרו [ב"ב קס"ט ע"א] כל טירפא דלא כתיב ביה קרענא לשטראי לאו טירפא הוא וכל אדרכתא דלא כתיב בה קרענא לטירפא לאו אדרכתא הוא וכל שומא דלא כתיב בה קרענא לאדרכתא לאו שומא הוא. [עכ"ל התשובה]. ועדיין לא נתפרש לנו כמה הוא זמן ההכרזה שלבני חורין, דאנן לא תנן [ערכין כ"א ע"א] אלא שום היתומים ושום הקדש ששים יום. והרב ר' יהודה כתב ההכרזה דלאו דיתומים לפום מנהגא דלאתרא עבדינן, אבל לא שלשים יום כדין שום היתומים.
<h2>דף קסט:</h2>
ואי בעית אימא לעולם אימא לך בעלמא. בשטרי הלואה. כותבין שובר ושאני הכא זימנין דאתי בעל חוב וכו' אי הכי שטרי הלואה נמי מאי טעמא כותבין שובר. נימא אתי בעל חוב וטריף מלקוחות, ותברא גבי לקוחות ליכא. אמרי התם זוזי מסיק ואתי לוקח תבע ללוה אי איכא תברא בידיה, דמימר אמר דילמא פיוסי פייסיה ופרעיה ואיכא תברא בידה דלוה ותבעי ליה ..... ללוה אע"פ שהוא לוקח שלא באחריות. אלא כי היכי דליקום ארעא בידיה. שלא יוכל לטעון המוכר לא מכרתיו לך. זאת אומרת. שטר שאין בו אחריות אלא סתם אמרינן טעות סופר הוא. דודאי לא שדי איניש זוזי בכדי. ובודאי על דעת כן לקח שאם יטרפו ממנו יחזור על לקוחות שיקחו אחריו. וסופר הוא דטעה שלא כתבה. ואפילו בשטרי מקח וממכר. דלא אמרינן עביד איניש דזבין ארעא ליומיה. ולכך מזקיק רב נחמן לפרש שטרא דנן דכתבנוהו לא למיגבא וכו', דאי כתב סתם [גבי] ממשעבדי. תנו רבנן הבא לידון בשטר ובחזקה נידון בשטר ואינו נידון בחזקה דברי ר' ורבן שמעון בן גמליאל אומר אף בחזקה. באותיות נקנות במסירה קא מיפלגי. דר' סבר אותיות נקנות במסירה. הילכך לא מהני ליה עידי חזקה אם לא יוציא השטר. דאם החזיר לו את השטר למוכר חזרה ממכרו. ורבן שמעון בן גמליאל סבר אין אותיות נקנות במסירה. הילכך מהני ליה עידי חזקה.
<h2>דף קע.</h2>
אי הכי פלוגתא לדמר. דהא רבה שני לעיל דרבן שמעון בן גמליאל דאמר חזרה מתנתו סבר אותיות נקנות במסירה. אמר ליה. רב דימי. ותיפלוג. כלומר מה לי אי קשיא לרבה. אמר ליה. משום דקשיא מדרשב"ג אדרשב"ג. דודאי כשאמר חזרה מתנתו סבר אותיות נקנות במסירה. ר' סבר לה כר"א דאמר עידי מסירה כרתי. הילכך, כיון שיש עידי מסירה שמסר לו את השטר בפניהם, אע"פ שהחתימה יש בה קרוב או פסול השטר כשר ואין צריך לעידי חזקה. ורשב"ג סבר עידי חתימה כרתי. וכיון שהחתימה פסולה צריך לעידי חזקה. והאמר ר' אבא מודה ר' אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול. דאע"ג דא"ר אלעזר עידי מסירה כרתי, הני מילי דאין עידים חתומין כלל בגט ואיכא עידי מסירה. אבל היכא דיש עידים חתומים והוו פסולים העדים לא סמכינן אעידי מסירה, והוי פסול, דדילמא סמכי על החתימה ולא בעו עידי מסירה. אלא לא נחלקו אלא שאין עדים כלל דרבי סבר עידי מסירה כרתי. ולא בעו עידי חזקה. ורשב"ג סבר עידי חתימה כרתי. הילכך צריך לעידי חזקה. רבי סבר מודה בשטר שכתבו. שהמוכר אינו טוען איני מכיר בשטר זה מעולם, אלא שאמר שטר פסים הוא או שטר אמנה שמכרתיה לה ולא נתתי דמים. רבי סבר א"צ לקיימו. הלוקח הזה שמחזיק בה, הואיל ומודה בה המוכר ואינו צריך לידון בחזקה. ורשב"ג סבר צריך לקיימו. ואם אינו יכול לקיימו צריך לעידי חזקה. אלא הכא בלברר קא מיפלגי. דרבי סבר אע"פ שיש עמו חזקה צריך לברר את שטרו. ורשב"ג סבר הואיל ויש עמו חזקה א"צ לברר את שטרו. והלכה כרבי ואף רבי לא אמרה אלא לברר. כלומר כיון שהביא שטרו אומרים לו ברר את שטרך אע"פ שיש עמו חזקה. ורשב"ג סבר א"צ לברר כלל אלא נידון בחזקה. זה לשון הגאון ר' יצחק ז"ל. ורב חננאל ז"ל כתב בזה הלשון, דרבי סבר צריך לברר, כיון שטוען קניתי בשטר שבידי והחזרתי אומרים לו שיביא שטרו ויברר דבריו, ואין מקבלין עידי חזקה עד שיברר. ורשב"ג סבר אם חזר ואמר אבד השטר זכין לו בחזקה. וכי הא דר' יצחק בר יוסף הוה מסיק ביה זוזי ברבי אבא, א"ל פרען, א"ל פרעתיך בפני פלוני ופלוני, א"ל יבואו פלוני ופלוני ויעידו, א"ל אי לא אתו לא מהימנינא והא קיימא לן המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים, א"ל אנא כשמעתיך סבירא לי, דאמר רבי אבא אמר רב אדא בר אהבה אמר רב האומר לחבירו מנה לי בידך והלה אומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני יבואו פלוני ופלוני ויעידו. דודאי אי טוען פרעתיך לחוד שלא בפני עדים נאמן. אבל הכא דאמר [פרעתיך] בפני עדים צריך לברר דבריו, ויבואו פלוני ופלוני ויעידו. ואם יעידו הרי מוטב. ואם אמרו לא העדנו מעולם בדבר זה הוחזק כפרן וחייב לשלם. ואם אמרו אין אנו זכורין או אין אנו מכוונים עכשיו העדות היטב חוזרין לעיקר הדין, נשבע זה הנתבע ויפטר. אנא נמי לברר קאמינא, דכי אמרו להד"ם בדבר זה תשלם לו. זה לשון רב חננאל ז"ל. ומכל מקום משמע דשתי לשונות אלו עולין כאחד בפירושן, אלא לשון רב חננאל ז"ל מרווח. ובפרק כל הנשבעין אמרינן ההוא דא"ל לחבריה הב לי מאה זוזי דמסיקנא בך א"ל ולאו פרעתיך בפני פלוני ופלוני ואמרו להד"ם, אמר רב ששת הוחזק כפרן. רבא אמר כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה. והלכה כרבא. והכא אמרינן צריך לברר. ואי אמרי מעולם לא העדנו בדבר זה הוחזק כפרן. וקשיא הילכתא אהילכתא. ואיכא דמתרץ התם גבי שבועות דלא אמר ליה ודאי "פרעתיך בפני פלוני ופלוני". אלא קאמר ליה "ולא פרעתיך בפני פלוני ופלוני", כאדם שאינו זכור בדבר מי היו עדים או אינו זכור אם פרעו בפני עדים אם לאו. אבל זכור הוא שפרעו. ולכך אמרינן כל מילתא דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה. ועדיין יכול לומר אם לא פרעתיך בפני אלו פרעתיך בפני אחרים או ביני לבינך. אבל הכא דאמר בודאי פרעתיך בפני פלוני ופלוני, הילכך צריך לברר שאם יאמרו לא היו דברים מעולם הוחזק כפרן. והרב ר' יהודה זצ"ל כתב, דההוא הוחזק כפרן דאמר רב ששת התם, כגון שהלוה לא טעין שהזקיק אלו עדים לעדות זו. אלא טעין פלוני ופלוני היו שם כשפרעתיך. ואתו פלוני ופלוני ואמור דלא היו דברים מעולם. ואמר רב ששת הוחזק כפרן. דתו לא מצי למיטען פרעתיך. ואמר ליה רבא כל מילי דלא רמיא עליה דאיניש אמר לה ולאו אדעתיה, אע"פ שאמרו אלו עדים היו שם, כמו שטען הלוה. ולפי שלא הוזקקו לעדות שכחו. הילכך לא הוחזק כפרן. אבל אם אמר הלוה הזקקתים לעדות ופרעתיך בפניהם, ואמרו העדים לא היו דברים מעולם שמעולם לא הזקיקנו לעדות זו, בודאי בזה הוחזק כפרן.
<h2>דף קע:</h2>
מי שפרע מקצת חובו ר' יהודה אומר יחליף וכו'. היכא דידעינן דודאי נשרף השטר. אבל היכא דאמר אבד שטרי בהא איפליגו רשב"ג ורבנן לעיל [קס"ח ע"ב].
<h2>דף קעא.</h2>
בשלמא בי דינא אלימי לאפקועי ממונא. דהפקר ב"ד הפקר, וכל שכן בדבר שהוא מן הדין שעדיין שיעבוד שטרו קיים במקצת שנשאר לפרוע. ואם הב"ד יעשו לו שטר אחר מזמן ראשון יכול לטרוף לקוחות מאותו זמן ראשון. אלא עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין שליחותן. שהרי אין עושין בכח ב"ד אלא בכח עדות כמו שצוה להם הלוה. ובזה השטר לא צוה להם הלוה, והיאך יטרוף בו המלוה מן הלקוחות. כותבין עשרה שטרות על שדה אחת. אם אבד הראשונה כותבין עדים אחרת. ומשני לעולם אין כח בעדים לכתוב שטר אחר שיגבה מלקוחות אלא מדעתם. וכי קאמר רב יהודה בשטר מתנה, דאין בהמתנה אחריות. וכיון שהכל יודעין שיתן לו השדה למה לא יכתבו לו שטר כי היכי דתיקום מרווח בידיה. ורבה אמר. אפילו בשטר מכירה אמר רב יהודה דכותבין עשרה שטרות. כגון דלית בה אחריות, כדאמרינן לעיל [קס"ח ע"ב] חוץ מאחריות. וכדאמר רב נחמן לעיל [קס"ט ע"ב], שטרא דנן דכתבנוהו לא למיגבא ביה לא ממשעבדי וכו'. בזה הכשרתי. שזמנו בשבת או בעשרה בתשרי, שהכל יודעין שאין כותבין שטר בשבת וודאי מאוחר הוא, ולא נפיק מיניה חורבא. הכל מודים שאם הזקקנו לעדותו של שטר ונמצאת עונתו מכוונת בשבת או בעשרה בתשרי. שאם כתב שטר בכך וכך בחודש, ואנו יודעים שאותו יום שבת היה. או שכתבו כך וכך יום בתקופת תמוז, ואנו יודעין שאותו יום עשרה בתשרי היה. שטר מאוחר הוא וכשר. ואין להחזיק השטר מוקדם כיון דעומד בחזקת כשרות. שהרי ברור לנו שהוא שטר מאוחר, דודאי לא כתבוהו באותו יום עצמו אלא מזמן האיחור.
גרסינן בפרק גט פשוט [קע"א ע"א] אלא עדים שעשו שליחותן חוזרין ועושין שליחותן. פי' שהרי אין עושין בכח ב"ד אלא בכח עדות וכמו שצוה להם הלוה ובזה השטר לא צוה הלוה, והיאך יטרוף בו המלוה מהלקוחות, דאלמא אין עדים עושין שטר מזמן הראשון. ויש לומר הא דגרסינן בבבא קמא [צ"ח ע"א], ... עדים דידעי מאי דהוה כתיב בה דאלמא אינן יכולים לעשות שטר אחר. איכא למימר דלעולם ... לקוחות. כי אמרי.0...
<h2>דף קעא:</h2>
לא נחלקו אלא בשטר מאוחר דעלמא. שמגיע זמנו ליום חול ואין ניכר אם מאוחר הוא או לא. ר' יוסי דפסיל לטעמיה, דאמר במתניתין כותבין שובר. הילכך שטר מאוחר הוא, שאם יוציאנו היום או מחר לא יהיה ניכר אם הוא מאוחר ופסול. דדילמא יזיף ממנו זוזי בניסן וכתיב ליה שטרא בתשרי ומתרמו ליה זוזי ביני ביני ופרע ליה ואמר ליה הב לי שטראי אמר ליה שטרא הוה לי ואירכס לי וכתיב לי תברא, והדר מפיק ליה לשטרא ואמר השתא הוא דיזפת מינאי. שהרי אינו ניכר אם הוא מאוחר. הילכך לר' יוסי דסבירא ליה כותבין שובר שטר מאוחר פסול משום האי חששא. ור' יהודה לטעמיה דאמר אין כותבין שובר. הילכך ליכא למיחש, שהרי לעולם לא יפרענו אם לא יחזיר לו את שטרו. וכי קאמר ליה בזה הכשרתי, באותו שטר שזמנו קבוע בעשרה בתשרי או בשבת, דליכא למיחש שהרי הוא ניכר שמאוחר הוא. הני מילי. דכותבין שובר. אפלגא. פן יחזור מלוה ויתבע כל חובו, ואין יכול לוה לכופו שיחליף השטר כדי שיכוף לפורעו, כדאמר ר' יוסי. אבל בכוליה חוב לא. וכיון דכל החוב רוצה לפורעו אם יחזיר לו שטרו יפרענו. ואי לא לא. דמלוה אפסיד אנפשיה, שלא נזהר לשמור שטרו. ומסקנא דכותבין שובר, דאי סלקא דעתך אין כותבין שובר, אבד שטרו של זה יאכל הלה וחדי. אין עבד לוה לאיש מלוה. מוטב שיטרח לוה בשמירת השובר ואל יטרח מלוה לשמור שטרו. האידנא דלא עבדינן הכי דהא כתבינן שטרי מאוחרי וכתבינן שובר. והיכי עבדינן הא אתי לידי פסידא. אמר ליה. ליכא פסידא דהא כתבי בשטרי מאוחרי "שטרא דנן דכתבנוהו לא בזמניה כתבנוהו אלא איחרנוהו וכתבנוהו". והוי דבר ידוע ששטר מאוחר, ולא יכיל למימר ליה השתא הוא דיזפת מינאי. ואפילו לא כתיב הכי וכתיב בשובר זמן השטר, שכתב שטר חוב שיש לפלוני על פלוני שהוא מזמן כך וכך שבור הוא ופרוע הוא. ואם אינו יודע זמן השטר יכתוב בשובר סתם שלא יכתב בו שום זמן אלא סכום הממון שהיה כתוב בשטר יכתוב בשובר, שיכתוב בשובר שטר שיש לפלוני על פלוני מסכום ממון כך וכך שבור הוא, ויזהר המלוה שלא ילוה לו עוד מאותו סך הממון. ואם ילוה לו מסך אותו ממון איהו דאפסיד אנפשיה.
<h2>דף קעב.</h2>
כי כתביתו שטרי אקניתא. דמתנה או דמכר או דהלואה, ושעבד נכסיו בקנין. אי ידעיתו יומא דקניתו ביה כתובו. ההוא יומא דאקניתון מהנותן מתנה או מוכר, אז כתבו עכשיו אותו יום שנתנה המתנה והמכירה. דאיכא למיחש שמא אחרי כן נתנה לאחר שלא כדין. וכן נמי בשטרי הלואה ושעבד נכסיו בקנין, דמההיא שעתא אית ליה קול ויטרוף לקוחות מההיא שעתא. וכל קנין אע"ג דלא כתב כמאן דכתב דמי, ויטרוף לקוחות משעת הקנין אע"פ שלא נכתב השטר. וכן פירשו הגאונים. ודוקא שטר אקנייתא, שהוא קנין, דכמאן דכתב בההוא יומא דמי, דהא שעבד נפשיה משעת הקנין. אבל שטרי הלואה שיש בו אחריות בלא קנין לא יכתוב מזמן ההלואה, דאם כן הוי מוקדם, וטריף לקוחות שלא כדין, דהא לית ליה קול, ואין לו קול לטרוף מלקוחות כי אם מכתיבת השטר, דעדים מפקי קלא, פירוש. עבדו רבנן מילתא דניחא ליה וכו'. כלומר כשהחמירו חכמים זה הדין, משום דמילתא הוא דניחא ליה ללוה וניחא ליה למלוה. ולכל אחד איכא טענה. ואם האחד רוצה חבירו מעכב עליו. הילכך לא ישתנו מכמות שהם, אם שנים לא יעשנו אחד, ואם אחד לא יעשנו שנים.
שני אחין אחד עני ואחד עשיר. איידי דדמי להך דלעיל דאמר ר' יוסי כותבין שובר, ואמרינן דאבד שוברו של זה יאכל הלה וחדי תנא נמי הא דאית ליה עבדים וזיתים יאכל הלה וחדי. וכן נמי הא מתניתין שנים שהיו דרים בעיר אחת שם אחד יוסף בן שמעון דמי להאי ענינא. קח לך עבדים. דבההיא חזקה שהניחו אביהם יהיה לעולם ולא יניחנו להרבות ולהביא בני אדם במרחץ אלא מבני ביתו. ודמי להאי דלעיל [דאין למחות משום] דיאכל הלה [וחדי] ולכך [תני לה הכא].
<h2>דף קעב:</h2>
דילמא אבא שאול כר' אלעא סבירא ליה דאמר עידי מסירה כרתי. וכי היכי דאמר ר' אלעא גט שאין עליו עדים כשר, שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם, אבל סמכינן על עידי מסירה. הכי נמי אמרינן שלא תיקנו זמן בגיטין אלא מפני תיקון העולם, משום בת אחותו, ועידי מסירה יעידו על הגט ועל הזמן. והאי דמצריך אבא שאול למיכתב ביה אני היום גרשתיך. לאו משום זמן, דהא לאו זמן הוא, ולזמן לא חייש כר' אלעא. אלא דבעי אבא שאול ידים מוכיחות, דמשעה שקיבלה הגט נתגרשה מיד. שאם לא נכתב מהיום בזה הגט שאין בו זמן מנין לנו שיהא גט מיד. שמא אין בדעתו לגרשה מיד בגט זה עד סוף שנה או עד סוף שתים אחר קבלתה. ולכך בעי אבא שאול שיכתוב בו מהיום, אחרי שאין זמן כתוב בו שיוכיח עליו. כר' יוסי דאמר זמנו של שטר מוכיח עליו. והאי דאבא שאול היינו דכתבינן בגט מיומא דנן ולעלם. והכי פירש הרב ר' שמואל נט' רח'. ואביי לנפילה דחד לא חיישינן. כלומר שטר שביד יוסף בן שמעון שיש לו על אחד מן השוק, דהיינו נפילה דחד ומציאה דחד. היכי איתרמי מילתא דמיוסף בן שמעון נפל ויוסף בן שמעון מצאו. הילכך לא חיישינן. אבל גבי לויתי ממך מנה, דהיינו נפילה דרבים ומציאה דרבים, שיש לחוש מאיש בעולם נפל ואדם אחד בעולם מצאו, כגון זה שמוחזק בו. התם ודאי חיישינן ולא יגבה בו. עיקר הלשון כך הוא, לנפילה דרבים חיישינן. פירוש לנפילה דיחיד ואשכחיה רבים חיישינן שמצאו שום אדם בעולם. אבל לשמצאו יחיד יוסף בן שמעון לא חיישינן. ורב חננאל ז"ל פירש, לנפילה דיחיד, אשכחיה האי דשמיה כהאי, לא חיישינן. שאילו מן האחר נפל היה צועק ומבקש. וכיון שלא צעק נתברר הדבר כרבה דאמר כי לזה שמוציאו הוא. אבל לנפילה דרבים, דלא ידעינן מי הוא, חיישינן. והלכה כרבה דאמר דההוא גברא דנפק מתותי ידיה משמע.
<h2>דף קעג.</h2>
ולנפילה לא חיישינן אלא הא דתניא כשם שאין וכו'. ופליג עם מתני' דמחזי דהם על אחרים מוציאין. לכולי עלמא פריך, דהא אפילו אביי מודה דלנפילה דחד לא חיישינן. אם כן אמאי תני בברייתא שאין יכולין להוציא שטר חוב על אחרים. במאי פליגי. כיון דלאו בחיישינן לנפילה פליגי. אותיות נקנות במסירה. ועל כרחו יפרע לו למלוה שהשטר בידו. ותנא ברא סבר אין אותיות נקנות במסירה. דמילי במילי לא מיקניין. ומ[תוך] כך ידחנו הלוה לזה ויאמר פקדון הוא אצלך. דמסירה לא קנה. ולזה יאמר מאחר שאין השטר בידך. ומיהו אם כתבו הרשאה זה לזה, על כרחו ישלם לו. אחד מן האחין שהיה שטר חוב יוצא מתחת ידו עליו להביא ראיה, שאביו נתנו. וראיה בשטר ולא בעדים, דקיימא לן אין אותיות נקנות במסירה. ואי מתנת שכיב מרע היא אפילו באמירה, דקיימא לן דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין דמו. כדגרסינן בפרק מי שמת [קנ"א ע"א], אמיה דרב עמרם חסידא הוה ליה מלוגא דשטרי אמרה להוו לעמרם ברי וכו'. ואע"ג דאמרינן הכא אותיות נקנות באמירה בין לתנא דמתניתין בין לתנא דברייתא ואביי ורבא תרוייהו אית להו אותיות נקנות במסירה לא סמכינן אהא, דהא אמימר ורב אשי דאינון בתראי פסקו בפרק המוכר את הספינה [ע"ז ע"א] אותיות אין נקנות במסירה. והא דאמרינן הכא דכולי עלמא אותיות נקנות במסירה, אוקימתא בעלמא הוא ולאו דסמכא. הכי פסקו רבנן קשישי כדכתבינן. נמצא לאחד בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שטרות שניהם פרועין. וקס"ד השתא באדם שיש לו שני שטרות על אלו שני יוסף בן שמעון, וקאמר שאם נמצא בין שטרותיו של זה המלוה שטרו של יוסף בן שמעון פרוע שניהם פרועין, דאין אנו יודעין על איזה מהן נכתב זה השובר. ומקשינן טעמא דנמצא. זה השובר. הא לא נמצא מצי מפיק. שטרי חובותיו עליהם. והא אמרת ולא אחר יכול להוציא עליהם שטר חוב. דכל חד וחד מצי מדחי ליה. ותרצינן במשולשין. אלו השטרות שיש לו עליהן. וכל אחד מהן ידוע מי הוא החייב. ולחזי תברא בשמא דמאן כתיב במשולשין בגט ואין משולשין בשובר. ואביי תירץ דמתניתין לאו בסמפון היוצא מתחת ידי מלוה קיימא. אלא בסימפון היוצא מתחת יד לוה. והכי קאמר, נמצא לאחד שובר בין שטרותיו שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע, שטרות של שני יוסף בן שמעון שעליו פרועין. דידן על התחתונה. דלכל חד וחד מאלו שני יוסף בן שמעון המלוין מפיק ליה האי תברא. וכתב הרב ר' שמואל נט' רח', ומיהו נראה לי דאם שניהם באין בכח הרשאה זה מזה על הלוה יכול לגבות אחד מן השטרות מן הלוה, שהרי הוא מודה בעל כרחו בשני השטרות אלא שפרע אחד מהן. ומיהו אי טעין ואמר לשניכם פרעתי והשובר נכתב סתם על שניהם, נראה בעיני דטענה מעליתא היא. ולהאי אנפי לא דייק שטרו של יוסף בן שמעון עלי פרוע, דהאי לישנא לא משמע לשניהם. אבל היכא דמודה באחד מהן יכולין לגבותו ממנו בהרשאה שיכתבו זה לזה.
<h2>דף קעג:</h2>
ידירנה הנאה. על דעת רבים דאין לו הפרה. דחיישינן שמא דעתו להחזירה, וקנוניא עבדי שיאכל כתובתה שנפרעה מן הערב. קנוניא עבדי הבעל והאשה, פירוש. גברא אשלימי לך. לא עשיתי לך ערבות אלא אם מת או ברח, אבל כיון שהוא חי הנו לפניך ותבע לו. המלוה את חבירו על ידי ערב לא יתבע הערב תחלה. שאין המלוה נפרע מן הערב אלא כשבא עם הלוה בפני בית דין לפורעו, (לא היה) ונשבע שאין בידו לפורעו. ואחר כן חוזר המלוה אצל הערב. ואם אמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה יתבע ערב תחלה. במה דברים אמורים שאין [נכסים] ללוה. ורבינו יעקב ז"ל פירש שאין לו נכסים ידועין. [מהו דתימא ניחוש ל]נכסים שאין ידועין קמ"ל דאם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה א"נ ... נכסים אלא צריך המלוה להביא הלוה לפני ב"ד ולהשביעו שאין בידו מאומה. אבל אם יש ללוה נכסים. אפילו מטלטלי גליון. ורבינו יעקב ז"ל פירש מקרקעי. ידועין אע"פ שאמר על מנת שאפרע ממי שארצה לא יפרע [מהערב]. וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הערב. רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש נכסים ללוה בין כך ובין כך. כלומר בין ערב בין קבלן לא יפרע מהערב. זה הפירוש פירש הרב ר' יצחק בר ראובן זצ"ל. והכי מסר בכתב ידו בשם הגאונים שאין המלוה נפרע מן הערב עד שיבוא הלוה לפני ב"ד [וישבע] שאין בידי לפרוע. ואיכא לעיוני, דהא דאמרינן וקבלן אע"פ שיש נכסים ללוה יפרע מן הערב, אי בעינן דלימא ליה על מנת שאפרע ממי שארצה. ורבנא יוסף הלוי כתב, וקבלן אע"ג דלא אמר על מנת שאפרע ממי שארצה. והרב ר' שמואל דרמרוג כתב, הוא שאמר לו על מנת שאפרע ממי שארצה. והרב ר' יהודה זצ"ל כתב בשם הגאון ר' שמואל אבן חפני, ודוקא דא"ל על מנת שאפרע ממי שארצה.
<h2>דף קעד.</h2>
עפח"ן סימן קפח"ן סימן. ואני ערב הלוהו ואני פורע הלוהו ואני חייב הלוהו ואני נותן לך כולן לשון ערבות הן. מ[כיון] דאדכר לשון הלואה, וזה הוא לוה וזה ערב. אבל תן לו ואני קבלן [תן לו ואני פורע] תן לו ואני חייב תן לו ואני נותן לך כולן לשון קבלנות. כיון דלא [אדכר לשון הלואה] בו. דכיון דהלוה אין נקרא לוה, דלא אמר הלוהו, הערב נקרא לוה, דהוי קבלן. ואיבעיא להו הלוהו ואני קבלן, תן לו ואני ערב מאי א"ר יצחק לשון ערבות ערבות לשון קבלנות קבלנות. כלומר הלוהו ואני קבלן קבלן, תן לו ואני ערב ערב. רבא אמר כולן לשון ערבות הן חוץ מתן לו ואני נותן לך. אמר ליה מר בר אמימר לרב אשי הכי אמר תן לו ואני נותן לך אין למלוה על הלוה כלום. ולא היא לא מיפטר מיניה דמלוה עד שישא ויתן בידו של ערב. ומדאמר רבא תן לו ואני נותן לך [קבלן הוא], ואמר אמימר תן לו ואני נותן לך אין לו למלוה על הלוה כלום, מכלל דקבלן דקאמר רבא, אי בעי מלוה למיתבעיה למלוה מצי למיתבעיה. ושמעינן מינה, דקבלן תרי גווני נינהו, איכא קבלן דגבי ממאן דבעי, ואיכא קבלן דלית ליה למלוה על הלוה כלום. ורב חסדא נמי אמר הני תרי מילי לשון קבלנות כמו קפח"ן, לבד מהלוהו ואני ערב וכוליה עפח"ן. תן לו ואני נותן לך הוא ניהו קבלן, דלית ליה למלוה על הלוה כלום. תן לו ואני קבלן תן לו ואני פורע תן לו ואני חייב [גבי ממאן דבעי], ומסתברא לן דהילכתא כרבא דאמר כולן לשון ערבות הן. ורבואתא קמאי פסקו כרב הונא דאמר כולן לשון קבלנות הן. זה לשון הגאון ר' יצחק ז"ל. אבל כתב הרב ר' יצחק בר ראובן ז"ל, דרבואתא קמאי, אינון רב שרירא ורב האיי גאון ז"ל פסקו בשמא דרבואתא דהוו קמייהו דהילכתא כרב הונא. וטרחו לאוקומי הילכתא כותיה, משום דרב אחא משבחא ז"ל רב מובהק הוה, ובשאילתא דויגש אליו יהודה [ספ' מקץ] קבע הוא הילכתא כרב הונא. וקא פרשי רבואתא, דר' יצחק ורבא לא איפליגו על עפח"ן וקפח"ן דרב הונא. אלא בתרי מילי דבעיא, דאינון הלוהו ואני קבלן, ותן לו ואני ערב. עלייהו איפליגו ר' יצחק ורבא, דר' יצחק אמר הלוהו ואני קבלן וכוליה קפח"ן דרב הונא קבלנות, ותן לו ואני ערב וכוליה עפח"ן דרב הונא לשון ערבות הן. ורב חסדא נמי אמר הני תרי מילי לשון קבלנות כמו קפח"ן לבר מהלוהו ואני ערב וכוליה עפח"ן. ורבא איפליג עליה דהני תרי מילי לשון ערבות הן עם עפח"ן לבר תן לו ואני קבלן וכוליה קפח"ן דאינון קבלנות. ומר בר אמימר מהדר אדרב הונא. ומכל מקום הילכתא כרב הונא בעפח"ן וקפח"ן. ובתרי מילי דבעיא הילכתא כרבא.
ההוא דיינא דאחתיה למלוה בנכסי דלוה ומקמי דלתבעיה ללוה. וזה הדיין הורידו בנכסי הלוה ועשה לו שומא מהן ואכל הפירות. בא רב חנן בר רבא וסלקיה. סילק המלוה מאותן נכסים של לוה, שזו השומא שעשה לו לאו כלום הוא מאחר שלא תבע הלוה תחילה. ואם אכל פירות יחזירם ללוה, ואע"פ שאחר כן יתבע המלוה בב"ד ולא יפרעו מעות שאין לו מעות ויאמר הלוה לב"ד תנו לו מקרקעותיו, ועשו לו שומא. אעפ"כ זו השומא שעשו לו הדיין קודם שיתבענו ללוה לאו כלום הוא, ואם אכל ממנו הפירות מחמת אותה השומא יחזירם ללוה, כי שלא כדין נעשית אותה שומא.
ההוא ערבא דיתמי דפרעיה לבעל חוב מקמי דלאודעינהו ליתמי. כלומר פרע לו הערב משלו. ונפרע אותה [השטר, וטענת הערב לגבי] יתמי מלוה על פה [הוא], שהשטר כבר נפרע. שאילו לא פרעו הערב והיה תובע שטר חובו ליתומים היה גובה מן היתומים בכח השטר כי יתומים גדולים הם. כדאמרינן בערכין [כ"ב ע"א] אין נזקקין לנכסי [יתומים] אפילו במלוה. [ופליגי] רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, דרב פפא אמר פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, ורב הונא בריה דרב יהושע סבר חיישינן דילמא צררי אתפסיה. ומיפלגי התם אפילו במלוה בשטר, כי היכי דפליגי הכא במלוה על פה. והכא מודו דאי אודעינהו ליתמי מקמי דליפרעיה, מלוה בשטר הוה [וגובה מן] היתומים. לא קשיין אהדדי, דהתם בערכין ביתומים קטנים ואפילו במלוה בשטר אין נזקקין. ואי קשיא לך היכי אמר רב פפא התם בערכין במלוה בשטר יתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו. איכא לתרוצי, דרב פפא סבירא ליה כרבה, דאמר [קע"ה ע"ב] אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה אינו גובה אלא מבני חורין דשעבודא לאו דאורייתא. הילכך מלוה על פה ומלוה בשטר דין אחד יש להן. וכי היכי דבמלוה על פה אמרינן לגבי יתומים קטנים דלאו בני מעבד מצוה נינהו, הם הכי נמי במלוה בשטר. דבאבוהון אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מכין אותו עד שתצא נפשו, וביתומים קטנים לאו בני הכי ניהו. והא פלוגתא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דאיתא בערכין, מאן דמעיין בההיא הילכתא לא אפשר לאוקומה אלא במלוה בשטר. דהא מותבינן עליה דרב פפא ממילי דליכא לאוקומינהו אלא במלוה בשטר. אבל הכא ביתומים גדולים, ובמלוה בשטר נפרעין מהן. ואע"ג דפריעת בעל חוב מצוה הוא אפילו במלוה בשטר, ולא מן התורה, ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו אפילו גדולים. מלוה בשטר גובה מיתומים גדולים, משום לא תנעול דלת בפני לווין. אבל מלוה על פה כיון דלית ליה קלא לא גבי מיתומים גדולים. [וכן] הערב לא גבי אפילו מיתומים גדולים, דלא שייך גבי ערב נעילת דלת. אבל מיהו המלוה גופיה גבי אפילו מיתמי, כדאיפסיקא הילכתא לקמן [קע"ו ע"א] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין. פי'. אבל במלוה על פה, דהא פרעיה מקמי דתבעינהו, בהא אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה, כשלוה חייב מלוה על פה, משום מצוה הוא, ויתמי לאו בני מעבד מצוה נינהו, ואפילו ביתומים גדולים, ואפילו במקרקעי, דשבק להון אבוהון, דהא הם לא לוו כלום ואינן לווין. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אימר צררי אתפסיה ליה לערב. דבשלמא גבי מלוה לא טענינן צררי אתפסיה, כיון דהשטר בידו. אבל גבי ערב דמלוה על פה הוא טענינן ליה פרעתי, דשמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין פרעתי. דהמלוה מחבירו בעדים אין צריך לפורעו בעדים.
<h2>דף קעד:</h2>
ואיכא בינייהו כשחייב מודה. דלא אתפסיה צררי בשעת מיתה. לרב הונא חייבין ולרב פפא פטורין. אי נמי אפילו לא הודה אלא דשמתוה ללוה ומית בשמתיה אמרינן דמודה רב הונא אם איתא דבתר דשמתיה אתפסיה צררי ודאי הוה אתי למישרא שמתיה. ושלחו מתם דאפילו בשמתיה ומית בשמתיה הלכתא כרב הונא בריה דרב יהושע וכל שכן בשחייב מודה. והאידנא תקינו למיגבי אפילו [ממטלטלי] דשבק אבוהון ליתמי. דכיון דתקינו למלוה על פה גובה מן היורשין משום [נעילת דלת], הכא נמי בזמן הזה דלית לן קרקעות איכא נעילת דלת אי לא גובין ממטלטלי, כמו כל מה דאמרינן בכתובות ארנקי דמחוזא אשה גובה פורנא מהם משום דאסמכתייהו עלייהו. והכא נמי כיון דלית לן מקרקעי אסמכתינהו אמטלטלי.0...
מיתיבי ערב היוצא שטר חוב מתחת ידו. וטוען שפרע המלוה הנה ראיה שהשטר בידי. אינו גובה. מן היתומים דילמא אכתי לא פרעיה הערב. ואפילו הקנה לו המלוה השטר אין אותיות נקנות במסירה. ואם כתוב בו התקבלתי גובה. שהמלוה כתב לו על גבו התקבלתי ממך זה החוב גובה אפילו מיתמי. דודאי מיחזי דפרעו. ומ"מ מלוה על פה הוא, שהרי פרוע הוא השטר. והיכי דמי. בשלמא לרב הונא בריה דרב יהושע ניחא, דמוקים לה להא דהתקבלתי גובה, בשחייב מודה או בשמתוה ומית בשמתיה. אלא לרב פפא קשיא. שאני התם להכי טרח וכתב לו התקבלתי. שכל כח וזכות שיש לו בשטר מסר לו המלוה לערב, וככתיבה ומסירה דמי, דאקני ליה גוף השטר, ומלוה בשטר הוא לגבי ערב. והא ברייתא דערב שיצא שטר חוב מתחת ידו וכו', דמקשינן מינה לרב פפא, משמע דהוה פשיט לה דביתמי קא מיירי. דאי לא איכא למימר אי בלוה גופיה מאי קמ"ל. אלא ודאי ביתומים היא שנויה. וקשיא לן, היכי אמר רב פפא [מלוה על] פה דערב אינה גובה מן היתומים. והא אמרינן לקמן [קע"ו ע"א] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן [היורשין]. איכא למימר דטעמיה דרב פפא דאמר גובה מן היורשין כדי שלא תנעול דלת בפני לוין הוא. אבל גבי ערבא לא אמרינן שמא תנעול דלת בפני לווין. וגרסינן בערכין בפרק שום היתומים [כ"ב ע"א] אמר רב נחמן מריש לא הוה מזדקיקנא לנכסי דיתמי, כיון דשמעתה להא דרב הונא חברין דאמר משמא דרב יתמי דאכלי דלאו דידהו ליזל בתר שבקייהו (ו)מזדקיקנא להו. ומעיקרא מאי טעמא לא אמר רב פפא פריעת בעל חוב מצוה ויתמי לאו בני מיעבד מצוה נינהו. רב הונא בריה דרב יהושע אמר צררי אתפשינהו. מאי בינייהו איכא בינייהו בשחייב מודה או שמתוה ומית בשמתיה. והילכתא כרב הונא בריה דרב יהושע. רבא אמר משום שובר, כלומר משום שובר ... הילכך אין נזקקין. אמר ליה רב הונא בריה דרב יהושע ומי חיישינן לשובר וכו'. ומסקנא אמר רבא הילכתא אין נזקקין. איכא דבעי למימר דהא דפליגי בה רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע התם בערכין אליבא דרב נחמן דהוה [סבירא] ליה מעיקרא דאין נזקקין. והא הילכתא דהכא בתר דאיסתברא ליה לרב נחמן דנזקקין הוי, מודי הכא במלוה בשטר. וליתא להאי פירוקא, דהא מסקנא הילכתא דאין נזקקין. והא דהכא מודו דנזקקין אם כן קשיא הילכתא אהילכתא, דכולהו רבואתא מודו דהא דהכא הלכתא היא. אלא לאו ש"מ התם בערכין ביתומים קטנים, והכא ביתומים גדולים.
ואפילו למאן דאמר חיישינן לצררי, הני מילי ישראל. שדינו של לוה לפרוע למלוה ומתפיס צררי לערב כי היכי דלא ליתי מלוה וליטרדיה. אבל גוי דבתר ערבא אזיל. ולא בתר לוה לא מתפסי צררי לערב עד שעה שיתבע מלוה ויפרענו.
כיוצא בו אמר רשב"ג הערב לאשה בכתובתה ידירנה הנאה. וכיון דמדירה שוב לא יגרשנה משום קינוניא, דאין לו הנאה, ולא יפסיד כלום הערב. משה בר עצרי וכו' לסוף איגלי מילתא דכהן הוה. ולא גירשה, שאילו היה מגרשה לא היה [מרויח כלום] ... אמרינן בערכין [כ"ג ע"א] ההוא גברא דזבנינהו לנכסיה וגירשה לדביתהו שלח רב יוסף בריה דרבא לקמיה דרב פפא ערב תנן דידירנה הנאה הקדש תנן המקדיש נכסיו ורוצה לגרש אשתו ר' אליעזר אומר ידירנה הנאה. לוקח מאי, אמר ליה תנא כרוכלא לחשיב וליזיל. נהרדעי אמרי דתנן תנן דלא תנן לא תנן. אמר רב משרשיא מאי טעמייהו דנהרדעי. בשלמא מקדיש משום רווחא דהקדש. ערב נמי אע"ג דאיהו אפסיד אנפשיה כשעשה הערבות מצוה הוא דעבד כשזיוגן, ואם יטרפו ממנו שוב לא יעשה זו המצוה ולאו מידי חסרה. אלא לוקח מכדי מידע ידע דכל איניש ואיניש איכא עליה כתובה, אמאי אזיל וזבין, הוא דאפסיד אנפשיה כשלקח ממנו, ולא לקח מן האשה תחלה כדי שלא תטרפנה. ואיכא לעיוני אם נתן מתנה דליכא למימר איהו אפסיד אנפשיה, דהוא נתן לו מאיליו, אי אמרינן ידירנה הנאה, דהוא רוצה לחזור מן המתנה שנתן לו. ולא אמרינן ידירנה הנאה. וקיימא לן כותייהו.
אמר רב הונא שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו ואמר מנה לפלוני בידי נאמן. אבל בריא אינו נאמן אמרינן קינונא עושה. חזקה אין אדם עושה קינוניא על ההקדש. ולא מצי הדר ביה, כדבעינן [קמ"ח ע"ב] הקדיש כל נכסיו מהו. ועלתה בתיקו. אבל נתנן במתנה לא יהיה נאמן כשיאמר מנה לפלוני בידי, דלגבי הדיוט עושה קינוניא. [אבל בהקדש] דכיון דלרווחא דהקדש איכוון לא הדר עביד עליה קינוניא, דאין אדם חוטא ולא לו כדאיתה בשבועות [מ"ב ע"ב], ובודאי חייב האי מנה דקאמר. אמר ליה רב נחמן וכי אדם עושה קינוניא על בניו. שירצה להעביר מהם וליתנם לאחר. ורב ושמואל דאמרי תרווייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין. וכיון דאין אדם עושה קינוניא על בניו, אמאי אין נותנין כיון דקאמר מנה לפלוני בידי אע"ג דלא אמר תנו. אלא אמרינן האי דאמר מנה לפלוני בידי דאינו רוצה להשביע את בניו, שלא יחזיקום בחזקת עשירים. וצריך למימר תנו, דהוי כאתם עידי, כדין הודאה. דאי לא אמר אתם עידי אמרינן משטה בו, דשלא להשביע את עצמו אמר. [קע"ה ע"א] הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. שאע"פ שהקדיש כל נכסיו סבור היה שיעמוד מחליו ולא יאמרו עליו שיהיו לו נכסים אחרים חוץ מאלו שהקדיש. הילכך אומר מנה לפלוני בידי, ומאלו הנכסים יש לפלוני מנה בהן, ומראה לאחרים שלא היו לו נכסים אחרים חוץ מאלו שהקדיש אבל אין חייב כלום, וכיון דלא אמר תנו או אתם עידי אינה כלום זו ההודאה. והאי הקדיש כל נכסיו לאו דוקא, אלא כל ממונו שאנו רואין לו הקדיש, דאי הקדיש כל נכסיו לא שייך שלא להשביע את עצמו, דהא עלתה בתיקו שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו אם עמד אם חוזר או לא. כי קאמר רב הונא דנקיט שטרא. ואהני הודאתו דא"צ לקיים השטר. וכן נמי דכיון שאמר מנה לפלוני שהודה בשטר החוב פורעין לו בלא שבועה חובו דאע"ג דהקדש נכסים משועבדים הם, דמה לי משעבדין להדיוט מה לי משעבדין לגבוה. ותנן [כתובות פ"ז ע"א] אין נפרעין מנכסים משועבדים אלא בשבועה, אפילו הכי שקיל בלא שבועה דשכיב מרע ודאי אינו עושה קינוניא על הקדש. דרב ושמואל בלא נקיט שטרא. והילכך הוי כהודאה דצריך למימר אתם עידי, והכא נמי יאמר תנו. מכלל דרב ושמואל דלא נקיט שטרא אמר תנו נותנין מלוה על פה הוא וכו' ורב ושמואל וכו'. אלא ש"מ בנקיט שטרא הוא. ואפילו הכי אמר תנו דלא צריך אפילו שבועה, [לא אמר] תנו לא, דצריך שבועה, וצריך לקיים השטר, דאדם עשוי שלא להשביע [את בניו]. הכא נמי אדם עשוי שלא להשביע את עצמו ויהיה צריך שבועה, והדרה קושיין לדוכתה. אלא אידי ואידי דנקיט שטרא אמר תנו קיימיה לשטריה. ונותנין אפילו בלא שבועה. לא אמר תנו לא קיימיה לשטריה. ולא מיפרע אפילו בשבועה, כיון שאינו מקוים, דמשום שלא להשביע את בניו אמר. ואפילו מקיים השטר נמי צריך שבועה ואע"ג דהודה, דשמא שלא להשביע את בניו קאמר ומיהו כבר פרעיה. אבל הכא הא דרב הונא במקוים, וכיון דהוא מקוים ואמר מנה לך בידי שקיל בלא שבועה, דלא אמרינן בשטר מקוים פרעו ומשום שלא להשביע את עצמו אמר ויהיה צריך שבועה. והשתא דקיימא לן דמלוה על פה גובה מן היורשין דלא כרב ושמואל, אפילו לא נקיט שטרא בידיה ואמר תנו נותנין. דהאי דמוקמינן לה הכא אידי ואידי דנקיט שטרא, לדעתייהו דרב ושמואל, דאמרי מלוה על פה אינה גובה מן היורשין הוא דמוקמינן.
<h2>דף קעה.</h2>
וכן כתב הגאון ר' יצחק ז"ל. חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. פירוש כיון דלרווחא דהקדש איכוין לא הדר עביד עליה קנוניא והני מילי דאיכא בידא דבעל חוב שטרא דמקוים, אבל איכא בידיה [שטרא] דלא מקוים אי אמר תנו קיימיה לשטריה ונותנין, לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את עצמו. וה"ה דהיכא דליכא שטרא בידיה ואמר תנו נותנין. ורב ושמואל דאמרי תרוייהו שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין מ"ט אדם עשוי שלא להשביע את בניו. אמר רבא שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי. ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו נאמנין, מ"ט מדלא פסקה למילתיה ולא אמר תנו סבר אידכרנא בנפשאי. תנו מנה לפלוני ואמרו יתומים חזר ואמר לנו אבא פרעתיו אין נאמנין דאם איתה דפרעיה לא הוה אמר תנו. ושמעינן מהא דרבא דהיכא דלא אמרו חזר ואמר לנו אבא פרעתיו דנותנין אע"ג דלא אמר תנו. ואי קשיא הא דרב ושמואל דאמרי תרוייהו אמר תנו נותנין לא אמר תנו אין נותנין. התם דלא אמר להו בתורת הודאה, הכא דאמר להו בתורת הודאה. ולא בעינן אתם עידי בהודאת שכיב מרע כדלקמן. ודמיא להא דגרסינן בפרק דיני ממונות [סנהדרין ל' ע"א], הרי שראו את אביהן שהטמין מעות בשידה תיבה ומגדל ואמר של פלוני הם של מעשר שני הם רואין אם כמוסר דבריו קיימין אם כמערים לא אמר כלום.
שכיב מרע שהודה מהו. בעל חובו טוען מנה לי בידך והוא אומר הן. דכי האי גונא בבריא בעינן דיאמר אתם עידי, ואי לא אמר אתם עידי יכיל למימר משטה אני בך, אבל בשכיב מרע בעי אי משטה (אני בך) בשעת מיתה או לא. ואם תמצי לומר אצ"ל אתם עידי, מי בעי למימר כתובו. דקיימא לן [מ' ע"א] בבריא שהודה ואמר אתם עידי, הודאה בפני שנים וצריך למימר כתובו. דאי לא אמר כתובו לא מצו עדים למיכתב בשטר כי היכי דמצי למיטען פרעתי. אבל בשכיב מרע מאי. פירוש. ופשט רבא דשכיב מרע שהודה אין צריך לומר אתם עידי ואין צריך לומר כתובו, דאין אדם משטה בשעת מיתה, ודברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמו.
<h2>דף קעה:</h2>
אמר עולא ד"ת אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה גובה מנכסים משועבדים מ"ט שיעבודא דאורייתא. שיעבוד דמלוה על נכסי לוה דאורייתא, דכתיב [דברים כ"ד] בחוץ תעמוד והאיש אשר אתה נושה בו יוציא אליך את העבוט החוצה וגו', ואמרינן כי היכי דאיהו חייב לפרוע הם הכי נמי חל השיעבוד על הנכסים, שאפילו מכר קרקעותיו בעל חוב גובה מהן. ומה טעם אמרו מלוה על פה אינה גובה מנכסים משועבדים משום פסידא דלקוחות. שלא ידעו הם בהלואה ויקחו ממנו, ומשום תקנת השוק הוא. אבל מלוה בשטר אינהו דאפסידו אנפשייהו, דשטר אית ליה קלא והם ידעו כשלקחו ששיעבוד בעל חוב היה עליו. ורבה אמר דבר תורה וכו' מ"ט שיעבודא לאו דאורייתא. דנהי דאיהו חייב לפרוע, אבל השיעבוד אינו חל על הנכסים, שאם מכרו לאחר מכורין ואין בעל חוב יכול לטרוף מהן. לית ליה קלא. וכי פסיד מלוה כדין מפסיד דלית ליה קול, וליכא משום נעילת דלת, דאינהו דאפסידו אנפשייהו דהלוו בלא שטר. אבל במלוה בשטר דאית ליה קול, אם איתה דלא גבי ממשעבדי אתה נועל דלת בפני לווין, דיאמר המלוה הכל יודעין דהלויתי לו מעותיו, ויקח ממנו ולא אטרוף. והלכה כעולא. ומקשינן דרבה אדרבה. ופרקינן דרבה דאמר קרקע יש לו, אליבא דבני מערבא דאמרי בכור נוטל פי שנים במלוה קאמר, וליה לא סבירא ליה. דאי לדידיה שיעבודא לאו דאורייתא ובין גבו קרקע ובין גבו מעות אין לו. וכתב הגאון ר' יצחק ז"ל, דהלכה כעולא, דהא רב פפא דהוא בתרא פסק הכי בפרק האשה נקנית [קדושין י"ג ע"ב] אמר רב פפא הילכתא מלוה על פה גובה מן היורשין ואינה גובה מן הלקוחות גובה מן היורשין שיעבודא דאורייתא ואינה גובה מן הלקוחות דלית ליה קלא. והא דקא פסיק רב פפא הכא גובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין, דמשמע משום נעילת דלת הוא דגובה מן היורשין, אבל מן הדין לא, דשיעבודא לאו דאורייתא, ואינו גובה לווה מן הלקוחות דלית ליה קלא. לאו דפליגא דידיה אדידיה אלא היינו טעמא דאוקמוה [רבנן] אדאורייתא וגובה מן היורשין שלא תנעול דלת בפני לווין.
<h2>דף קעו.</h2>
הוציא [עליו] חתם ידו שהוא חייב לו גובה מנכסין בני חורין וכו'. ואפילו הוחזק כתב ידו בב"ד. שהביא המלוה לפני ב"ד אותו חתם ידו שיקיימוהו לו, ובא הלווה לפניהם והעיד על חתם ידו, ועשו לו ב"ד הנפק כי כתב ידו הוא. לא אמרינן דליהוי כמלוה בשטר דאית ליה קלא מזמן הנפק ואילך, אלא אע"פ שהוחזק בב"ד כמלוה בעדים דמי. הילכך אי קא מודה דלא פרע ליה גובה מנכסים בני חורין. ואי קא טעין שפרע, מישתבע שבועת היסת ומיפטר, כדין מלוה על פה דאין צריך לפורעו בעדים. ואי קא כפר ואמר לא היו דברים מעולם, אי הוחזק כתב ידו בב"ד אי נמי אי איכא סהדי דכתב ידו הוא, הוחזק כפרן. ומשום דקיימן לן כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי, וחייב לפרוע. והאי דאמרינן מלוה על פה גובה מן היורשין, אוקמוה רבואתא בשחייב מודה בשעת מיתה. אי נמי דשמתוה ומית בשמתיה. א"נ דמית תוך זמן, דקיימא לן [ה' ע"ב] חזקה דלא עביד איניש דפרע בגו זמניה, ואפילו מיתמי גבי בלא שבועה. אבל מלוה על פה בעלמא לא גבי מיורשין, דהא קיימא לן [מכות ג' ע"ב] המלוה את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים, וכיון דאבוהון הוה יכיל למיטען פרעתי, הכי נמי טוענין להו ליורשים. ואע"ג דאמור רבנן המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו פחות משלשים יום, כדאיתא במכות, היכא דמית תוך שלשים יום לא מדמינן ליה לתוך זמן דליגבי מיורשין, אלא אמרינן דילמא פרעיה. והכי פסקו רבנן קשישי. אע"פ שאין עליו [עדים]. אלא כתב בכתב ידו ומסר לו בפני עדים כשר לכתחלה, דסבירא ליה עידי מסירה כרתי. וגובה מנכסים משועבדים. אם שטר מלוה הוא, וכתב בכתב ידו ומסרו בעדים, כדאמרינן בגיטין [כ"ב ע"ב] דר' אלעזר אפילו בשאר שטרות אמר. אלמא הוציא על[יו] כתב ידו ומסרו בעדים [גבי] ממשעבדי. וכ"ש הוחזק כתב ידו בב"ד. ה"ג שאני התם דבשעת כתיבה שעבד נפשיה. שעל דעת כן נכתב למוסרו בפני עדים, שיהו עידי מסירה כעידי חתימה. אבל אנו אין מיבעיא לן בהוציא על[יו] כתב ידו בעלמא ששמו של לוה חתום בו שזה מסר לו במקום הודאה, שלא יוכל אחר כן לטעון פרעתי, וכל זמן שחתימתו ביד מלוה לא נעשה מלוה בשטר, ולא נכתב על דעת כן שעדים יחתמו ואחר זמן החזיקו בב"ד, וכשהלוהו מלוה על פה הוי, ותו לא מצי ב"ד בקיומן לעשותו שטר שיש בו אחריות נכסים, שהרי לא לדעת כן נכתב מתחלה. ערב היוצא לאחר חיתום שטרות. שלאחר החתימה של עדים כתב וחתם בכתב ידו ואני פלוני ערב. שלאחר מתן מעות נעשה ערב גובה מלוה מערב מנכסים בני חורין ולא ממשועבדים. ואם קודם חיתום שטרות נמי ולא כתב ופלוני ערב, גובה מנכסים בני חורין. ואי כתב ופלוני ערב, דשייך נפשיה בשיעבודא דשטרא, גובה מנכסים משועבדים. ורב ור' יוחנן שוין בזה הדבר. והלכה כר' ישמעאל דגובה מנכסים בני חורין. בחנוק מאי מה לי א"ר ישמעאל. מי אמרינן משום צערא דחבריה שנחנק גמר ומקני. או דילמא מתכוין להצילו מחניקה, ומצוה קא עביד ולא מידי חסריה, דלא הוציא מעות מתחת ידו בשביל אמונתו. אמר רב יהודה אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד מכלל דערב בעלמא לא בעי קנין. אפילו אחר מתן מעות. ופליגא דרב נחמן דאמר רב נחמן ערב דב"ד הוא דלא בעי קנין. אפילו לאחר מתן מעות, דלאחר מתן מעות בעי קנין, וערב דב"ד לא בעי קנין. בההוא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה. והנך כולהו בעו קנין. זה לשון הגאון ר' יצחק ורב חננאל ז"ל. והרב ר' שמואל כתב, לא גרסינן ואינך כולהו בעי קנין. ולמאן דגריס הכי פירושו, הנך כולהו, ערב לאחר חיתום שטרות וחנוק וערב דכתובה בעי קנין. ורב האיי ז"ל כתב בספר מקח וממכר דחנוק וקנו מידו דאמרינן דמשתעבד, לא גבי אלא מבני חרי. דהא אמרינן הלכה כר' ישמעאל אף בחנוק. ובודאי חנוק לא משתעבד אלא בקנין, וקאמר ר' ישמעאל גובה מנכסים בני חורין. וכי היכי דלא תקשי הילכתא אהילכתא אמר דהא אמ' חנוק וקנו מידו משתעבד מבני חרי.
